מדרש תנחומא שמות

פרשת בשלח

סימן א
בשלח. שלוח הזה לויה, כמה דאת אמרת, ואברהם הולך עמם לשלחם (ברא' יח טז). וכן הוא אומר, וישלחם יצחק וילכו וגו' (שם כו לא). ולמה פתח הכתוב בלשון הזה. הפה שאמר לא אשלח, חזר ואמר אנכי אשלח אתכם, לכך פתח ויהי בשלח. ומה שכרו, לא תתעב מצרי (דברי' כג ח). הפה שאמר לא ידעתי את ה', חזר ואמר, ה' הצדיק. ומה שכרו. נתן להן קבורה, שנאמר, נטית ימינך תבלעמו ארץ. ולא נחם, נהגם, כמו דאת אמרת, נחית כצאן עמך (תהל' עז כא). ואומר, וינחם בענן יומם (שם עח יד). דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, קרוב הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם. ועוד, קרוב הדרך לחזור למצרים. ועוד, קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך, אם תשקר לי וגו' (ברא' כא כג), ועדיין לא בא נכדו. ועוד, קרובה מלחמה ראשונה לשניה. דבר אחר, כי קרוב הוא, קרוב הוא שירשו הכנענים את הארץ, דכתיב, ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ועדיין לא היה להם דור רביעי. והקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתישבת בגופן. ועוד, כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, ועקרו את האילנות, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעינות. אמר הקדוש ברוך הוא, אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב, הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו. וחמשים עלו בני ישראל, אחד מחמשה. ויש אומרים, אחד מחמשים. ויש אומרים, אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר, העבודה, לא אחד מחמשת אלפים. ואימתי מתו. בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן, ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן:

סימן ב
ויקח משה את עצמות יוסף. מנין יודע משה היכן יוסף קבור. אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס. בא משה ועמד על נילוס. נטל צרור וחקק בו עלה שור, וצווח ואומר, יוסף יוסף, הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, הרי אנו נקיים משבועתך. מיד צף ועלה ארונו של יוסף. ואל תתמה, שהרי הוא אומר, ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדוני והוא שאול, ויאמר איש האלהים אנה נפל ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל (מ"ב ו ה-ו). והרי דברים קל וחמר, ומה, אלישע תלמידו של אליהו, הציף הברזל. משה שהוא רבו של אליהו, על אחת כמה וכמה. רבי נתן אומר, בקבורת המלכים היה יוסף קבור, שנאמר, ויחנטו אותו. ומנין היה יודע משה היכן ארונו של יוסף. אלא בא ועמד בין הארונות, וצעק ואמר, יוסף יוסף, הגיעה השעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו, השכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך. אם אתה מגלה את עצמך, מוטב. ואם לאו, אנו נקיים משבועתך. מיד נזדעזע ארונו ונטלו והלך. ללמדך, במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. יוסף קבר את אביו, שנאמר, ויעל יוסף לקבור את אביו (ברא' נ ז), ואין באחיו גדול ממנו, שהיה מלך. וכתיב, ויעל עמו גם רכב גם פרשים (שם שם ט). וזכה לצאת מן הקבר על ידי משה. משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים. ואין בעולם גדול ממנו והוא מלך, שנאמר, ויהי בישרון מלך (דברים לג ה). לפיכך זכה משה שיתעסק בו שכינה, שנאמר, ויקבר אתו בגיא (שם לד ו). ולא עוד אלא עם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו וזקני ארץ מצרים, ועם ארונו של יוסף עלו השכינה והארון והכהנים והלוים ושבעה ענני כבוד, וארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות במדבר. ואומות העולם אומרים, מה טיבן של שני ארונות אלו. וישראל אומרים, זה ארון המת, וזה ארון חי העולמים. והן אומרים, וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים. והן משיבין ואומרים להן, המת המונח בארון, קיים כל מה שכתוב בזה. מרים המתינה שעה אחת למשה, שנאמר, ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד). לפיכך עכב הקדוש ברוך הוא במדבר וענני הכבוד והכהנים והלוים שבעת ימים, שנאמר, והעם לא נסע עד האסף מרים (במדב' יב טו). כי השבע השביע, השביען שישביעו לבניהם. את בני ישראל. למה השביע את אחיו ולא את בניו. אמר, אם אני משביע את בני, אין המצרים מניחין אותן. ואם יאמרו להן אבינו העלה את אביו, הן אומרים להן, אביכם מלך היה, לפיכך השביע את אחיו. דבר אחר, אמר להן, אבינו ירד כאן לרצונו, ואני העליתי אותו בעל כרחו. משביעני עליכם, שממקום שגנבתוני, לשם תחזירוני. וכן עשו, שנאמר, ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם (יהוש' כד לב). פקוד יפקוד, במצרים. יפקוד, בים. פקוד, במדבר. יפקוד, בנחלי ארנון. פקוד, בעולם הזה. יפקוד, לעולם הבא:

סימן ג
וה' הולך לפניהם יומם. את מוצא שבעה ענני כבוד היו אלו הן, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, הרי אחד. ועננך עומד עליהם (במד' יד יד), הרי שנים. ובעמוד ענן (שם), הרי שלשה. ובהאריך הענן (שם ט יט), ארבע ובהעלות הענן (שמו' מ לו), חמשה. ואם לא יעלה הענן (שם שם לז), ששה. כי ענן ה' על המשכן (שם שם לח), שבעה. ארבע מארבע רוחות, ואחד מלמטה, ואחד מלמעלה, ואחד מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו, וכל הגבוה מנמיכו, ושורף נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ את הדרך לפניהם:

סימן ד
וה' הולך לפניהם. במדה שאדם מודד, בה מודדים לו. אברהם ליוה מלאכי השרת, שנאמר, ואברהם הולך עמם לשלחם (ברא' יח טז), לפיכך ליוה הקדוש ברוך הוא את בניו במדבר ארבעים שנה. אברהם אמר יוקח נא וכו' (כדכתיב בסדר וירא אליו):

סימן ה
וה' הולך לפניהם יומם. והלא כבר נאמר, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמי' כג כד). ואומר, מלא כל הארץ כבודו (ישע' ו ג). ומה תלמוד לומר, וה' הולך. להודיע חבת ישראל לפני האומות, כדי שינהגו בהם כבוד. ולא דיין שאין נוהגין בהן כבוד, אלא ממיתין אותן מיתות חמורות. לענין כן מהו אומר, וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים (יואל ד ב). על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים לא נאמר, אלא על עמי ונחלתי ישראל. ואומר, מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה (שם שם יט). באותה שעה, ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור (שם שם כ). ונקיתי דמם לא נקיתי (שם שם כא). אימתי. וה' שוכן בציון (שם):

סימן ו
וחזקתי את לב פרעה, שהיה לבו ספק אם לרדוף אם לא. ואכבדה בפרעה. בפרעה תחלה, שהוא התחיל בעבירה תחלה, שנאמר, ויצו פרעה לכל עמו לאמר (שמות א כב), וכן ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים (שם ה ו), לפיכך ממנו התחילה הפורענות, כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך, ואחר כך את עמך בדבר. כיוצא בו, וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה (ברא' ז כג). מאדם שהוא התחיל בעבירה, ואחר כך בהמה ורמש. כיוצא בו, ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן, ואחר כך ועד גדול (שם יט יא). כיוצא בו, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם, ואחר כך ועד בהמה (שמו' יב יב). כיוצא בו, הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, ואחר כך ואת בהמתם (דבר' יג טז). כיוצא בו, וצבתה בטנה, ואחר כך ונפלה יריכה (במדבר ה כז). הבטן שהתחיל, ממנו התחילה הפורענות. והלא דברים קל וחמר, ומה, המתחיל בעבירה, ממנו התחילה הפורענות. המתחיל במצוה ומדה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה:

סימן ז
ואכבדה בפרעה. מגיד שכשיפרע הקדוש ברוך הוא מן האומות, שמו מתגדל בעולם, שנאמר, ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים תרשיש פול ולוד מושכי קשת תובל ויון האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגוים (ישע' סו יט). וכתיב, כה אמר ה', יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעבורו ולך יהיו אחריך ילכו בזיקים יעבורו ואליך ישתחוו אליך יתפללו אך בך אל ואין עוד (שם מה יד). מה כתיב אחריו, אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע. וכן הוא אומר, ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו (יחז' לח כב). מה כתיב אחריו, והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'. ואומר, ויהי בשלום סכו ומעונתו בציון, שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה (תהל' עו ג-ד), נודע ביהודה אלהים (שם שם ב):

סימן ח
ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי היו. אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים. אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך וגו'. אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו וגו'. אלא משל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה. הרי למדנו, שהירא את דבר ה', הם היו תקלה לישראל. מכאן אמרו, טוב שבגוים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. ופרעה הקריב. הקריב את הפורעניות לבא עליו, והקריב את ישראל לתשובה. כיון שראו ששבו ישראל לאחוריהם וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון, אמר פרעה, בעל צפון הסכים על גזרתי לאבדם במים. התחיל לזבח לקטר ולנסך לעבודה זרה. לכך נאמר, ופרעה הקריב:

סימן ט
וישאו בני ישראל וגו' וייראו מאד ויצעקו. תפשו אומנות אבותיהם. באברהם כתיב, ויקרא שם אברם בשם ה' (בר' יג ד). ביצחק כתיב, ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד סג). ביעקב כתיב, ויפגע במקום (שם כח יא). אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז). ואומר, אל תיראי תולעת יעקב (ישע' מא יד). למה נמשלו ישראל לתולעת. לומר לך, מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה. שהאמות נמשלו כארזים, שנאמר, הנה אשור ארז בלבנון (יחז' לא ג). ואומר, וישבר ה' את ארזי הלבנון (תהל' כט ה). וכשהן מתגברים עליהם, חוזרים בתשובה וצועקים ומתפללין. וכן הוא אומר, ואני נתתי לך שכם אחד וגו' (ברא' מח כב). וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר, כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני (תהל' מד ז). אלא חרבי זו תפלה, וקשתי זו בקשה. וכן הוא אומר, וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו' (דברי' לג ז). וכן דוד אומר, אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת (ש"א יז מה). וכן הוא אומר, אלה ברכב ואלה בסוסים וגו' (תהל' כ ח). וכן הוא אומר, ויקרא אסא אל ה' אלהיו ויאמר, ה' אין עמך לעזר בין רב לאין כח, עזרנו ה' אלהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה, ה' אלהינו אתה אל יעצור עמך אנוש (דה"ב יד י). במשה הוא אומר, וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וגו', וירדו אבותינו מצרימה וגו', ונצעק אל ה' וישמע קולנו (במדב' כ יד-טז). אמר להם, אתם מתנאים על שהורישו לכם אבותיכם, הקול קול יעקב (ברא' כז כב), וישמע ה' את קולנו (דב' כו ז), ואנו על מה שהוריש לנו אבינו, ועל חרבך תחיה (ברא' כז מ). ואף כאן ויצעקו בני ישראל אל ה', תפשו אומנות אבותיהן. וכשהן צועקין, הקדוש ברוך הוא מצוי להם, שנאמר, ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת (דברים ד כט):

סימן י
ואתה הרם את מטך. עשרה נסים נעשה להם על הים. נבקע להם הים ונבקע כמין כפה, שנאמר, נקבת במטיו ראש פרזיו וגו' (חבקוק ג יד). ונחלק לשנים עשר שבילים, שנאמר, ונטה ידך על הים ובקעהו. ונעשה יבשה, שנאמר, ובני ישראל הלכו ביבשה. ונעשו כמין טיט, שנאמר, דרכת בים סוסיך חמר מים רבים (שם שם טו). ונעשו המים פרורים, שנאמר, אתה פוררת בעזך ים (תהלי' עד יג). ונעשו סלעים סלעים, שנאמר, שברת ראשי תנינים על המים (שם). ונעשו גזרים, שנאמר, לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו יג). ונעשו ערמות ערמות, שנאמר, וברוח אפיך נערמו מים. ונעשו כמו נד, שנאמר, נצבו כמו נד. ויצאו להם כדי מים מתוקין מתוך מלוחין. וקפאו המים ונעשו ככלי זכוכית, שנאמר, קפאו תהומות. רבי יהודה אומר, הרי מקראות עשר ממקומות הרבה. משל לאחד שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג בנו לפניו. באו ליסטים לשבותו מלפניו, החזירו לאחוריו. בא הזאב, נטלו מאחוריו, נתנו לפניו. ראה לסטין מאחוריו וזאב מלפניו, נתנו על זרועותיו. אף כך הקדוש ברוך הוא לישראל, הים לפניהם ומצרים לאחוריהם, קחם על זרועותיו. התחיל מצטער, פירש עליו בגדו, שנאמר, פרש ענן למסך (תהל' קה לט). הרעיב, נתן לו לחם, שנאמר, הנני ממטיר לכם לחם. צמא, נתן לו מים, שנאמר, ויוציא נוזלים מסלע (שם עח טז). כנגדן אמרו ליה ישראל עשר שירות. הראשונה במצרים, שנאמר, השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישע' ל כט). השנית על הים, שנאמר, אז ישיר משה. השלישית על הבאר, אז ישיר ישראל את השירה (במדב' כא יז). הרביעית אמר משה, ויהי ככלות משה לכתוב וגו' (דברי' לא כד). החמישית, אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי (יהוש' י יב). הששית, ותשר דבורה וברק בן אבינועם (שופט' ה א). השביעית, וידבר דוד לה' את דברי השירה (ש"ב כב א). השמינית, מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלי' ל א). וכי דוד חנכו, והרי שלמה חנכו. אלא מתוך שדוד נתן נפשו עליו, נקרא על שמו. כיוצא בו, ותתצב אחותו. והלא אחות שניהם היתה. אלא שנתנה נפשה עליו, נקראת על שמו. כיוצא בו, ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה (ברא' לד כה). והלא אחות כל השבטים היתה. אלא מתוך שנתנו נפשם עליה, נקראת על שמם. כיוצא בו, על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם (במדבר כה יח). וכי אחותם היתה. אלא מתוך שנתנה נפשה על אומתה, נקראת על שמם. אז ישיר, ויאמינו בה', לפיכך זכו לירש את הארץ. אתה מוצא בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו בה', ירש העולם הזה והעולם הבא, שנאמר, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (ברא' טו ו). וכן ויאמן העם (שמות ד לא). וכתיב, אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאוה (תהלי' לא כד). וכן במשה, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות יז יב). ואומר, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלי' קיח כ), אלו בעלי אמנה, שנאמר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישע' כו ב). השער הזה בעלי אמנה נכנסין בו, שנאמר, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך וגו' (תהל' צב ב-ג). מה כתיב בתריה, כי שמחתני. מי גרם לנו לשמחה זו, אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות, כדכתיב, ואמונתך בלילות (שם). וכתיב, וצדיק באמונתו יחיה (חבק' ב ד). וכתיב, חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג כג). ואין הגליות עתידות להגאל אלא בשכר אמנה, שנאמר, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה וגו' (שה"ש ד ח). ואומר, וארשתיך לי באמונה (הושע ב כב). הא למדת, שגדולה אמנה. שבשכר אמנה, שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה, שנאמר, ויאמינו בה', אז ישיר משה. ואומר, ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים קו יב). אז ישיר, לשעבר. ויש אז לעתיד. כיוצא בדבר אתה אומר, אז הוחל לקרא בשם ה' (ברא' ד כו), אז אמרה חתן דמים (שמות ד כו), אז ישיר, אז ישיר ישראל (במדב' כא יז), אז ידבר יהושע (יהושע י יב), אז אמר דוד (דה"א טו ב), אז אמר שלמה (מ"א ח יב), כולהון לשעבר. ויש אז לעתיד, ואלין אנון לעתיד, אז תראי ונהרת (ישעי' ס ה), אז יבקע כשחר אורך (שם נח ח), אז ידלג כאיל (שם לה ו), אז תפקחנה עיני עורים (שם שם ה), אז תשמח בתולה (ירמי' לא יב), אז ימלא שחוק וגו' אז יאמרו בגוים (תהל' קכו ב), כל אלו לעתיד. מכאן למדנו תחית המתים מן התורה. משה ובני ישראל, משה שקול כנגד כל ישראל. דבר אחר, משה ובני ישראל, משה אמר שירה כנגד כל ישראל. את השירה הזאת, וכי שירה אחת היא, והלא עשר שירות הן כדמפרש לעיל. שירה שמינית, מזמור שיר חנכת הבית לדוד (תהלי' ל א). והלא שלמה חנכו, שנאמר, ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל (מ"א ח סג). אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו, נקרא על שמו. וכן הוא אומר, זכור ה' לדוד את כל ענותו, אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וגו', עד אמצא מקום לה' וגו', הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער (תהל' קלב א-ו). ראה מה כתיב בו, ועתה ראה ביתך דוד (מ"א יב טז). הא למדת, לפי שנתן נפשו עליה, נקראת על שמו. וכן משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו. ומנין שנתן נפשו על התורה, שנאמר, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה (שמות לד כח). ומנין שנקרא על שמו. דכתיב, זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב). נתן נפשו על ישראל, ועתה אם תשא חטאתם וגו' (שמות לב לב). ונקראו על שמו, ויזכור ימי עולם משה עמו (ישע' סג יא). וכתיב, לך רד כי שחת עמך (שמות לב ז). נתן נפשו על הדינין, דכתיב, ויאמר לרשע למה תכה רעך (שם ב יג). מלפני הדין ברח ולדין חזר. צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברי' לג כא). והלא המשפט לאלהים הוא. אלא לפי שנתן נפשו עליו, נקראת על שמו. וכן כתיב ביהושפט, ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו (דה"ב כ כא). מה נשתנה הודיה זו מכל ההודיות שבתורה שנאמר בכלן כי טוב וכאן לא נאמר בה כי טוב. כביכול לא היתה שמחה לפניו במרום על אבודן של רשעים. ומה על אבודן של רשעים אין שמחה לפניו, על אבודן של צדיקים על אחת כמה וכמה. שצדיק אחד לפניו שקול כנגד כל העולם, שנאמר, וצדיק יסוד עולם (משלי י כה). שירה התשיעית של שלמה, שיר השירים. העשירית לעתיד, מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה (תהלים צח א):

סימן יא
לה' יאמרוה ולא לבשר ודם. אימתי. הושיעה לו ימינו וזרוע עזו (שם). אותו הימין הגדול שכתוב, השיב אחור ימינו (איכה ב ג). ויאמרו לאמר. מהו לאמר. רבי אלעזר בן תדיי' אומר, משה פתח תחלה, וישראל גומרין כי גאה גאה. משה אמר עזי וזמרת יה, וישראל אומרים ויהי לי לישועה. משה אמר ה' איש מלחמה, וישראל אומרים ה' שמו. כלם כענין הזה. מהו אשירה לה'. נאה שירה לה', נאה גבורה לה', נאה גדולה לה'. וכן דוד אומר, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת (דה"א כט יא). מלך בשר ודם מקלסין אותו שהוא גבור, והוא חלש. חכם, עשיר, רחמני, נאה, ומחניפין לו. אבל הקדוש ברוך הוא, האל הגדול הגבור והנורא (דברי' י יז), ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה (תהל' כד ח), ה' כגבור יצא (ישע' מב יג), מאין כמוך ה' וגו' (ירמי' י ו). אומרין שהוא עשיר, הוא יקיר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' (דבר' י א). וכתיב, אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו (תהל' צה ה), לה' הארץ ומלואה (שם כד ד), לי הכסף ולי הזהב (חגי ב ח), הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה (יחז' יח ד). שהוא חכם, ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט). עמו חכמה וגבורה, עמו עוז ותושיה. כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (שם ב ו). ואומר, יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה (דני' ב כא). ואומר, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך (ירמ' י ז). אומרין שהוא רחמני, הוא יותר, כי אל רחום ה' אלהיך (דבר' ד לא), רחום וחנון ה' (תהל' קג ח), טוב ה' לכל (שם קמה ט), לה' אלהינו הרחמים והסליחות (דני' ט ט). אומרים שהוא דיין אמת, כי המשפט לאלהים הוא (דבר' א יז), אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט (תהל' פב א). ואומר, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דבר' לב ד). אומרים שהוא נאמן, הוא יותר, האל הנאמן (שם ז ט), אל אמונה (שם לב ד). אומרים שהוא משובח, הוא יותר, שנאמר, כי מי בשחק יערוך לה' (תהלי' פט ז). ואומר, אל נערץ בסוד קדושים רבה (שם שם ח). ואומר, ה' אלהי צבאות מי כמוך חסין יה (שם שם ט). ה' אלהים צבאות, בתוך צבא שלו. ואומר, אין כמוך באלהים ה' (שם פו ח). ואומר, דודי צח ואדום, ראשו כתם פז, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש (שה"ש ה י-טו). רבי יוסי הגלילי אומר, מפי עוללים ויונקים יסדת עז (תהלי' ח ג). עוללים, אלו שבמעי אמן, שנאמר, או כנפל טמון לא אהיה כעוללים לא ראו אור (איוב ג טז). יונקים, אלו שיונקים משדי אמן, שנאמר, אספו עוללים ויונקי שדים (יואל ב טז). רבי אומר, עוללים, אלו שבחוץ, שנאמר, להכרית עולל מחוץ (ירמיה ט כ). ואומר, עוללים שאלו לחם (איכה ד ד). ואלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה. רבי מאיר אומר, אף עברין שבמעי אמן אמרו שירה, שנאמר, במקהלות ברכו אלהים, ה' ממקור ישראל (תהלי' סח כז). ואף מלאכים אמרו שירה, שנאמר, ה' אדנונו מה אדיר שמך בכל הארץ (שם ח ב):

סימן יב
כי גאה גאה, גאוני וגאיתיו. גאוני במצרים, בני בכורי ישראל (שמות ד כב). גאיתיו במצרים, השיר יהיה לכם כליל וגו' (ישע' ל כט). גאוני על הים, ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה וגו'. גאיתיו על הים, אשירה לה'. כי גאה גאה, בעולם הזה, ועתיד להתגאות לעולם הבא, שנאמר, כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן, ועל כל ההרים הרמים וגו', ועל כל מגדל גבוה ועל כל חומה בצורה, ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה, ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף (ישע' ב יב-יח). דבר אחר, גאה על כל המתגאים. שכל המתגאים, במה שהן מתגאים, בו נפרע מהם. מצרים לקו במים על שנתגאו במים. דור המבול כתיב בהם, שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל, ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כא י-טו). אמרו, אין אנו צריכין לטיפת גשמים, אלא, ואד יעלה מן הארץ וגו' (ברא' ב ו). אמר להן הקדוש ברוך הוא, בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאין לפני, בה אני נפרע מכם, שנאמר, ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וגו', וימח את כל היקום וגו' (שם ז יב-כג). רבי יוסי בן דורמסקית אומר, הן נתנו עיניהם העליונה בתחתונה כדי לעשות תחתון, הקדוש ברוך הוא פתח עליהן מעינות מלמעלה ומלמטה כדי לאבדן, שנאמר, ביום הזה נבקעו כל מעינות וגו' (שם שם יא). אנשי מגדל במה שנתגאו, בו נפרע מהן. הם אמרו, הבה נבנה לנו עיר וגו' (שם יא ד). בו נפרע מהן, שנאמר, הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו', ויפץ ה' אותם (שם שם ז-ח). אנשי סדום במה שנתגאו, בו נפרע מהם. מה כתיב בהן, ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש, מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל (איוב כח ה-ח). אמרו, אין אנו צריכין שיבוא אדם מעוברי דרכים אצלנו. (אלא) הרי מזון יוצא מאצלנו, וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות משלנו. בואו ונשכח תורת הרגל מארצנו. אמר להן הקדוש ברוך הוא, בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים, אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר, פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו (שם שם ד). וכתיב, לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, ישליו אוהלים לשודדים ובטחות למרגיזי אל (איוב יב ה-ו). מי גרם להם, לאשר הביא אלוה בידו (שם). וכן הוא אומר, הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחז' טז מט). וכן הוא אומר, לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים (ברא' יג י). מה כתיב שם, ותשקין את אביהן יין בלילה הוא (שם יט לג). מנין היה להם יין במערה, אלא שזמן להם המקום יין, כמה שנאמר, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד יח). אם כך זמן הקדוש ברוך הוא למכעיסיו. לעושי רצונו, על אחת כמה וכמה. וכן פרעה במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. ויקח שש מאות רכב (שמות יד ז), לפיכך מרכבות פרעה וחילו ירה בים. וכן סיסרא במה שנתגאה בו נפרע ממנו. ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל (שופטי' ד יג). לפיכך, משמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא (שם ה כ). שמשון במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר, ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שם יד ג). לפיכך, ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה (שם טז כא). רבי יהודה אומר, תחלת קלקלתו בעזה היתה, שנאמר, וירד שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה (שם שם א), לפיכך לא היה עונשו אלא בעזה. וכן אבשלום במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר, וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום, ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח (ש"ב יד כה-כו). רבי נהוראי אומר, נזיר היה והיה מגלח אחת לשלשים יום, שנאמר, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח. רבי יהודה אומר, נזיר עולם היה והיה מגלח לשנים עשר חדש, שנאמר, ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון, כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה' (ש"ב טו ז-ח). רבי אומר, כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים להיות מגלחין מערב שבת לערב שבת. וכן הוא אומר, ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר (שם יח ט). וכן סנחריב במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר, ביד מלאכיך חרפת אדני ותאמר ברב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון ואכרות קומת ארזיו מבחר ברושיו ואבואה מלון קצו יער כרמלו, אני קרתי ושתיתי מים זרים ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור (מ"ב יט כג-כד). לפיכך, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים (שם שם לה). הגדול שבהם ממונה על מאה ושמונים וחמשה אלף, והקטן שבהן ממונה על אלפים איש, שנאמר, ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים ותבטח לך על מצרים לרכב ולפרשים (שם יח כד). וכתיב, זה הדבר אשר דבר ה' עליו, בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלים, את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול ותשא מרום עיניך על קדוש ישראל (שם יט כא-כב). וכן נבוכדנצר במה שנתגאה, בו נפרע ממנו, שנאמר, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במתי עב, אדמה לעליון, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור (ישע' יד יג-טו). וכן בצור במה שנתגאה נפרע ממנו. צור, את אמרת אני כלילת יופי, בלב ימים גבוליך, בוניך כללו יפיך (יחז' כז ג-ד). הנני עליך צור והעליתי עליך גוים רבים כעלות הים לגליו (שם כו ג). וכן בנגיד צור במה שנתגאה, בו נפרע ממנו. בן אדם אמר לנגיד צור כה אמר אדני אלהים יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלהים וגו', מותי ערלים תמות ביד זרים (יחז' כח ב-י). הא במה שהגוים מתגאין, בו נפרע מהן. לכך נאמר, כי גאה גאה:

סימן יג
סוס ורוכבו. וכי סוס אחד היה, אלא כלם כסוס אחד לפניו. וכן כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב וגו' (דב' כ א), כסוס אחד לפניו. ורוכבו. והלא כבר נאמר, ויקח שש מאות רכב. ואומר, מרכבות פרעה וחילו. אלא כשישראל עושים רצונו של מקום, הרי כל הגוים לפניו כסוס ורכב אחד. סוס ורוכבו רמה בים, מגיד שהסוס קשור ברכב ורכב קשור בסוס, עולין למרום ויורדין לתהום ואין נפרדין זה מזה. רמה בים, ירה בים, כיצד יתקיימו שני מקראות אלו. רמה, שהיו עולין למרום. ירה, שהיו יורדין לתהום ואין נפרדין זה מזה. דבר אחר, רמה, שראה שרה של מצרים נופל. וכן את מוצא, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות לעתיד לבא עד שנפרע משריהם תחלה, שנאמר, והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישע' כד כא). וכן איך נפלת משמים הילל בן שחר, ואחר כך נגדעת לארץ חולש על גוים (שם יד יב). וכן כי רותה בשמים חרבי, ואחר כך הנה על אדום תרד (שם לד ה). דבר אחר, מצרים במדה שמדדו, מודדת להם. הם אמרו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לפיכך תהומות יכסיומו. הם לקחו שש מאות רכב, לפיכך מרכבות פרעה וגו'. הם ושלישים על כלו, לפיכך ומבחר שלישיו טבעו. הם וימררו את חייהם בחומר, לפיכך דרכת בים סוסיך חמר מים רבים (חבקוק ג טו):

סימן יד
תהומות יכסיומו. וכי תהומות יש שם, והלא עשוניות היא. אלא מלמד שעלה תהום התחתון ותהום העליון והיו המים נלחמים בהן בכל מיני פורעניות. כמו אבן. הם אמרו, וראיתן על האבנים, לפיכך נעשה להן המים כאבנים. דבר אחר, כמו אבן, היא נקמת בינונים. הרשעים שבהן, נשרפין כקש. והבינונים, כאבן. והפקחין, צללו כעופרת:

סימן טו
ימינך ה' ימינך ה', פשוטה לקבל שבים, שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה, שנאמר, לא ידון רוחי באדם לעולם (ברא' ו ג), ולא גמרת עליהם כלייה, עד שהשלימו רשעתן לפניך. וכן אנשי המגדל נתת להם ארכה לעשות תשובה, ולא גמרת עליהן כלייה, עד שהשלימו רשעתן לפניך, שנאמר, ועתה לא יבצר מהם (שם יא ו). ואין ועתה אלא תשובה, שנאמר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו' (דבר' י יב), ועתה ישראל שמע אל החקים (שם ד א), ועתה שמע (ישע' מד א). וכן אנשי סדום נתת להם ארכה, ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו' (בראשי' יח כ- כא), ולא גמרת עליהן כלייה, עד שהשלימו רשעתן לפניך. וה' המטיר על סדום (שם יט כד). עשו תשובה, מטר. ואם לאו, גפרית ואש. וכן במצרים לקו במכות אולי יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, לא נשאר בהם עד אחד. ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך. למה שני פעמים. אלא כשישראל עושין רצונו של מקום, עושין שמאל ימין. וכשאין עושין רצונו, כביכול עושין ימין שמאל, שנאמר, השיב אחור ימינו (איכה ב ג). ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל (תהל' קיח טז). כשהן עושין רצונו של מקום, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (שם קכא ד). לא עשו רצונו, העירה, אל תזנח לנצח, ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין (שם עח סה). וכשהן עושין רצונו, חמה אין לי (ישע' כז ד). אין עושין רצונו, וחרה אף ה' (דברי' יא יז). כשהן עושין רצונו, ה' ילחם לכם. אין עושין רצונו, ויהפך להם לאויב (ישעיה סג י), ולא עוד אלא הופך רחמנותו לאכזריות, היה ה' כאויב בלע ישראל (איכה ב ה). תרעץ אויב, לעתיד לבא. וכן הוא אומר, בזעם תצעד ארץ (חבקוק ג יב). תרעץ אויב, זה אדום, שנאמר, יען אמר האויב עליכם האח (יחזקאל לו ב):

סימן טז
וברוב גאונך, הרבית להתגאות כנגד כל הקמים לנגדך. ומי הן. אלו הקמים כנגד בניך. מגיד שכל הקם כנגד ישראל, כאלו קם כנגד השכינה. וכן הוא אומר, אל תשכח קול צורריך (תהל' עד כג). כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש (שם פג ג). מפני מה. על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך (שם שם ד). וכתיב, הלא משנאיך ה', אשנא, ובתקוממיך אתקוטט (שם קלט כא). מפני מה. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי (שם שם כב). וכן הוא אומר, כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכר' ב יב). עיני היה לו לומר, אלא שכנהו הכתוב. כלומר, כביכול כלפי מעלן, וכנהו הכתוב, שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה. כיוצא בו, ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותי (מלאכי א יג), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם (ש"א ג יג), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא (איוב ז כ), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא ימות (חבק' א יב), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל (ירמיה ב יא), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, וימירו את כבודי בתבנית שור אוכל עשב (תהל' קו כ), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, כבודי בקלון אמיר (הושע ד ז), אלא שכנהו הכתוב, כיוצא בו, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב (איוב לב ג), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, ואברהם עודנו עומד לפני ה' (בר' יח כג), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי (במדבר יא טו). כיוצא בו, אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמנו ויאכל חצי בשרנו (שם יב יב), אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו, מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאהליו (מ"א יב טז), ובדברי הימים (דברי הימים ב י טז) לאלהיו. זכור תזכור ותשוח עלי נפשי (איכה ג כ), אולי יראה ה' בעיניו (ש"ב טז יב), אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנסת הגדולה. ולכך נקראו סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותו. וכן והנם שולחים את הזמורה אל אפי (יחז' ח יז), והם תקנו אל אפם. ואף כאן, כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני (זכרי' ב יב), אלא ללמדך שכל הקם כנגד ישראל, כאלו קם כנגד שכינה. וכן הוא אומר, אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' (שופטים ה כג). וכי הוא צריך עזרת אחרים. והוא אומר ועושה, ושלח בסנחריב מלאך ולא הרגם, אלא נשף בהם ויבשו. אלא ללמדך שכל העוזר את ישראל, כאלו עוזר את השכינה. ולפיכך כתיב, כי גאה גאה, הרבית להתגאות אצל הקמים כנגדך. ומי הן. אלו הקמים כנגד בניך. את כדרלעומר מלך עילם, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו (ברא' יד טו), מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' ירדפם יעבר שלום וגו' (ישעיה סא ב-ג). וכן הוא אומר, נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך, עמך נדבות ביום חילך בהררי קדש מרחם משחר לך טל ילדותך, נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, אדני על ימינך מחץ ביום אפו מלכים (תהל' קי א-ה). סיסרא וכל רכבו, שנאמר, ויזעק סיסרא את כל רכבו (שופטי' ד יג). וכתיב, מן שמים נלחמו (שם ה כ). סנחריב וכל המונו, שנאמר, ביד עבדיך חרפת וגו' אני קרתי ושתיתי (מ"ב יט כג-כד), וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבשת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיציאי מעיו שם הפילהו בחרב (דה"ב לב כא). נבוכדנצר אמר, אעלה על במתי עב (ישע' יד יד). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אתה רצית לפרוש עצמך מן בני אדם, סוף בני אדם נפרשים ממך. לקצת ירחין תרי עשר, על היכל מלכותא די בבל מהלך הוה, ענה מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי, עוד מלתא בפום מלכא, קל מן שמיא נפל, לך אמרין נבוכדנצר מלכא, מלכותא עדת מנך, ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדורך עשבא כתורין לך יטעמון וגו', בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר ומן אנשא טריד ועשבא כתורין יאכל ומטל שמיא גשמה יצטבע עד די שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין (דני' ד כו-ל). כלא מטא על נבוכדנצר מלכא (שם שם כה). בלשאצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי אלף ולקבל אלפא חמרא שתה, בלשאצר אמר בטעם חמרא להיתיה למאני דהבא וכספא די הנפק נבוכדנצר אבוהי מן היכלא די בירושלם וישתון בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה, באדין היתיו מאני דהבא די הנפקו מן היכלא די בית אלהא די בירושלם ואשתיו בהון מלכא ורברבנוהי שגלתה ולחנתה, אשתיו חמרא ושבחו לאלהי דהבא וכספא נחשא פרזלא אעא ואבנא, בה שעתו נפקו אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא על גירא די כתל היכלא די מלכא ומלכא חזה פס ידא די כתבא, אדין מלכא זיוהי שנוהי ורעינוהי יבהלונה וקטרי חרצה משתרין וארכובתה דא לדא נקשן (שם ה א-ו). עליו אומר, הוי משקה רעהו, מספח חמתך ואף שכר, למען הביט על מעוריהם, שבעת קלון מכבוד, שתה גם אתה והערל, תסוב עליך כוס ימין ה', וקיקלון על כבודך (חבק' ב טו-טז). בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדיה (דני' ה ל):

סימן יז
קפאו תהומות, עשאן כמין כפה. בלב ים. היכן לבו של אדם נתון, משני חלקים, כך קפא עליהם הים משני חלקים. הים לא היה לו לב וניתן לו לב. האלה לא היה לה לב וניתן לה לב, שנאמר, עודנו חי בלב האלה (ש"ב יח יד). השמים לא היה להן לב וניתן להן לב, שנאמר, וההר בוער באש עד לב השמים (דברי' ד יא). יבא הים שלא היה לו לב ונתן לו לב, ויפרע מן המצרים שהיה להם לב ושעבדו ישראל בכל מיני פורעניות. תבא האלה שלא היה לה לב ונתן לה לב, ויפרע מאבשלום שהיה לו לב, וגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולבב אנשי ישראל, ויבואו השמים שלא היה להן לב ונתן להם לב, ויורידו המן לישראל שיש להן לב וקבלו את התורה בכל לב ואהבו את קונם בכל לב:

סימן יח
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור. מדבר שור, זה מדבר כזב. אמרו עליו על מדבר כזב, שהוא שמונה מאות פרסה על שמונה מאות פרסה, וכולו מלא נחשים ועקרבים, שנאמר, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דבר' ח טו). אמר רבי יוסי בר חנינא, היה בו נחשים כקורת בית הבד, ועקרבים מלא הזרת, מעשה בשבור המלך שהיה עובר שם, ועברה קרובים שלו, ובלעה נחש. עברה שניה, בלעה. שלישית, בלעה. היה שבור המלך מיצר, לא היה יודע מה לעשות. אמרו לו חכמיו, הבא עשרה גבורין וימלאו סרידות תבן. הביא ועשו כך. ונתנו לפניו ובלע, ונתנו לפניו ובלע, עד שנפחה כריסו, והרגו אותו. הוי, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש. ואומר, משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף (ישע' ל ו). אין אפעה אלא עכס. אמרו, עכס זה רואה צל עוף פורח באויר, מיד נתחבר ונושר אברים אברים. ואף על פי כן, לא אמרו איה ה' המעלה אותנו ממצרים המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות (ירמי' ב ו). מהו צלמות, צל ועמו מות. אמר רב אחא, הסיח לי רבינו הגדול, אדם אחד היה בארץ ישראל, והיו קורין אותו מרוטה. פעם אחת עלה בהר ללקט עצים, ראה את הנחש ישן והנחש לא ראהו, והרגיש בו, ומפחדו נשר שער ראשו ולא צמח בו שער עד יום מותו, והיו קורין אותו מרוטה:

סימן יט
וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. אחרים אומרים, מים שנטלו מבין הגזרים, שלמו מהן באותה שעה. ומה תלמוד לומר, ולא מצאו מים, אפילו בכליהם. כענין שנאמר, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים ולא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והכלמו וחפו ראשם (ירמיה יד ג). דורשי רשומות אמרו, לפי שפירשו מדברי תורה שנמשלו למים, דכתיב, הוי כל צמא לכו למים (ישע' נה א), שלשת ימים, לפיכך התקינו נביאים וזקנים שיהיו קורין בספר תורה בכל שבוע שלשה ימים. קורין בשבת ומפסיקין אחד בשבת, קורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין בששי, ולא יהיו שלשת ימים לעולם בלא תורה. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. מכאן אמרו, רצה אדם לשמוע בשעתו, משמיעין אותו לאחר זמן. לשכוח, משכחין אותו לאחר זמן. תלמוד לומר, והיה אם שמוע, והיה אם שכוח. הא כיצד. רצה אדם לשמוע בטובתו, משמיעין אותו שלא בטובתו. לשכח בטובתו, משכחין אותו שלא בטובתו. והרשות נתונה בידו, אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג לד). שמע אדם מצוה אחת, משמיעין אותו מצות הרבה. לשכח מצוה אחת, משכחין אותו מצות הרבה. לפיכך כתיב, אם שכוח תשכח. אחרים אומרים מהכא, אם חבול תחבל (שמות כב כה). חבלת חבולה אחת, סוף שחובלין בך חבלות הרבה:

סימן כ
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ששנה להם מעשה בראשית. עשה להן הקדוש ברוך הוא, העליונים תחתונים, והתחתונים עליונים. לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, ועכשיו ירד הלחם מן השמים והטל עולה מן הארץ. הנני ממטיר לכם לחם, ותעל שכבת הטל. ויצא העם ולקטו, שלא היו יוצאין לחצרות ומלקטין, אלא למדברות. דבר יום ביומו. מי שברא יום, ברא פרנסתו. מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. רבי יהושע אומר, שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה, וקיים והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח). מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר, לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה. הא כיצד. היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה, ומהיכן ללבוש ולכסות. הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. ושניים להם אוכלי תרומה:

סימן כא
ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן. איני יודע של מה היה, אם של כסף, אם של זהב, אם של ברזל, אם של עופרת. תלמוד לומר, צנצנת. לא אמרתי אלא דבר המציץ מחברו. אין את מוצא אלא כלי חרס. ותן שמה מלא העומר מן. רבי אלעזר אומר, לדורות. רבי אליעזר אומר, לימות המשיח. שבשעה שאמר ירמיה לישראל, מפני מה אין אתם עוסקין בתורה. אמרו לו, אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס. באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם, הדור אתם ראו דבר ה', המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו לא נבוא עוד אליך (ירמי' ב לא). אבותיכם שעסקו בתורה, ראו מהיכן נתפרנסו, ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה. זו אחד משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד להן לישראל, צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, וצלוחית המים. ויש אומרים, אף מקלו של אהרן שקדיו ופרחיו, שנאמר, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי (במדב' יז כה). וזה אחד משלשה דברים שהיו ישראל מתרעמים עליהן והיו אומרים, מיני פורעניות הן, אלו הן, הקטורת והארון והמטה. הקטרת, של פורעניות היא, שהרגה נדב ואביהו. לפיכך הודיען שהיא של כפרה, שנאמר, ויתן את הקטרת ויכפר על העם (שם שם יב). הארון, אמרו של סמפרינון היה, הוא הרג את עוזה ואנשי בית שמש, שנאמר, ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם עם ארון האלהים (ש"ב ו ז), וכתיב, ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש ויתאבלו העם (ש"א ו יט). לפיכך הודיעם שהוא של ברכה, דכתיב, וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו (ש"ב ו יא). המטה, של סמפרינון היה, הוא הביא המכות על המצרים במצרים ועל הים. לפיכך ידעו שהוא של נסים, ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור, מפני התרעומות:

סימן כב
הנני עומד לפניך שם על הצור. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, כל מקום שאתה מוצא שם רושם רגלי אדם, שם אני לפניך. והכית בצור. מכאן אמר רבי יוסי בן זמרה, שהמטה של סמפירינון היה, שנאמר, והכית בצור, על הצור אינו אומר כן אלא בצור. ויצאו ממנו מים ושתה העם. ויקרא שם המקום מסה. רבי יהושע אומר, משה קראו מסה, שנאמר, ויקרא שם המקום מסה. רבי אלעזר המודעי אומר, המקום קראו מסה ומריבה. מכאן לבית דין הגדול שהוא קרוי מקום. ויצעק משה אל ה' ויאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולם, בינך לבינם אני הרוג. אתה אומר לי אל תקפיד כנגדן, כי תאמר אלי שאהו בחיקך (במד' יא יב), והם בקשו לסקלוני. כאן, הקדוש ברוך הוא ממיך, ומשה מגביה. ובמקום אחר, הקדוש ברוך הוא מגביה ומשה ממיך, כענין שנאמר, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ויחל משה (שמות לב י-יא). אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, כך אתה אומר, עוד מעט וסקלוני. עבור לפני העם, נראה מי סוקל אותך. התחיל לעבור, עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, כמה פעמים אני מצוה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן, אלא הנהיגם כרועה הצאן, שבשבילן העליתי אותך, ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני:

סימן כג
אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, במה שמכה אינו מרפא, אלא מכה באיזמל ומרפא ברטיה. הקדוש ברוך הוא, במה שמכה, בו מרפא. כשהכה את איוב, בסערה הכהו, שנאמר, אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם (איוב ט יז). וכשרפאהו, בסערה רפאהו, שנאמר, ויען ה' את איוב מן הסערה (שם לח א). כשהגלה את ישראל, לא הגלה אותם אלא בעבים, שנאמר, איכה יעיב באפו (איכה ב א). וכשהוא מכנסן, מכנסן בעבים, שנאמר, מי אלה כעב תעופינה (ישע' ס ח). כשפזרן, לא פזרן אלא כיונים, שנאמר, ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כלם הומות (יחז' ז טז). וכשהוא מכנסן, כיונים אל ארבותיהם (ישע' ס ח). כשמברכן, אין מברכן אלא בהשקפה, שנאמר, השקיפה ממעון קדשך וברך (דבר' כו טו). וכשנפרע משונאיהם, בהשקפה, שנאמר, ויהי באשמורת הבקר וישקף וגו', שהיה עמוד הענן יורד ועושה אותם כטיט, ועמוד האש מרתיחן וטלפות סוסיהן משתבשות, הזכר מלמעלן והנקבה מלמטן. וכן הוא אומר, הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו (שופט' ה כב). ויהם, הממם וערבם, נטל סגיונות שלהן ולא היו יודעין מה הן עושין. ויסר את אופן מרכבותיו. רבי יהודה אומר, מחמת אש שלמעלה נשרפו גלגליו של מטה, והיו מוטות ומרכבות רצות ונכנסות בעל כרחן, שהיו של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הבזה. רבי נחמיה אומר, מקול רעם מעלן, של נתזו צנורות מלמטן, שנאמר, קול רעמך בגלגל (תהל' עז יט). לשעבר, היו הפרדות מושכות את המרכבות. ועכשו, המרכבות מושכות את הפרדות. וינהגהו בכבדות, מדה כנגד מדה, לפי שאמרו המצריים, תכבד העבודה (שמות ה ט). אז ישיר, מספרא

סימן כד
ילמדנו רבינו, מה הוא ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת. כך שנו רבותינו, אסור ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת לכתחלה. אבל אם נתן מערב שבת, מותר. את מוצא, בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא במכה שמכה, בו מרפא. וכן את מוצא כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה והיה משה סבור שהקדוש ברוך הוא אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם, ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, משה, אין דרכי כמדת בשר ודם. עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר, ויורהו ה' עץ. ויראהו לא נאמר כאן אלא ויורהו, הורהו בדרכיו. ומה היה העץ. רבי יהושע אומר, של ערבה היה. רבי נתן אומר, הרדופני מר היה. רבי אליעזר המודעי אומר, של זית היה. רבי יהושע בן קרחה אומר, קרדנין. ויש אומרים, עקרי תאנה ועקרי רימון. מכל מקום, מר היה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקדוש ברוך הוא יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם, במתוק מרפא את המר. אבל הקדוש ברוך הוא, במר מרפא את המר. הא כיצד. נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל, לעשות נס בתוך נס. כיוצא בו, ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי (ישע' לח כא). הלא בשר חי שאתה נותן עליו דבלת תאנים, מיד הוא נסרח. הא כיצד. נתן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס. כיוצא בו, ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת (מ"ב ב כא). והלא מים מתוקין שאתה נותן לתוכן מלח, מיד נפסדים. הא כיצד. נותן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא כך הוא אומנתי, אלא במה שאני מכה, בו אני מרפא., הלכך הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר. וכן הצדיקים במה שהן מקנתרין, בו הן מתקנין. תדע לך, שבשעה שקנתר משה, באז קנתר, שנאמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' (שמו' ה כג). אמר משה, באז סרחתי. באז אני מתקן ואומר שירה. לכך נאמר, אז ישיר משה:

סימן כה
ויבא עמלק וילחם עם ישראל. רבי אליעזר בן חסמא אומר, מקרא זה רשום ומפורש הוא על ידי איוב, שנאמר, היגאה גומא בלא בצה וגו' (איוב ח יא). כשם שאי אפשר, כך אי אפשר לישראל לחיות אלא אם כן מתעסקין בדברי תורה. ולפי שפירשו ישראל מדברי תורה, לפיכך השונא בא עליהם. ולעולם אין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה. לכך נאמר, ויבא עמלק. רבי יהודה הנשיא אומר, חמשה פעמים פסע עמלק ובא ועשה מלחמה עם ישראל ברפידים, שנאמר, עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן (במד' יג כט). מכאן את למד, שהיה עמלק לפנים מכולן. רבי נתן אומר, מהררי שעיר בא והלך ארבע מאות פרסה עד שהגיע לרפידים ועשה עם ישראל מלחמה. אחרים אומרים, יבוא עמלק כפוי טובה ויפרע מעם כפוי טובה. וכן הוא אומר, ואלה המתקשרים עליו זבד בן שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית (דה"ב כד כו). יבואו אלו כפויי טובה ויפרעו מיואש כפוי טובה, שנאמר, ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו ובמותו אמר ירא ה' וידרש (שם שם כב). ומה הוא עונשו. ויהי לתקופת השנה עלה עליו חיל ארם ויבאו אל יהודה וירושלים וישחיתו את כל שרי העם מעם וגו', ואת יואש עשו שפטים (שם שם כג-כד). אל תהי קורא שפטים, אלא שפוטים. עמדו עליו בריונים קשים שלא ידעו משכב אשה וענו אותו במשכב זכור, שנאמר, וענה גאון ישראל בפניו (הושע ז י). וכתיב, ובלכתם ממנו כי עזבו אותו במחליים רבים התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכהן ויהרגוהו על מטתו וימת ויקברהו בעיר דוד ולא קברהו בקברות המלכים (דה"ב כד כה). וילחם עם ישראל ברפידים. אמר רבי חנניה, שאלתי את רבי אליעזר, מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא לפדות פטרי סוסים וגמלים. אמר לי, גזרת מלך הוא, שלא היה בידם אלא חמורים. שאין לך כל אחד ואחד מישראל, שלא עלה עמו תשעים חמורים טעונין כסף וזהב ושמלות. אחרים אומרים, אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם. וכן את מוצא, שאין השונא בא אלא על ידי רפיון ידים מן התורה, שנאמר, ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו עזב את תורת ה' וכל ישראל עמו (שם יב א). ומה ענשו. עלה שישק מלך מצרים על ירושלים, ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה (מ"א יד כה-כו):

סימן כו
ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. מכאן שהיה עושה משה יהושע תלמידו כמותו. ללמדך דרך ארץ, שלא אמר לתלמידו בחר לי, אלא בחר לנו. אף על פי שתלמידו היה, עשאו כמותו. מכאן אמרו שיהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. ומנין שיהא כבוד חבירך חביב עליך ככבוד רבך. שכן את מוצא באהרן, ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת (במד' יב יא). והלא אחיו הגדול היה. אלא מכאן את למד שעשאו כרבו. ומנין שיהא כבוד רבו חביב עליו כמורא שמים. שנאמר, ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם (שם יא כח). אמר לו, אדני משה, כשם שהקדוש ברוך הוא כלאם, כך אתה יכול לכלאם. וכן את מוצא בגחזי, כשאמר לו אלישע, חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו (מ"ב ד כט), התחיל מסתמך והולך על מקלו. פגעו בו בני אדם, אמרו לו, להיכן את הולך. אמר להן, להחיות את המת. אמרו לו, והלא הקדוש ברוך הוא ממית ומחיה. אמר להן, אף רבי ממית ומחיה. בחר לנו אנשים, גבורים יראי חטא, וצא מתוך הענן והלחם בעמלק מחר. איסי בן יהודה אומר, חמשה פסוקים יש בתורה ויש בהן חמשה תיבות שאין להם הכרע, וסימן, שא"ת, ארו"ר, מח"ר, משוקדי"ם, וק"ם. שאת, הלא אם תטיב שאת (ברא' ד ז), או שאת אם לא תטיב. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור (שם מט ה-ו), או ארור אפם. וצא הלחם בעמלק מחר, או מחר אנכי נצב. ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה לד), או משוקדים כפתוריה. הנך שוכב עם אבותיך וקם (דבר' לא טז), או וקם העם הזה. על ראש הגבעה. ראש, אלו מעשה אבות. הגבעה, אלו אמהות. ומטה האלהים בידי. אמר משה, רבון העולמים, במטה הזה הוצאת ישראל ממצרים, ובמטה הזה קרעת להם את הים, ובמטה הזה עשית להם נסים וגבורות, ובמטה הזה תעשה להם נסים בשעה הזו:

סימן כז
ויעש יהושע כאשר אמר לו משה וגו', והיה כאשר ירים משה וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, היו מתגברין. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בו, ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף וגו' (במדב' כא ח). וכי שרף של נחשת ממית או מחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים, היו מתרפאין. ואם לאו, היו נמוקין. כיוצא בו, והיה הדם לכם לאות וגו' (שמו' יב יג). וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל. אלא בזמן שהיו ישראל נותנין מן הדם על פתחיהם, הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהן, שנאמר, וראיתי את הדם ופסחתי וגו', ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף (שם). רבי אלעזר אומר, מה תלמוד לומר, וגבר ישראל, וגבר עמלק. אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה שעתידין להנתן על ידיו של משה. וכשהוא ממיך, עתידין להמיך בדברי תורה שעתידין להנתן על ידיו של משה. וידי משה כבדים. באותה שעה, יקרו ידיו של משה כאדם שתלוין בידו שלשה כדי מים. ויקחו אבן וישימו תחתיו. וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן. אלא ללמדך שהיו שרוים בתענית צבור. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. מכאן אמרו, שאין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה בתענית צבור:

סימן כח
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, שהיו מחשבים את השעות באסטרולוגיא. מה עשה משה. העמיד גלגל חמה ולבנה וערב את שעותיהן, שנאמר, שמש ירח עמד זבולה וגו' (חבקוק ג יא), וכתיב, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבק' ג י). ויחלוש יהושע את עמלק וגו'. רבי יהושע אומר, ירד וחתך ראשי גבורים שלהן לפי חרב. למדנו, שמלחמה הזו על פי הגבורה היתה. אחרים אומרים, נתקיים בהם מקרא זה, כי לדם אעשך ודם ירדפך (יחז' לה ו). כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז. שנים חשו, ושנים לא חשו. יעקב ומשה נתן להם רמז ולא חשו. יעקב, אמר לו הקדוש ברוך הוא, והנה אנכי עמך ושמרתיך (ברא' כח טו), ולבסוף ויירא יעקב מאד (שם לב ז). אדם שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, היה מתפחד. אלא אמר יעקב, שמא כשהייתי בבית לבן הטמא, נתלכלכתי בטומאה ובחטא. משה, נתן לו רמז ולא חש. שאמר לו, כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, לומר, שאתה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. בכאן נאמר לו ולא חש, ולבסוף היה מתחנן, שנאמר, ואתחנן אל ה', אעברה נא ואראה (דברי' ג כג-כה). אבל דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו. דוד, אמר גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וגו' (ש"א יז לו). מרדכי, ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים וגו' (אסתר ב יא). אמר, אפשר לצדקת זו שתנשא לערל. אלא שעתיד דבר גדול להיות על ישראל, שעתידין להנצל על ידיה. כי מחה אמחה. מחה, בעולם הזה. אמחה, לעולם הבא. זכר, זה המן. עמלק, כמשמעו. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. אמר להם משה לישראל, הנס הזה שעשה לכם הקדוש ברוך הוא, בשבילו עשה, למען שמו עשה, שלא היו ראוין באותה שעה לאותו הנס. את מוצא, כל זמן שישראל בנס, הנס לפניו, שנאמר, ויקרא שמו ה' נסי. צרה לישראל, צרה לפניו, שנאמר, בכל צרתם לו צר (ישע' סג ט). שמחה לישראל, השמחה לפניו, שנאמר, כי שמחתי בישועתך (ש"א ב א). וכן הוא אומר, וגלתי בירושלים וששתי בעמי (ישעי' סה יט). ואומר, כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (שם סב ה), אמן וכן יהי רצון:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח