מדרש תנחומא שמות

פרשת כי תשא

סימן א
ילמדנו רבינו, כמה תרומות היו תורמין ישראל בכל שנה. כך שנו רבותינו, שלש תרומות תורמין, בראש חדש אדר ובניסן ובאלול. בראש חדש אדר ובניסן, היתה תרומת הלשכה נגבית, והיו באין הכהנים ומכפרין על עונות ישראל מן השקלים שהיו שוקלין. למה. כדי שיהיו כל ישראל עסוקים במתנותיהן. והיו מתחילין לגבות מראש חדש אדר ותורמין בראש חדש ניסן. ולמה מתחילין באדר ותורמין בניסן. שלא לדחוק על ישראל, והיו מזהירין את ישראל מראש חדש. [אמר שלמה, דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה (משלי טו יט). בעשו הרשע הכתוב מדבר, כשם שמשוכה של קוצים מתהדקת בבגדיו של אדם, את מפשר אותה מכאן ומתהדקת ממקום אחר, כך מלכות עשו גובה את הארנון מישראל. עד שלא תגבה, הרי הגולגולת באה. ועד שהיא נגבית, באין לעסק טרופין]. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא ואורח ישרים סלולה, כבושה לפני ישראל. משמיעין באחד באדר, ונגבית בראשון של ניסן. וכמה היו גובין, מחצית השקל. וכמה הוא, חצי הסלע. ולא היתה נגבית אלא לכפרת ישראל, והיו לוקחין מהן תמידין. לפי שצפה הקדוש ברוך הוא שכל מנין שעתידין ישראל למנות שיהא בהן חסרון, והתקין להם את השקלים רפואה, כדי שיהא להן כפרה, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם:

סימן ב
כי תשא את ראש. זה שאמר הכתוב, שררך אגן הסהר אל יחסר המזג (שה"ש ז ג). שררך, זה סנהדרין. ולמה נקראו שרר. מה השרר הזה נתון באמצעיתו של אדם, כך סנהדרין יושבין בלשכת הגזית שהיא באמצע בית המקדש. מה השרר הזה כל זמן שהתינוק נתון במעי אמו, פיו סתום ומן השרר הוא אוכל, כך ישראל אין אוכלין אלא מסנהדרין, לפיכך נמשלו כשרר. אגן, מה אגן עגול. אף כך סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה. הסהר, שדומה לסוחר. מה הסוחר כל דבר שאתה צריך אתה מוצא בו, כך סנהדרין מטהרין ומטמאין, פוסלין ומכשירין, מתירין ואוסרין. אל יחסר המזג. שאם הוצרך אחד מהן לצאת לצרכו, רואין אם יש שם עשרים ושלשה, יוצא. ואם לאו, אינו יוצא, בטנך ערימת חטים (שם). מה ערימה זו יש בה מחיה לעולם, אף סנהדרין בזכותן היה העולם עומד. דבר אחר, רבי יוחנן אומר, בטנך ערימת חטים, זו תורת כהנים, שכולה כפרה חטאות ואשמות, חטאת היא, אשם הוא, והוא נתון באמצעה של תורה, וכולן חטאות, כמו בטנך ערימת חטים. רבי שמעון בן לקיש אומר, למה נמשלה כחטים. מה חטים אלו עולות במדה, כך היו עולין במנין הזקנים והתלמידים וחכמים והחסידים. מנין. בטנך ערימת חטים. אמר רב אידי, והלא ערימת של אסטרובלין יפה משל חטים, וכאן הוא אומר, ערימת חטים. אמר לו, אין העולם יכול לעמוד על אסטרובלין בלא חטים. לכך נאמר, בטנך ערימת חטים. סוגה בשושנים (שם). וכי יש אדם סג שדהו בשושנים. דרך העולם גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים בשיחין ובסגיין. ומה הוא סוגה בשושנים. אלו מצות הרבה כשושנים. כיצד. היה מתאוה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לו יום בעולם חביב ממנו, שהוא שמח עם אשתו. מה עשה. הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה. אמרה לו, כשושנה אדומה ראיתי. פירש הימנה. זה הופך פניו לכאן, וזו הופכת פניה לכאן. מי הפרישו ממנה, אי זה נחש עוקצו, אי זה עקרב הזיקו, אי זה גדר ביניהם, אלא דברי תורה, שאמרה, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויק' יח יט). לכך כתיב, סוגה בשושנים. זה יתנו. בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. ואם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה. את מוצא כששלח יעקב את יוסף אצל אחיו, כיון שראו אותו, ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, ועתה לכו ונהרגהו (בראשי' לז יט-כ). השליכוהו לבור. אמרו נאכל ונשתה, ואחר כך נעלהו ונהרגהו. אכלו ושתו, באו לברך. אמר להם יהודה, אנו מבקשין להרוג נפש ונברך לאלהינו, אין אנו מברכין אלא מנאצין. על זה נאמר, ובוצע ברך, נאץ, ה' (תהלי' י ג). לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו (ברא' לז כז). וישבו לאכול לחם (בר' לז כה). אמר רבי יהודה בר שלום, ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה. ואף כאן, מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהן, מעשה העגל. ואם חטאה גדולה שעשו, גרמה למצוה ולזכות. מצות שהן עושין, על אחת כמה וכמה:

סימן ג
כי תשא את ראש בני ישראל. כך פתח רבי תנחומא בר אבא, מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון (קהלת ה יא). אמרו לו לשלמה, אלו אחר אמר הפסוק הזה, היינו שוחקין עליו. אתה שכתוב בך ויחכם מכל האדם (מ"א ה יא), תאמר, מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל. אין הדבר כך. שכל מי שהוא רעב, אכל קמעא, שנתו מתנדדת ממנו. אכל הרבה, שנתו מתוקה. אמר להם, איני מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה. כיצד. אדם שכל שנותיו שלשים שנה, ומעשר שנים ואילך הוא עמל בתורה ובמצות, ומת לשלשים שנה. ואדם אחד חיה שמונים שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצות עד שמת. את אומר, הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה, שהקדוש ברוך הוא מרבה לזה שכר יותר ממי שעסק בתורה עשרים שנה. לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקדוש ברוך הוא, אלולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי, הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצות. לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה. תדע, אמר רבי חנינא, שהרי משה שמש את ישראל במצרים ובמדבר ארבעים שנה, וחיה מאה ועשרים שנה. ושמואל כל ימי חייו שנים וחמשים, וסבל משאן וטרחן של ישראל. ושקלן הכתוב כאחד, שנאמר, משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהל' צט ו). הוי, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וגו'. אמר רבי לוי, משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלין למלאכתו. עם שהן עושין, נטל המלך אחד מהן וטייל עמו. לערב באו הפועלין ליטול שכרן. בא אותו פועל שטייל עם המלך ליטול עמהן שכרו. ושמא יכול המלך לומר לו אתה לא עשית עמהם אלא שתי שעות, טול כפי מה שעשית. אף הוא יכול לומר למלך, אלולי אתה שבטלתני וטיילתני עמך, היה שכרי מרובה. וכך הקדוש ברוך הוא יתברך שמו. המלך, זה הקדוש ברוך הוא. והפועלין, אלו עמלי התורה. מי שיגע בתורה חמשים שנה, ומי שיגע בתורה עשרים או שלשים, יכול לומר, אלולי שסלקתני, הייתי עוסק בתורה. לפיכך אמר שלמה, אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרן שוה. אמרו לו, והרי אמרת והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, מה הוא. ודאי מניח לו לישון. שכל מי שהוא שבע, המאכל מביאהו לידי שינה. אמר להם, בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון. כיצד. היה אדם גדול ועשיר בתורה למד תלמידים הרבה ורבץ תורה ברבים ושבע מן התורה, אף על פי שהוא מת, אין התלמידים שהעמיד מניחין לו לישון, אלא יושבין ועוסקין תלמידיו בתורה ובתלמוד ובהלכה ואגדות, ואומרים תלמידיו הלכות ושמועות משמו ומזכירין שמו בכל שעה, ואין מניחין אותו לישון בקבר. וכן אמר רבי שמעון בן לקיש אמר רבי עקיבא, וכן אמר רבי שמעון בר יוחאי, אין תלמידיו מניחין אותו לישון בקבר, שנאמר, דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י). הוי, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. וכן משה למד תורה לישראל והדריכן למצות, ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חדש וחדש ובכל מועד, והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה. ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, משאני מת אין אני נזכר. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן. מנין. ממה שקראו בענין וידבר ה' אל משה לאמר, כי תשא את ראש. שא את ראש לא נאמר, אלא כי תשא:

סימן ד
כי תשא את ראש בני ישראל. זה שאמר הכתוב, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה (תהל' ג ג). רבי שמואל בר אמי ורבנן. רבי שמואל בר אמי פתר קרא בדואג ואחיתופל. רבים, אלו דואג ואחיתופל שהיו רבים בתורה. אומרים לנפשי. שהיו אומרים לדוד, אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה. שנאמר, אין ישועתה לו באלהים סלה. ואתה ה' (תהלי' ג ד). אמר דוד, ואתה רבון העולם הסכמת בתורתך עמהם ואמרת, מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ י), מגן בעדי (תהלים ג ד), בזכות אבותי. כבודי (שם), שהחזרתני למלכותי. ומרים ראשי (שם), שהייתי חייב הרמת ראש, ונתת לי תלוי ראש על ידי נתן הנביא, שאמר, גם ה' העביר חטאתך לא תמות (ש"ב יב יג). ורבנן פתרי קרא באומות העולם. רבים, אלו אומות העולם, שכתוב בהן, הוי המון עמים רבים (ישע' יז יב), שאומרין לישראל, אומה ששמעה בסיני אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים (שמו' כ ב-ג), ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שם לב ד), יש להם תשועה. אין ישועתה לו באלהים סלה. ואתה ה' מגן בעדי. אמרו ישראל, רבון העולם, ואתה הסכמת עמהם ואמרת, זובח לאלהים יחרם (שם כב יט), מגן בעדי, בזכות אבות. כבודי, שהשרית שכינתך בתוכנו ואמרת, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמו' כה ח). ומרים ראשי, תחת שהיינו חייבין לך הרמת ראש, נתת לנו תלוי ראש על ידי משה, שנאמר, כי תשא את ראש. רבי יעקב בר יוחאי בשם רבי יונתן פתח, וישח אדם וישפל איש (ישע' ב ט). וישח אדם, אלו ישראל, שנאמר, ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחז' לד לא). וישפל איש, זה משה, שנאמר, והאיש משה (במד' יב ג). אמר משה, רבון העולם, יודעי אני ששחו ישראל לעגל והשפלתי אותי, ואל תשא להם. [אמר ליה, תשא להם]. אמר ליה, כי תשא את ראש:

סימן ה
כי תשא. רבי יונה פתח, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלי' עה ח). מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. אמר לה, לששה ימים, שנאמר, כי ששת ימים עשה ה' (שמ' כ יא). אמרה לו, ומן אותה שעה מה עושה בכל יום. אמר לה, מזווג זווגים, ומעשיר לזה, ומוריש לזה. אמרה לו, ואף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים ושפחות יש לי, אני מזווגן בלילה זו. מה שהוא עושה מן אותה שעה עד היום, אני אעשה בשעה קלה. אמר לה, אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפניו כקריעת ים סוף, דכתיב, אלהים מושיב יחידים ביתה וגו' (תהל' סח ז). הניחה רבי יוסי והלך לו. הלכה לה. מה עשתה. נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידתן שורות שורות, ואמרה ישא פלוני לפלונית, ופלונית תשא פלוני. זיווגה אותן בלילה אחת. בצפרא אתון לגבה, דין עיניה שמיטי, דין רישיה פציע, דין רגליה תבירא. דין אמר, לית אנא בעי להדא. והדא אמרה, לית אנא בעי לדין. שלחה והביאה את רבי יוסי, אמרה ליה, מעידה אני שאלהיכם אמת ותורתו אמת, שכל מה שאמרת, יפה אמרת. אמר לה, הקדוש ברוך הוא יושב ומזווגן בעל כרחן וקושר קולר בצואר זה ומביאו מסוף העולם ומזווג לזו בסוף העולם, שנאמר, אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (שם). מה הוא בכושרות. דלא בעי, בכי. ודבעי, אמר שירה. הוי, בכושרות. ומעלה לזה, ומוריד לזה בסולמות. לכך נאמר, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלי' עה ח). רבי יונה בוצריי ורבנן פתרין קרא באהרן. בלשון זה הושפל בלשון זה הוגבה, בלשון זה הושפל, שנאמר, ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמ' לב כד). ובלשון זה הוגבה, שנאמר, זה קרבן אהרן ובניו (ויק' ו יג). רבי יונה פתר קרא בישראל. בלשון זה הוגבהו, ובלשון זה הושפלו. בלשון זה הושפלו, כי זה משה האיש (שמ' לב א). ובלשון זה הוגבהו, זה יתנו (שם ל יג). זה שאמר הכתוב, צדקה תרומם גוי (מש' יד לד). רבי יהושע אומר, צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (שם). הנייה לאומות העולם בשעה שישראל חוטאים, שהן חוזרין ומשעבדים בהם. רבי נחוניה בן הקנה אומר, צדקה תרומם גוי, אלו ישראל. וחסד לאומים חטאת, חסד שאומות העולם עושין, חטאת הוא לישראל. ממי את למד. מן מישע מלך מואב, שנאמר, ומישע מלך מואב היה נוקד (מ"ב ג ד). מהו נוקד, רועה. והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר (שם). מהו אילים צמר. רבי אבא בר כהנא אמר, פרובטיא. מה עשה. כנס כל אסטרולוגין שלו, אמר להם, לית אתון אמרין לי מה דין. אנא עבד קרבא עם כל אאמה וגלה להון. וכד אנא עבד קרבא עם יהודאי, נצחון לי. אמרו ליה, חד סב הוה להון ושמיה אברהם, ואתיהיב ליה למאה שנין בר יחידאי וקרביה. אמר להון, וקרביה לגמריה. אמרו ליה לא. אמר להו, והא קרביה ולא גמריה ומתעבד להון נסין. אלו קרביה וגמריה, על אחת כמה וכמה. וכדון ברא בוכרא אית לי דעתיד לממליך תחותי, אלא אנא מקריב ליה, דלמא מתעבד לן נסין. הדא דכתיב, ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו על החומה ויהי קצף גדול על ישראל (שם שם כז). חמה כתיב, שהיה משתחוה לחמה. מיד ויהי קצף גדול על ישראל. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, עובדי עבודה זרה אין מכירין כבודי, לפיכך הם מורדין בי. ואתם מכירין כבודי ומורדין אתם בי. אמר רבי מני, אלולי זכות אשתו של עובדיהו, כבר כלו ישראל באותה שעה, ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר (מ"ב ד א). רב הונא אמר, צדקה וחסד שאומות העולם עושין, מתוקן הוא להם לישראל כארסה של נחש. ממי את למד, ממרודך בלאדן, שהיה למוד בכל יום לאכול בשלש שעות וישן עד תשע. כיון שחזר גלגל חמה בימי חזקיה, ישן לו. ועמד ומצא שהוא שחרית. בקש להרוג את כל עבדיו. ואמר להם, הנחתם אותי לישן כל היום וכל הלילה. אמרו ליה, יומא הוא דהדר. אמר להן, ואי זה אלוה החזירו. אמרו לו, אלהיו של חזקיהו. אמר להם, וכי יש אלוה גדול מאלהי. אמרו לו, אלהו של חזקיה גדול מכל אלוהות שבעולם. מיד, בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיה וגו' (שם כ יב). וכתב, שלום לחזקיהו המלך, ושלום לירושלים, ושלום לאלוה הגדול. לאחר שיצאו הספרים לא נתישב על דעתו, אמר לא עשיתי כהוגן, שהקדמתי שלום חזקיהו ועירו לשלום אלוה הגדול. עמד מכסאו ופסע שלש פסיעות להשיב את הספרים וכתב אחרים תחתיהם, וכתב תחלה שלום לאלוה הגדול, ושלום לירושלים ושלום לחזקיהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה עמדת מכסאך ופסעת שלש פסיעות לכבודי, אני מעמיד מבניך שלשה מלכים שליטין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן, נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשאצר. כיון שעמדו וחרפו, קעקע הקדוש ברוך הוא את ביצתן והעמיד אחרים תחתיהם. ורבנן אמרין, צדקה תרומם גוי, בנדבה שהביאו ישראל לנדבת המשכן, לפיכך נתן להם תלוי ראש על ידי משה, ואמר לו, כי תשא את ראש:

סימן ו
רבי יודן פתח, כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט (מש' י כ). כסף נבחר לשון צדיק, זה עדו הנביא. לב רשעים כמעט, זה ירבעם. הדא הוא דכתיב, והנה איש אלהים בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל וירבעם עומד על המזבח להקטיר, ויקרא על המזבח בדבר ה' ויאמר מזבח מזבח (מ"א יג א-ב). למה מזבח שני פעמים. אמר רבי אבא בר כהנא, מזבח שבבית אל ומזבח שבדן. מה אמר. הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך (מ"א יג ב). ועצמות ירבעם לא אמר אלא ועצמות אדם, מכאן שחלק כבוד למלכות. ויהי כשמע המלך את דבר איש האלהים אשר קרא על המזבח בבית אל, וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו, ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו (שם שם ד). רב הונא אמר, יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, מה סובל מבריותיו, וכמה חס על כבודו של צדיק. עומד ומקריב לעבודה זרה, ולא יבשה ידו. וכיון שפשט ידו אצל אותו צדיק, מיד יבשה ידו. ויען המלך ויאמר אל איש האלהים חל נא את פני ה' אלהיך והתפלל בעדי (שם שם ו). תרין אמורין, חד אמר, אלהיך ולא אלהי. וחד אמר, באיזה פנים קורא אותו אלהי. עומד ומקריב לעבודה זרה וקורא אותו אלהי. אף על פי כן, ויחל איש האלהים את פני ה' ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה (שם). מה הוא כבראשונה. רבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי פתח, אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (מש' כז כב). אין את מועיל. מה בראשונה עומד ומקריב לעבודה זרה, אף בשניה כן. דבר אחר, כסף נבחר לשון צדיק, זה הקדוש ברוך הוא, שהכתיר (ס"א שהבחיר) לשונו למשה, ואמר לו, כי תשא. מה כתיב למעלה מן הענין, וכפר אהרן על קרנותיו וגו'. כיון שחטאו, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך כפר עליהם. אמר לו, רבונו של עולם, לא כך אמרת לי אחת בשנה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך זקוף ראשן עכשיו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, בשעה שיש להם זכות, הנח להם. ובשעה שאין להם זכות, כביכול תשא להם פעם אחת בשנה, כדי שיבא יום הכפורים ויכפר עליהם, שנאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז ל):

סימן ז
כי תשא את ראש. אמר רבי יוסי בר חנינא, רמזו שהוא עתיד לקרב ראשון של שבטים לשכינה. ואי זהו. זה ראובן, שנאמר, יחי ראובן ואל ימות (דב' לג ו). וזהו כי תשא את ראש בני ישראל, ראשון של שבטים:

סימן ח
כי תשא את ראש בני ישראל. רבי יהודה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, משל למלך שהיו לו פורפרין הרבה, והיה מצוה לאחד ואומר לו, פורפירא זו שהיא חביבה עלי מכל פורפרין שבעולם, תן דעתך עליה, שאותה לבשתי ביום שנכנסתי במלכות, והיא דבקה במתני ואני מתגאה (ס"א מתנאה) בה. אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא למשה, תן דעתך על ישראל שהם דבקים לי במתני, שנאמר, כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל (ירמיה יג יא), והם המליכוני בעולם ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד (שמו' טו יח), ומרוב חבתם ירדתי מן העליונים לתחתונים ושכנתי בתוך יריעות עזים. אמר משה, רבוני, משבעים אומות אין את מצוני על אחת מהם אלא על ישראל, כי תשא את ראש בני ישראל, ואל בני ישראל תאמר, ואל בני ישראל תדבר, צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל, ואתה תצוה את בני ישראל. כל מה שאתה מצויני, על בני ישראל. אמר ליה, לפי שהם חביבין עלי מכל האומות, והם סגולתי ובהם חשקתי ובהם בחרתי, שנאמר, ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה (דברי' יד ב). בא וראה כמה חבבן, שנקראו חמשה פעמים בפסוק אחד, ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו' (במד' ח יט). אמר רבי שמעון בר יוחאי, משל למלך שמסר בנו לפדגוגו, והיה מבקשו אצלו בכל שעה ואומר לו, אכל ברי, שתה ברי, אזל ברי לבי ספרא, הדר ברי מבי ספרא. כך הקדוש ברוך הוא מתאוה להזכיר את ישראל בכל שעה. אמר רבי יהודה בר סימון, משל לאחד שהיה עושה עטרה, עבר אחד ראה אותה. אמר ליה, כל מה שאתה יכול לקשט בה אבנים טובות ומרגליות, קשט ותקן בה, שהיא עתידה להנתן בראשו של מלך. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל לפני ולפארן, עשה, שבהם אני מתפאר, שנאמר, ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג):

סימן ט
לפקדיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מנה את ישראל. אמר לפניו, רבוני, כתיב והיה זרעך כעפר הארץ (ברא' כח יד), וכתיב ושמתי את זרעך כחול הים (שם לב יב), ועכשיו את אומר כן. אמר לו, אם בקשת לעמוד על מנינם, טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם. ר' דראובן מאתים אלף, ש' דשמעון שלש מאות אלף, י' דיהודה י' דיששכר י' דיוסף שלשים אלף, נ' דנפתלי חמשים אלף, ז' דזבולון שבעת אלפים, ד' דדן ארבעת אלפים, ג' דגד שלשת אלפים, ב' דבנימין אלפים, א' דאשר אלף, הרי חמש מאות תשעים ושבעה אלף. אותן שלשת אלפים שנשתיירו, הן הן שנהרגו על העגל, שנאמר, ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שמו' לב כח). לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מנה אותם כמה חסרו. רבי מנחם בשם רבי ביבי אמר, משל למלך שהיה לו צאן הרבה, ונכנסו לתוכן זאבים ובקעום. אמר המלך לרועה, מנה את הצאן כמה חסרו. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך מנה את ישראל כמה חסרו. בעשרה מקומות נמנו ישראל, אחד בירידתן למצרים, שנאמר, בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' (דבר' י כב). ואחד בעלייתן, שנאמר, ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' (שמ' יב לז). ואחד בחומש הפקודים, אחד במרגלים, ואחר בימי יהושע בחלוק הארץ. ושנים בימי שאול, שנאמר, ויפקדם בטלאים (ש"א טו ד), ויפקדם בבזק (שם יא ח). ולמה בטלאים. כד אינון עתירין זכיין, באמרא. כד אינון מסכינין מעובדיהן, בבזק. ומהו בזק, אבן נטל מן כל אחד ואחד מהם ובאבנים מנאן. ואחד בימי דוד, שנאמר, ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך (ש"ב כד ט). ואחד בימי עזרא, כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב סד). ואחד לעתיד לבא, שנאמר, עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמ' לג יג). והדין, כי תשא את ראש. רבי מנחמה בשם רבי ביבי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אלעזר בן יעקב, כתיב, והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב א). למה נמשלו כחול. לומר לך, מה החול אתה עושה בו גומא בערב ובשחרית את מוצא אותה שכבר נתמלאת, כך כל אלפים שחסרו בימי דוד, נתמלאו בימי שלמה בנו, שנאמר, יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב (מ"א ד כ). רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך, לא חסרו. ושלא לצורך, חסרו. ואימתי נמנו לצורך, בימי משה. ושלא לצורך, בימי דוד. ונתנו איש כופר נפשו לה', בימי משה. ולא יהיה בהם נגף, בימי דוד. זה יתנו. אמר רבי מאיר, כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו, זה יתנו, כזה יתנו. כל העובר על הפקודים, כל העובר על סכומיא:

סימן י
מחצית השקל. על שחטאו בשש שעות בחצי היום, יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין. רבי יוחנן אמר, על שעברו על עשרת הדברות, לפיכך יתן כל אחד ואחד עשרה גרה שהוא מחצית השקל. רבי שמעון בן לקיש אמר, לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע, לפיכך יתן כל אחד ואחד מטבע. רבי יהודה בר סימון אמר, שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר, רבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו, משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. וכתיב, ונועדתי לך שם ודברתי (שמות כה כב). וכשאמר לו צו את בני ישראל את קרבני לחמי (במד' כח ב), אמר משה, רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת, שנאמר, ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישע' מ טו). אמר לו, משה, לא כמו שאת סבור, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר (במדב' כח ד), ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה. למה. אלמלא היה לפני אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא ריח ניחוחי (שם שם ב), הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו, תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו, שנאמר, ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם (תהל' מט ט), אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו (שם שם ח). אמר לו, לא כמו שאת סבור, אלא זה יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר, שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז כג), אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה לו (תה' קמד טו), אשרי שאל יעקב בעזרו (שם קמו ה):

סימן יא
כי תשא את ראש, ונתנו איש כפר נפשו. כיון ששמע משה, אמר, עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד). אמר רבי יהודה בר אלעאי, כששמע משה, ירד להורות ואמר בלבו, מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף, שנאמר, והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקל (מ"א כ לט), כל אחד ואחד מישראל יהא נותן ככר כסף. אמר רבי יוחנן, ממי למד, ממוציא שם רע. אמר הכתוב, וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה (דברים כב יט). ואנו הוצאנו שם רע ואמרנו לעגל, אלה אלהיך, יהיה נותן כל אחד ואחד מאה כסף. רבי שמעון בן לקיש אמר, מן האונס למד משה, שנאמר, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף (שם שם כט). ואנחנו אנסנו הדבר, שאמר הקדוש ברוך הוא, לא יהיה לך אלהים אחרים (שמו' כ ג), ועשינו את העגל, לפיכך יהא נותן כל אחד ואחד חמשים כסף. ויש אומרים, מן המפתה למד, שנאמר, כי יפתה איש בתולה, כסף ישקול כמוהר הבתולות (שם כב טו-טז), אף הוא בחמשים כסף. ואנו, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו (תה' עח לו-לז), לפיכך יתן כל אחד ואחד חמשים כסף. רבי יהודה בר סימון אומר, משור נגח למד, שנאמר, אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים וגו' (שמות כא לב). ואנו המרנוהו בשור, שנאמר, וימירו את כבודם בתבנית שור וגו' (תהל' קו כ), כל אחד ואחד יתן כסף שלשים שקלים. יודע היה הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה, והראהו באצבעו ואמר לו, משה, זה יתנו, כזה יתנו:

סימן יב
וידבר ה' אל משה לאמר, ראה קראתי בשם בצאל. אמר שלמה, מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע אשר הוא אדם (קהלת ו י). זה שאמר הכתוב, מי פעל ועשה קורא הדורות מראש (ישע' מא ד). אמר הקדוש ברוך הוא, משהתקנתי מראש לעשות את המשכן, כבר קראתי לו שם ונודע אשר הוא אדם. עד שאדם הראשון מוטל גולם, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל צדיק וצדיק שעומד מזרעו, יש שתלוי בראשו, ויש תלוי בשערו, ויש בצוארו, ויש בשתי עיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזניו, ויש בזרועו. תדע לך, שבשעה שבקש איוב להתוכח עם בוראו ואמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו, אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות, אדעה מלים יענני ואבינה מה יאמר לי (איוב כג ג-ה), השיבו, איפה היית ביסדי ארץ (שם לח ד). אמר רבי שמעון בן לקיש, איפה כתיב. אמר ליה, היכן היתה איפה שלך באדם הראשון תלויה, בראשו, בשערו, בצוארו, בעיניו, באי זה אבר. ואף הראה הקדוש ברוך הוא לאדם, שאברהם מעמיד ממנו, ובניו יורדין למצרים ומשתעבדים שם. והראהו למשה עומד וגאלן, וליוסף זן את השבטים, ולמשה מושח כהנים ונביאים, ולשמואל מושח מלכים, וליהושע מכניסן לארץ, ולדוד מיסד את הבית, ולשלמה בנו בונהו, ולעתליה אם אחזיה בניה מנתקין מסמרות בית המקדש, יהוידע מתקן, אמון עושה צלמים, יאשיה מבערם, נבוכדנצר מחריב, דריוש בונה, בצלאל עושה את המשכן. ראה קראתי בשם בצלאל, כבר נזכר שמו ונקרא מימות אדם. הוי, מי פעל ועשה קורא הדורות מראש:

סימן יג
בצלאל בן אורי, זה אחד משבעה בני אדם שנקרא להם שמות. ישי נקרא לו ארבעה, בצלאל ששה, יהושע שמונה, אליהו ארבעה, משה שבעה, מרדכי שמונה, דניאל חנניה מישאל ועזריה ארבעה. אליהו ארבעה. אמר רבי אלעזר בן פדת, איש ירושלמי היה, ומשבט בנימין היה, ומיושבי לשכת הגזית היה, ומכרך של יהודה היה, ובשני שבטים היה חלקו. חמשה בבנימין, דכתיב, וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים גבעת קרית (יהושע יח כח). ושלישית ביהודה, צנן וחדשה ומגדל גד (שם טו לז). צנן, שהוא צינה. חדשה, שהקדוש ברוך הוא מחדשה לעתיד לבוא. מגדל גד, שמשם הקדוש ברוך הוא יוציא ומגדד משכנותיהן ומשתותיהן של אומות העולם. ונקרא לו ארבעה שמות בדברי הימים, שנאמר, ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם (דה"א ח כז). יערשיה, שבשעה שהקדוש ברוך הוא כועס ומרעיש עולמו, עומד אליה ומזכיר אבות העולם לפני הקדוש ברוך הוא ומרחם. לפיכך כתיב, ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם, הרי ארבעה שמות. בצלאל נקרא לו ששה, ואתה מיחס ובא משבטו של יהודה בדברי הימים, שנאמר, ובני יהודה פרץ חצרון וכרמי וחור ושובל (שם ד א). והרי אין חצרון אלא בן בנו של יהודה היה, דכתיב, ויהיו בני פרץ חצרון וחמול (ברא' מו יב). וכתוב אחד אומר, ואחר מות חצרון בכלב אפרתה ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור אבי תקוע (דה"א ב כד). וכי יש שום אדם מת באדם שהוא אומר ואחר מות חצרון בכלב. אלא מה הוא. משמת חצרון, בא כלב אל אפרת, זו מרים, שפרו ורבו ישראל על ידיה. וכתיב, ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וחור הוליד את אורי, ואורי הוליד את בצלאל (שם שם יט-כ). וראיה בן שובל הוליד את יחת, ויחת הוליד את אחומי ואת להד, אלה משפחות הצרעתי (שם ד ב). בצלאל, שם שקראה לו אמו אומתו. והקדוש ברוך הוא קרא לו חמשה, על שמו של משכן של אהבה. ראיה, שהראה הקדוש ברוך הוא לכל ישראל שהוא מתוקן מבראשית לעשות את המשכן. בן שובל, שהוא בא להעמידו. יחת, שנתן חתיתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחומי, שאיחה את ישראל להקדוש ברוך הוא. להד, שהעמיד הוד והדר במשכן שהיתה הדרן של ישראל. ורבי אדא בר חייא אמר, להד, שהדל שבשבטים מדבק לו במשכן. ואיזה. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמו' לח כג). אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות, מה כתיב בו, ובני דן חושים (בראש' מו כג). אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר רבי חנינא, לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש כן עשוהו, שלמה מיהודה וחירם מדן, שנאמר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מ"א ז יג), ובדברי הימים כתיב בן אשה מן בנות דן (דה"ב ב יג), שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה עשיתם משכן ומקדש שהיו בחומה. ולעתיד אני אבנה את בית המקדש ותהיה מוקפת בחומת אש, שנאמר, ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש (זכר' ב ט):

סימן יד
ויתן אל משה ככלותו. כך פתח רבי תנחומא בר אבא, לך אדני הצדקה ולנו בושת הפנים (דני' ט ז). אמר רבי נחמיה, אפילו בשעה שאנו עושין צדקה לפניך, מביטין אנו במעשינו ואנו מתביישין. אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעת ביעור מעשרותינו מן הבית, שנאמר, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך (דבר' כו יב), כל ענין אותו פרשה. השקיפה ממעון קדשך מן השמים (שם שם טו). אמר רבי אלכסנדרי, גדול כחן של בעלי מעשרות, שהופכין את הקללה לברכה. שבכל מקום שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא, שנאמר, וישקף על פני סדום (ברא' יט כח), וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמ' יד כד), בעד החלון נשקפה ותיבב (שופטים ה כח), וישקיפו אליו שנים שלשה סריסים (מ"ב ט לב), כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים (משלי ז ו-ז). והשאר כלם פתרונם לשון צער, חוץ מזו, השקיפה ממעון קדשך וברך (דברים כו טו). ולא עוד, אלא שהופכין קללה לברכה. אמר רבי נחמיה, אפילו בשעה שאנו מביטין במעשינו, יש לנו בושת פנים. בנוהג שבעולם, אדם נותן שדהו לאריסות, נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשוה. והקדוש ברוך הוא, לה' הארץ ומלואה (תהלי' כד א), והוא מוריד הטל והמטר, והוא משמר הכל, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר, ותרומה אחד מחמשים. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. רבי יוסי אומר, יש בושה גדולה מזו, ישראל עוברין בים סוף ופסל מיכה עובר עמהם, שנאמר, ועבר בים צרה (זכר' י יא), והים נקרע לפניהם. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. אמר רבי יודן, כתיב, ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם (שופטי' א כב). הולכין לעבוד עבודה זרה, ואת אומר וה' עמם. וכי יש צדקה גדולה מזו. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. כיוצא בו, והמה לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן אשר היה לו ויבאו על ליש על עם שוקט ובוטח (שם יח כז). והמה לקחו את אשר עשה מיכה, צלמא. ואת הכהן, כומרא. ויבואו על ליש, זו פמיאס. על עם שוקט ובוטח, עובדין עבודה זרה והיא מצלחא בידהון, ואת אמר על עם שוקט ובוטח. יש צדקה גדולה מזו. הוי, לך ה' הצדקה וגו'. את מוצא, שביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם את המן ונטלו ממנו והקריבו ממנו לפני העגל, שנאמר, ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי וגו' (יחז' טז יט). מהו ויהי, וירד למחר, כמה דאת אמר, והיה כזה יום מחר (ישעיה נו יב), ולא פסק המן. הוי, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. ואף על פי כן, ומנך לא מנעת מפיהם (נחמ' ט כ). אמר רבי אלעזר, מי אמר הפסוק הזה. חנניה מישאל ועזריה אמרוהו. בשעה שעלו מן הכבשן, נתכנסו כל אומות העולם, שנאמר, ומתכנשים אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא (דני' ג כז), ועמדו ורקקו לישראל בפניהם ואמרו להם, אתם ידעתם שאלהיכם עושה נסים ונפלאות כאלו, וגרמתם לעצמכם להחריב את ביתו. ורקקו בפניהם עד שעשו כל גופם רוק. והיו חנניה וחביריו מגביהים פניהם למעלה וצדקו את הדין, ואמרו, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. דבר אחר, לך ה' הצדקה. אמר רבי שמואל בר נחמן, נאה לאבותינו לקבל את התורה ולומר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שמא נאה לומר להם אלה אלהיך ישראל. את מוצא כשירד משה מן ההר מה כתיב שם, וישמע יהושע את קול העם ברעה, ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. השיבו, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע. מהו קול ענות, קול חרופין וגדופין. וכן כתיב, וישמע יהושע את קול העם ברעה. ובאו אנשי כנסת הגדולה ופרשוה, אף כי עשו להם פסל ומסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, ויעשו נאצות גדולות (נחמי' ט יח). וכי חסר המקרא כלום. ולמה הוסיף המקרא ויעשו נאצות גדולות. שהיו מחרפין ומגדפין כלפי עצמן, שבעים מן המן ומקריבין ממנו לעגל, מחרפין בכל כחן בשחוק, ואחר כל זאת, ומנך לא מנעת מפיהם. הוי, לך ה' הצדקה. אמר רבי לוי, ישראל יושבין למטן וחורטין את העגל, שנאמר, ויקח מידם ויצר אותו בחרט. והקדוש ברוך הוא למעלן חוקק לוחות ליתן להם דברות חיים, שנאמר, ויתן אל משה ככלתו:

סימן טו
ויתן אל משה ככלתו. זה שאמר הכתוב, מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח טז), מתנה שאדם נותן משלו, ירחיב לו, כמעשה באבון רמאה שהיה בבצרה, והלכו רבותינו לשם לבקש פרנסה, ולא בקש לפסוק עד שפסקו כל בני בית הכנסת, ופסק הוא כנגד כולן, לפיכך קורין אותו אבון רמאה. מה עשו רבותינו. הושיבוהו אצלן, לקיים מה שנאמר, מתן אדם ירחיב לו וגו'. דבר אחר, ויתן אל משה, זה שאמר הכתוב, ותתן לי מגן ישעך (תהלים יח לו), אלו ישראל הבוטחין בהקדוש ברוך הוא. וימינך תסעדני (שם), מימינו אש דת למו (דבר' לג ב). וענותך תרבני (תהלי' יח לו), יש ענו מן הקדוש ברוך הוא ? אמר רבי אבא בר אחא, בנוהג שבעולם, תלמיד יושב לפני רבו, ממתין לרבו. והקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל, קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך, ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר ואפל על פני (יחזקאל ג כב-כג). ללמדך, שקדמו הקדוש ברוך הוא. יש ענו גדול מזה כיוצא בו, משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמו' יט יט). היה צריך לומר, האלהים ידבר ומשה יעננו בקול. כיוצא בו, ויאמר ה' אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבוא בו, כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור (יחזק' מד ב). וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח (שם מו א). מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער הגדול, שמא בשער הקטן. והקדוש ברוך הוא בשער הקטן. כיוצא בו, וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (ברא' יח א). בנוהג שבעולם, כשתלמיד חולה והרב הולך לבקרו, התלמידים מהלכין תחלה ואחר כך הרב. והקדוש ברוך הוא, כשמל אברהם, היה מצטער מן המילה, אמר למלאכים לילך לבקרו. עם שהמלאכים מהלכין, קדמן הקדוש ברוך הוא, שנאמר, וירא אליו, ואחר כך וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים (שם שם ב). בן עזאי אומר, בא וראה ענותנותו של הקדוש ברוך הוא. מלך בשר ודם, שגר פרוודיגמאות במדינה ואומר, פלוני קומוס, פלוני איפרכוס, פלוני הגמון, משמזכיר שמו, מזכיר שבחו. והקדוש ברוך הוא משמזכיר שבחו, אחר כך מזכיר שמו, בראשית ברא אלהים. יש ענו גדול מזה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כל זמן שלגיונותיו מושלמין לו, פוסק להם מזונות ומתנות טובות, מחלק להם אוניניות. כפרו בו, אין זקוק להם. והקדוש ברוך הוא, ישראל עושין להם את העגל מלמטה, והקדוש ברוך הוא עסוק ליתן להם חיים, שנאמר, כי היא חייך ואורך ימיך (דברים ל כ):

סימן טז
ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. אמר רבי שמעון בן לקיש, אדם שלמדו רבו את התורה, עד שלא למדו, היה הרב לומד ותלמידו עונה אחריו. משלמדו, אומר לו רבו, נאמר אני ואתה. כך כשלמד משה את התורה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, בא ונאמרה אני ואתה, שנאמר, ככלתו לדבר אתו. דבר אחר, ככלותו, ככלתו כתיב. אמר רבי שמעון בן לקיש, אסור לתלמיד חכם להורות הלכה בצבור, עד שיהו דברי תורה עריבין על שומעיהם, ככלה הזו שהיא עריבה על בעלה ומתאוה להיות שומע את דבריה. אמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש, מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים. דבר אחר, ככלתו, מה כלה הזו צנועה בבית אביה ואינה מפרסמת עצמה עד שתכנס לחופה לומר כל מי שיודע בי כלום יבוא ויעיד, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ומפורסם במעשים טובים. ויתן אל משה ככלתו. אמר רבי אבהו, כל ארבעים יום שעשה משה מלמעלן, היה לומד תורה ושוכח. לסוף, אמר ליה, רבונו של עולם, הרי באו ארבעים יום ואיני יודע דבר. מה עשה הקדוש ברוך הוא. משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה, שנאמר, ויתן אל משה. ככלתו. וכי כל התורה למד משה, והלא כתיב ארכה מארץ מדה (איוב יא ט). אלא כללים כללים למדה הקדוש ברוך הוא למשה, שנאמר, ככלתו. שני לוחות. כנגד שמים וארץ, וכנגד חתן וכלה, וכנגד שני שושבינים, וכנגד שני עולמים. אמר רבי חנניה, לחת כתיב, לא זה גדול מזה. לוחות אבן. למה מן האבן. שרובן של עונשין הכתובים בה, בסקילה. והלוחות מעשה אלהים. אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, ווי לכם הבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו תדיר לתורה, נזוף הוא לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר, והלוחות מעשה אלהים. כאדם שאומר לחבירו, מה מלאכתו של זה, כסף נבחר. כך מלאכתו של מלך מלכי המלכים עוסק בתורה. חרות. מהו חרות. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אמר, חירות מן המלכיות. ורבי נחמיה אמר, חירות מן מלאך המות. ורבנן אמרי, חירות מן היסורין. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אם יבוא מלאך המות ויאמר לפני הקדוש ברוך הוא, לחנם בראתני בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא אומר לו, על כל הגוים השלטתיך, חוץ מן אומה זו שנתתי לה חירות על הלוחות. ומנין שהוא כך. דכתיב, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם (תהלי' פב ו). חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון (שם שם ז):

סימן יז
ויתן אל משה ככלתו. זה שאמר הכתוב, עלית למרום שבית שבי (שם סח יט). בנוהג שבעולם, אדם שובה מחברו כסף וזהב ובגדים. שמא יכול לשבות מה שבלבו. ואתה שבית את התורה שבתוך לבי. הוי, שבית שבי. לקחת מתנות באדם (שם). אמר רבי זעירא, הלכות נדה, שהם נוהגים בבני אדם, איש איש כי יהיה זב (ויק' טו ב), ואשה כי תהיה זבה (שם שם יט), זאת התורה אדם כי ימות (במד' יט יד). יפיפית מבני אדם (תהלים מה ג), מכונה משה לאדם. כיצד. הקדוש ברוך הוא ממית ומחיה ומוריד שאול ויעל. משה הוריד לקרח ועדתו כשהם חיים לשאול, שנאמר, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במד' טז לג). והקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה, שנאמר, ויאמר להשמידם לולי משה (תהלי' קו כג). הוצק חן בשפתותיך (שם מה ג), שלמד סנגוריא, שנאמר, ויחל משה וגו', לא זז עד וינחם ה'. דבר אחר, יפיפית מבני אדם, זה אברהם, שמכל הדורות שהיו לפניו, לא דבר הקדוש ברוך הוא עמהם, שנאמר, ויאמר ה' אל אברהם (בראש' יב א). הוצק חן בשפתותיך, שלמד סנגוריא על הסדומים, שנאמר, חלילה לך (שם יח כה). חלילה לך (שם). חל הוא לך. ויש אומרים, נכריה הוא לך, כענין אשה זונה וחללה (ויק' כא ז). רב הונא אמר, חילול השם יש בדבר זה להמית צדיק עם רשע, שאומרין הבריות, כן עשה לדור אנוש, לדור המבול, לדור הפלגה, ונמנעין בני אדם מעשות תשובה. הוצק חן בשפתותיך. חייך, שמזרעך יוצא שאני נותן לו את התורה וילמד אותה לבניך, שנאמר, ויתן אל משה:

סימן יח
ויתן אל משה. זה שאמר הכתוב, נפת תטפנה שפתותיך כלה (שה"ש ד יא). אמר רבי אבא בן יהודה, כנסת ישראל מקלסה להקדוש ברוך הוא מלמעלן למטן. והקדוש ברוך הוא מקלסם מלמטן למעלן. היא מקלסתו מלמעלן למטן, שהורידה אותו מן העליונים לתחתונים, שנאמר, ועשו לי מקדש (שמו' כה ח). והוא מקלסן מלמטן למעלן, שהעלה אותן, שנאמר, ונתנך ה' אלהיך עליון (דבר' כח א). מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ח ה). היא מקלסתו מלמעלן למטן, מתחלת מן הראש עד הרגל, ראשו כתם פז, קווצותיו, עיניו, לחייו, שפתותיו, ידיו, מעיו, שוקיו, חכו ממתקים וגו', זה דודי (שם ה יא-טז). והוא מקלסן מלמטן למעלן, מה יפו פעמיך בנעלים, חמוקי ירכיך, שררך אגן, בטנך ערימת, שני שדיך, צוארך כמגדל, עיניך, אפך, ראשך עליך (שם ז ב-ו). נפת תטופנה (שם ד יא). מהו נפת. אמר רבי יוחנן, לשון יוני היא, כלה נופי. כשם שהדבש מעולה, כך את מעולה מכל האומות. דבש וחלב תחת לשונך (שם), כשאת עסוקה בתורה שהיא דבש וחלב, כשאמרת בסיני נעשה ונשמע. הוי, נפת תטופנה שפתותיך. וכשם שקראתי אתכם כלה, אף התורה קשטתיה ותקנתיה ככלה, היא וכל כלי ארגליא שלה, מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, אגדות, ונתתיה למשה ככלה, שנאמר, ויתן אל משה ככלתו. לוחות. למה לוחות. שיגיעתן בלחי. כתובים באצבע אלהים. שאלו הגיעו לישראל לוחות הראשונים, אין כל בריה יכולה לשלוט בהם:

סימן יט
וירא העם כי בושש משה, בא שש שעות. נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם, ושמותם יונו"ס ויומברו"ס, שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים, כמו שכתוב, ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם (שמות ז יא). ונקהלו כלם על אהרן, שנאמר, ויקהל העם על אהרן ויאמר וגו', שמשה שוב אינו יורד כבר. ואותו היום יום ארבעים היה בשש שעות ביום. אמרו להם אהרן וחור, עכשיו יורד מן ההר, לא השגיחו. ויש אומרים, שעמד שטן והראה להם דמות מטתו מן ההר, ממה שאמרו, כי זה משה האיש. מיד עמד חור וגער בהם. עמדו עליו והרגוהו. כשראה אהרן כך, נתירא והתחיל מעסיקן בדברים, והם אומרים לו, קום עשה לנו אלהים. והכל גלוי לפני מי שאמר והיה העולם מה הם מבקשים. אמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. אמר אהרן להם דבר קשה, שהנשים מתעכבות בו, שהם ראו כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים ובים ובסיני. הלכו אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו, חס ושלום שנכפור בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה. כיון שלא שמעו להם, מה כתיב, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. אשר באזני נשיהם לא נאמר, אלא אשר באזניהם. אמר רבי ירמיה, כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהל' קכג א), אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כרחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. ויש אומרים, שמיכה היה שנתמכמך בבנין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה, עלה שור, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע. התחילו אומרים, אלה אלהיך ישראל. פתחו מלאכי השרת ואמרו, שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים (שם קו כא). מה עשה אהרן. אמר ידחה הדבר עד למחר, שנאמר, ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. ורוח הקודש צוחת, מהרו שכחו מעשיו (שם שם יב). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, על ידי יצר הרע חטאתם. לעתיד, אני עוקרו מכם, שנאמר, והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו כו):

סימן כ
וידבר ה' אל משה לך רד. ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם וגו'. כך פתח רבי תנחומא ברבי אבא, נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר (משלי כה יד). ואומר, בארך אפים יפתה קצין (שם שם טו). מי שאמר ליתן מתנה לחבירו ואינו נותנה, דומה לנשיאים ורוח וגשם אין. אלו דור המדבר, שנאמר, ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז), ועברו על הכל ועשו את העגל. כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך, אמר למשה, לך רד. כי שחת. אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר, שחת לו לא בניו מומם (דברים לב ה). ולא עגל בלבד עשו, אלא גלוי עריות ושפיכות דמים, שנאמר, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. ואין צחוק אלא גלוי עריות, שנאמר, בא אלי העבד העברי וגו' (ברא' לט יז). שפיכות דמים, דכתיב, יקומו הנערים וישחקו (ש"ב ב יד), ואין לך גדול מן חור שנהרג. באותה שעה, נזעף משה על שדבר הקדוש ברוך הוא קשות כנגדו. ואין וידבר האמור כאן אלא קשות, שנאמר, דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (ברא' מב ל). באותה שעה, יצאו חמשה מלאכי חבלה כנגדו, קצף, אף, וחמה, משחית, והשמד. עמד משה מתחבט למעלה, ולא הניח זוית שם שלא נתחבט עליה. כיון שהזכיר זכות אבות ואמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל, מיד נגדעו ממנו שלשה, נשארו אף וחמה. היה משה מתחבט ומתנפל, כמו שנאמר, ואתנפל לפני ה' (דבר' ט יח). אמר משה, רבונו של עולם, כי יגורתי מפני האף והחמה (שם שם יט). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אפשר שתצא ריקן, עמוד אתה באחד ואני באחד. אמר משה, רבוני, קומה ה' באפך (תהלים ז ז). ואני עומד בחמה, שנאמר, לולי משה בחירו עמד וגו' (שם קו כג):

סימן כא
לך רד. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אני כבר גרמו לי הבריות לירד מכאן ולראות בקלקולי, שנאמר, וירד ה' לראות את העיר וגו', הבה נרדה (ברא' יא ה-ז), ארדה נא ואראה (שם יח כא). ואף אתה לך רד, דיו לעבד להיות כרבו. כששמע משה כך, אמר, שוב אין להם סליחה. ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, לא כבר אמרתי לך בסנה, ראה ראיתי (שמו' ג ז). אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שני ראיות. שאני רואה שבאים לסיני ומקבלים תורתי, ואני יורד בסיני בטטראמילין שלי, שהם מתכונים בו ושומטין אחד מהם ומכעיסין אותי בו, שנאמר, ופני שור מהשמאל וגו' (יחז' א י). וכתיב, וימירו את כבודם בתבנית שור (תהל' קו כ). לך רד כי שחת עמך. העם לא נאמר אלא עמך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עמך עשו את העגל. שאני אמרתי לך, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל (שמו' ז ד), ואת היית גרם וקבלת הערב רב ואמרת מוטב לקבל את השבים. ואני הייתי רואה מה עתידים לעשות, והם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודה זרה וגרמו לעמי לחטוא עמהם. ראה מה כתיב, ויקח מידם ויצר אותו בחרט, ויאמרו אלה אלהיך (שם לב ד). אלהינו אין כתיב, אלא אלה אלהיך ישראל, שהגרים שבאו עמהם ממצרים הם עשו אותו. וכמה זהב היה באותו העגל. רבי תנחום בר חנילאי אמר, מאה ועשרים וחמשה קנטרי זהב היה בו, שכן מסכה בגימטריא. רבי אסי אמר, מסכה רעה היתה לדורות:

סימן כב
לך רד. רבנן אמרי, באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה. נאמר כאן, לך רד, בנזיפה, כי שחת. ונאמר להלן, וירד יהודה מאת אחיו (ברא' לח א). מה כתיב למעלה, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו (שם לז לה). כיון שלא קבל תנחומין, עמדו ונדוהו. אמרו, כיון שאמרת לנו לכו ונמכרנו, שמענו לך. אלמלא אמרת לנו לכו ונחזירנו, היינו שומעין לך. ואתה גרמת לאבינו כל הצער הזה. עמדו ונדוהו. ואין לך רד אלא נדוי. מיד עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר, רבוני, מה סרחוני. אמר לו, שחת עמך. אמר לו משה, וכי עמי הם, והם עמך ונחלתך אשר פדית בכחך. אמר לו, מה חטאו. אמר לו, וימירו את כבודם בתבנית שור. אמר לפניו, רבונו של עולם, ובמה אתה מקנא, בשור. וכי הוא מסייעך. אתה משיב רוחות והוא מוריד גשמים. אתה מזריח חמה והוא לבנה. אתה מעלה אילנות והוא מצמיח צמחים. אין בו ממש, הוא אוכל עשב, עומד לישחט. למה ה' יחרה אפך בעמך. אמר לו, משה, וכך נאה, וישתחוו לו ויזבחו לו. אמר לו, ראיתי את העם והנה עם קשה ערף, ועתה הניחה לי ויחר וגו'. מכאן את למד, שפתח לו הקדוש ברוך הוא למשה פתח לבקש עליהם רחמים, שנאמר, ואעשה אותך וגו'. ואעשה אותך לגוי גדול ועצום. אמר לו, זכות אברהם יצחק ויעקב אינו עומד בכעסך, זכותי היאך יעמוד. זכור לאברהם ליצחק ולישראל, והנח את שלי. למה יאמרו מצרים וגו', שוב מחרון אפך. והשטן היה מקטרג למעלה. מה עשה משה. סתם את הפרץ שהיה השטן נכנס בו לקטרג על ישראל, שנאמר, לולי משה בחירו עמד בפרץ. מיד וינחם ה'. והנביא צווח, מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכ' ז יח):

סימן כג
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. ילמדנו רבינו, עד היכן שעור לתפלה. כך שנו רבותינו, תפלת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות. מאי טעמא דרבי יהודה. אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, לא התקינו התפלות אלא כנגד הקרבנות. ותנינן על התמיד של שחר, שקרב והולך עד ארבע שעות. ואין לך יפה מן התפלה, שהרי שלשה אבות תקנו שלשה תפלות. בא דניאל וקבען ביום, שנאמר, וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי (דני' ו יא). לא פירש באיזה שעה. בא דוד ופרשן, ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה (תהל' נה יח). לפיכך עמד משה ומבקש רחמים. והקדוש ברוך הוא אומר לו, ועתה הניחה לי. כיון שראה שמדת הדין מתקשה כנגדו לכלות את ישראל, אמר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל שהתקינו שלשה תפלות:

סימן כד
זכור לאברהם ליצחק ולישראל. זה שאמר הכתוב, וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים (ישע' ח יט). מי מתנבא להם הפסוק הזה. ישעיה בן אמוץ אמר להם לישראל, אם יאמרו לכם האומות עשו לכם עבודה זרה ודרשו אל האובות ואל הידעונים כמותנו, אמרו להם, שאלו אתם באלהיכם ואנו באלהינו, הלא עם אל אלהיו ידרוש. מהו בעד החיים אל המתים. נניח לחייו של עולם ונשאל במתים אל המתים דבר אחר, בעד החיים אל המתים. אמרו להם, בנוהג שבעולם נשאלין צורכי המתים בחיים. שמא נשאלין צרכי החיים במתים. דבר אחר, אמרו להם, המתים שלנו אינם מתים, שנאמר, יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם (תה' קמט ה). את מוצא כשעשו אותו מעשה, עמד משה בתפלה והזכיר את המתים, שנאמר, זכור לאברהם ליצחק וגו'. וכמה צדיקים היו בחיים עמו במחנה ישראל ולא הזכיר אלא למתים. אלולי כך, היו אובדין. לכך אמר שלמה, ושבח אני את המתים (קהלת ד ב). ומה ראה להזכיר לאברהם. אלא כשעשו אותו מעשה ובקש משה עליהם רחמים, אמר לו הקדוש ברוך הוא, היאך אני יכול לקבלן בתשובה. אתמול נתתי להם עשרת הדברות, הרי בטלו אותם. אמר רבי שמלאי, משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו אוהב והפקיד אצל המלך עשר מרגליות, ומת. לימים עמד המלך וקדש את בתו של אוהבו בעשר מרגליות, ואבדה אותם. התחיל המלך כועס עליה ואומר, אני הורגה. שמע שושבינה, אמר לו אדוני המלך, אם אבדה לך עשר מרגליות, תזכור שיש לאביה פקדון אצלך עשר מרגליות ויצאו עשר בעשר. אף כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, אם בטלו עשרת הדברות, זכור לאברהם אביהם שנסיתו בעשרה נסיונות ויצאו עשר בעשר, לכך הזכיר לאברהם. ומה ראה להזכיר שלשת אבות. אמר משה, רבונו של עולם, אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם שנתן נפשו להשרף על קדושת שמך באור כשדים. אם שחיטה הן חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו להשחט על קדושת שמך. אם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהם שגלה לחרן. לכך הזכיר שלשה האבות. אשר נשבעת להם בך. לא נשבעת להם לא בהרים, לא בגבעות, לפי שהם כלים, אלא בך. ותדבר אליהם ארבה את זרעכם. מה את כפר בשבועה. הם בטלו ראש הדבור לא יהיה לך, את מבקש לבטל סופו ועושה חסד לאלפים, ועד כאן אין לאברהם אלא שבעה דורות, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה. היכן הוא ועושה חסד לאלפים. מיד וינחם ה':

סימן כה
וידבר ה' וגו'. זה שאמר הכתוב, כי אעלה ארוכה לך וגו' (ירמ' ל יז). ילמדנו רבינו, השולח ערובו ביד חרש שוטה וקטן, מה הוא שיהא ערובו ערוב. כך שנו רבותינו, השולח ערובו ביד חרש שוטה וקטן, אין ערובו ערוב. בושה לאדם שהוא משלח שוטה בשליחותו אצל המלך, עליו נאמר, מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל (משלי כו ו):

סימן כו
וידבר ה' אל משה לך וגו'. זה שאמר הכתוב, כי אעלה ארוכה לך וגו' (ירמ' ל יז). מהו ממכותיך ארפאך (שם). אמר רבי יהושע בן לוי, כשחטאו בעגל, חטאו על ידי אהרן, שאמר להם למי זהב. וכשנתרצה הקדוש ברוך הוא ובקש להודיען שאין בלבו כלום בעגל, נתרצה על ידי אהרן, שנאמר, ויאמר אל אהרן קח וגו' (ויק' ט ב). ואף במשה בלך רד כעס עליו, ובלך עלה נתרצה. אמר הקדוש ברוך הוא, בלשון שהשפלתי אותך, בו בלשון אני מעלה אותך, שנאמר, לך עלה מזה (שמ' לג א). דבר אחר, לך עלה מזה. מה כתיב למעלה מן הענין, ויפן וירד משה, כשעשו אותו מעשה וירד משה מן ההר וקרב אל המחנה וראה את העגל שעשו, בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא את הלוחות, היו סובלין את עצמן. כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה. מיד ויחר אף משה וישלך מידו. בא וראה כמה גדול כחו של משה. אמר רבי יהודה, הלוחות משקל ארבעים סאה היו ושל סמפירינון היו והיו נתונים על ידיו כדבר קל. כיון שפרח הכתב, שברן. מה עשה. ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש וגו'. מיד דן את הסרוחין, והושיב סנהדראות מבני לוי, שלא נשתתפו במעשה העגל. כל מי שהיה לו התראה ואין לו עדים, היו בודקין במים כסוטה והורגן, שנאמר, ויזר על פני המים וישק. וכל מי שיש לו עדים והתראה, היה נהרג מיד, שנאמר, הרגו איש את אחיו. ומי שאין עליו לא עדים ולא התראה, ניגף, שנאמר, ויגף ה' את העם וגו'. עד שנהרגו כשלשת אלפי איש. לאחר שבער את העגל ואת עובדיו, בא לו אצל הקדוש ברוך הוא בתחנונים ובבקשה, שנאמר, וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא וגו', ועתה אם תשא וגו', ויאמר ה' אל משה מי אשר וגו', ועתה לך נחה וגו' וביום פקדי ופקדתי, הריני יושב עליהם בדין ביום הכפורים ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב, שנאמר, וביום פקדי. אמר רבי חנינא, כל מי שאומר, רחמנא ותרן, יתותרון בני מעיו, אלא מאריך אפו וגובה. הוי, וביום פקדי ופקדתי. כיון שדן וגמר את הדין, אמר, רבון העולם, הרי העגל והרי עובדיו כבר בערתים, שמא בלבך על עמך כלום. אמר לו, לך עלה מזה. אמר שלמה, הגו סיגים מכסף וגו' (משלי כה ד). ושלחתי לפניך מלאך וגו', אל ארץ זבת חלב וגו'. וישמע העם את הדבר הרע וגו'. ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה ערף רגע אחד וגו'. וכמה רגע. רבי שמואל בר אבא אמר, אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות וחמשים לשעה. ואדעה מה אעשה לך, אנא יהב לכון יומא דכפורא ויכפר עליכון. ויתנצלו בני ישראל את עדים, אותן הכתרים שהיו להם מהר חורב. ויתנצלו, בעל כרחן:

סימן כז
ומשה יקח את האהל. אמר רבי שמעון בן לקיש, משה דרש קל וחמר. אמר, המנודה לרב, מנודה לתלמיד. אמר, כיון שבלבו של הקדוש ברוך הוא עליהם, אף אני פורש מהם. ומשה יקח את האהל וגו' הרחק. רבי יצחק אמר, מיל, כענין שנאמר, אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה (יהושע ג ד). והיה כל מבקש ה' יצא, מכאן שצריך אדם לטלטל עצמו לילך ללמוד. והיה כצאת משה האהלה יקומו, מכאן שצריך אדם לעמוד לפני הזקן ומלפני חכם ואב בית דין ומלך, ויהא עומד עד שיכסו ממנו. והביטו אחרי משה. רבי אמי דרש לשבח, טובא לינוקיא דהא כדין ינקין. רבי יצחק דרש לגנאי, היו מסתכלין מאחוריו ואמרין, חמי צואריה, חמי שקיה, אוכל מדידן, שתי מדידן. והיה כל מבקש ה' יצא. כל מבקש משה אין כתיב כאן, אלא כל מבקש ה'. מכאן אמרו, המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה, שנאמר, והיה כל מבקש ה'. אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ואומרים אלו לאלו, הרי הוא במשכנו של משה. והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל, והיו רואין שהשכינה נגלה על משה, וקם כל העם והשתחוו. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. אין אנו יודעין אם השפל הגביה עצמו, אם הגבוה השפל. אמר רבי יהושע בן לוי, כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו, שנאמר, וירד ה' באהל. ושב אל המחנה. אמר לו, לא אמרתי לך כשאהיה אני בכעס עליהם, אתה הוי ברצון. וכשאתה בכעס, אני ברצון. ועכשיו אני ואתה עליהם בכעס לא יהו שני פנים עליהם בכעס. לכך נאמר, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. חזר אצלן. ושב אל המחנה. אל תהי קורא ושב, אלא ושוב אל המחנה. ואם לאו, ומשרתו יהושע בן נון, הרי יהושע בן נון משרת תחתיך. אמר לפניו, רבונו של עולם, ראה שאפילו בכעסך אתה מפייסני עליהם, שנאמר, ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה. ראה שאין אתה יכול להזיז אהבתך מהם. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, דברים גדולים גזרת, ועשיתי גזירתך למחול על מעשה העגל וסלחתי כדבריך. ואף עכשיו אני עושה רצונך, פני ילכו. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו', ובמה יודע איפוא וגו'. אמר לו, אומות העולם משתמשים בשרים, ואנו כך. ומה הפרש בינינו לבינם. אמר לו, חייך, אני עושה רצונך, פני ילכו. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא. ויאמר ה' הנה מקום אתי. אמר רבי יוסי בר חלפתא, הנה אני במקום הזה אינו אומר, אלא הנה מקום אתי, מקומי טפילה לי ואין אני טפל למקומי. ויאמר אני אעביר כל טובי, טובי וכל טובי מדת הטוב ומדת פורענות. וחנותי את אשר אחון וגו'. באותה שעה, הראה לו כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו. והוא שואל האוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של עושה צדקות. והאוצר הזה של מי הוא. והוא אומר, של בעלי תורה. והאוצר הזה של מי הוא. של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם. הוא אומר, רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי. אומר לו, מי שיש לו מעשים טובים, אני נותן לו משכרו. ומי שאין לו, חנם אני עושה ונותן לו מזה, שנאמר, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. דבר אחר, וחנותי את אשר אחון. אשר נחון אין כתיב אלא את אשר אחון. למי שמתבקש לו. וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון. ורחמתי את אשר ארחם. ויאמר לא תוכל לראות. בקש משה לעמוד על מתן שכרן של צדיקים ועל שלותן של רשעים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא תוכל לראות את פני. ואין פני האמור כאן אלא לשון שלותן של רשעים, שנאמר, ומשלם לשונאיו אל פניו וגו' (דברי' ז י). אמר לו הקדוש ברוך הוא, והסירותי את כפי, בעולם הזה איני מראה לך מתן שכרן של יראי שמי. אבל לעולם הבא, ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולת יעשה למחכה לו:

סימן כח
ויאמר ה' אל משה פסל לך. ילמדנו רבינו, הקורא בתורה עד כמה חייב לקרות. כך שנו רבותינו, הקורא בתורה, לא יפחות משלשה פסוקים, כנגד שלשה אבות, שבזכותן נתנה תורה לישראל, שנאמר, ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר (שמ' יט ג). ומניין שנקראו אבות הרים, שנאמר, שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים (מיכ' ו ב). לפיכך צריך אדם לשמור את התורה, שנפשו הוא משמר. אמר רבי תנחום בר חנילאי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בתי בידך, ובתך בידי. בתי בידך, זו התורה. ובתך בידי, זו הנפש. וכתיב, אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י). אם אתה משמר את שלי, אני משמר את שלך. וכן הוא אומר, רק השמר לך ושמור נפשך (דבר' ד ט). וכל העוסק בתורה, נעשה ראש ומלך, שנאמר, בי מלכים ימלוכו, בי שרים ישורו (משלי ח טו-טז). וכן במשה לפי שעסק בתורה נעשה ראש ומלך, שנאמר, ויהי בישורון מלך (דבר' לג ה). ומנין שיגע הרבה בתורה, שנאמר, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד כח). ביום היה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה שבכתב, ובלילה היה מלמדו המשנה על פה. לסוף כיון שנתן לו את הלוחות, ירד ומצא שעשו את העגל. מיד שבר את הלוחות ורידה את הסרוחין ובקש עליהם רחמים, ולא הניח משה זוית למעלה שלא נתחבט עליה, עד שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא. ואמר משה, רבונו של עולם, תן להם לוחות שניות. אמר לו, הראשונים היו מעשה ידי ואתה שברת אותם, ועכשיו אתה עשה אחרים תחתיהם, שנאמר, פסל לך שני לוחות וגו':

סימן כט
פסל לך. זה שאמר הכתוב, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), זו ברכת אלישע במים, שאמר, כה אמר ה' לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים (מ"ב ג יז). מה כתיב שם, ויהי בבקר כעלות המנחה (שם שם כ). מי שהוא אומר בבקר, אומר כעלות המנחה. אמר רבי תנחומא, שטף של גשמים ירד בדרום בבקר, ובאו להם המים כעלות המנחה. הוי, ברכת ה' היא תעשיר. ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב), שלא ראו לא רוח ולא גשם ונתמלא הנחל מים. דבר אחר, ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת אליהו בבית הצרפית, שנאמר, כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ"א יז טז). כמה כדין היו שם מספיקין, וכמה טחונין קמח היו, וכד הקמח לא כלתה. הוי, ברכת ה' היא תעשיר. ולא יוסיף עצב עמה, שמתוך ביתה היתה ברכתה. דבר אחר, ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא, פסל לך שני לוחות, והראה לו הקדוש ברוך הוא מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסלו ממנו, ואמר פסל לך, הפסולת שלך, ומשם נעשה מלך. מכאן את למד, שכל העוסק בתורה, פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח. שכן אמר ליהושע, כי אז תצליח את דרכיך (יהושע א ח). ולא יוסיף עצב עמה, שלא נצטער לילך למקום אחר, אלא מתוך אהלו זמן לו הקדוש ברוך הוא:

סימן ל
פסל לך. זה שאמר הכתוב, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד). חמת מלך מלאכי מות, זה הקדוש ברוך הוא. שבשעה שעשו את העגל, נזדווגו למשה חמשה מלאכי חבלה. כיון שבקש רחמים והזכיר זכות אבות, נסתלקו ממנו. כיון ששבר את הלוחות, נתקררה דעתו של משה. ומה ראה משה לשבר את הלוחות. משל למלך שהלך למדינת הים, והניח אשתו עם השפחות. ומתוך שהיתה עמהם, יצא עליה שם רע. שמע המלך ובא ובקש להורגה. שמע שושבינה, עמד וקרע כתובתה. אמר, אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי, נאמר לו, עדיין אינה אשתך. בדק המלך אחריה ולא מצא בה ערות דבר אלא השפחות הם היו שקלקלו. מיד נתרצה לה. אמר לו שושבינה, מרי, עשה לה כתובה אחרת שנתקרעה הראשונה. אמר לו, אתה קרעת אותה, לך והביא את הנייר משלך ואני כותב כתב ידי. אף כך, כיון שעשו ישראל את העגל, היה בלבו של הקדוש ברוך הוא ואמר למשה, לך רד כי שחת עמך. אמר לו, הם עמך ונחלתך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המעשה יוכיח, ידע שור קונהו (ישע' א ג). אמר לו הקדוש ברוך הוא לאותו העגל, מי עשה אותך. אמר לו, חמור, הערב רב שיצאו עם ישראל ממצרים, שכתוב בהם, אשר בשר חמורים בשרם (יחז' כג כ). אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא אמרתי לך, לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, שהן עשו את העגל. אבל עמי לא עשו, שנאמר, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן (ישע' א ג). מיד קפץ משה ולמד עליהם סנגוריא, ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך (דבר' ט כו). עמד ושבר את הלוחות. כיון שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא, אמר לו, פסל לך שני לוחות. ולמה שברן. אמר רבי ישמעאל, דרש משה קל וחומר, אמר, ומה פסח שהיא מצוה אחת, לא נתנה לעובדי עבודה זרה, שכן כתיב, וכל בן נכר לא יאכל בו (שמו' יב מג). כל התורה כלה על אחת כמה וכמה, אינו דין שלא תנתן לעובדי עבודה זרה לכך שברן. רבי עקיבא אומר, הקדוש ברוך הוא אמר לו לשברן. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל ימים שהיה הכתב על הלוחות, לא היה משה מרגיש בהם. כיון שפרח הכתב, נמצאו כבדים על ידיו והשליכם ונשתברו. דבר אחר, למה שברן. כיון שראה משה שנתחייבו כליה, בקש עלילה להצילן. אמר, כתוב בלוחות, זובח לאלהים יחרם (שם כב יט). אמר, הריני משברן ואומר לפני הקדוש ברוך הוא, עד עכשיו לא היו יודעין עונש עבודה זרה, שאלולי כן לא היו עושין:

סימן לא
פסל לך. אימתי ירד משה מן ההר. אמר רבי יהודה בר שלום, מאה ועשרים יום עשה משה אצל הקדוש ברוך הוא. כיצד. בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו' (שמ' יט א). בששה בחדש נתן להם עשרת הדברות, וכתיב בו, ומשה עלה אל האלהים (שם שם ב). ועשה שם ארבעים יום, עשרים וארבעה מסיון וששה עשה מתמוז, הרי ארבעים יום. ירד בשבעה עשר בתמוז, ראה את העגל ושבר את הלוחות, ורדה את הסרוחין שמונה עשר ותשעה עשר. וחזר ועלה בעשרים, שנאמר, ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' וגו'. וכתיב, וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו'. עשה שם עשרה מן תמוז וכל חדש אב, הרי ארבעים יום. עלה בראש חדש אלול כשאמר לו, פסל לך והיה נכון לבקר וגו', ויפסול וישכם משה בבקר ויעל. עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה, סלחתי כדבריך. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר (ויק' טז ל). ומיד צוה לו למשה, ועשו לי מקדש. פסל לך והיה נכון לבקר. כך בראשונה, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו'. וכאן, וגם איש אל ירא. הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא, אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר, ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת (מיכה ו ח):

סימן לב
וירד ה' בענן ויתיצב. אשרי משה שנכנס למקום שאין מלאך ושרף יכול ליכנס. תרין אמורין, חד אמר, משה נגש אל הערפל, היה משה מהלך ברקיע כקוליאס הזה, עד שעלה אצל הקדוש ברוך הוא, שנאמר, ויתיצב עמו שם. ויעבור ה' על פניו ויקרא. למד משה היאך ילמד סנגוריא על ישראל. אמר לו, אמרת לי זכות אבות, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. ואלו לא היה להם זכות הייתי מאבדן אלא מכאן ולהבא הוי אומר, ה', ה' אל רחום וחנון וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה למדתי למשה סניגוריא. ולעתיד, אני מדבר בצדקה וגו' (ישעיה סג א):

סימן לג
ויאמר ה' אל משה כתב לך. ילמדנו רבינו, הכותב שתי אותיות בהעלם אחד בשבת, מהו שיהא חייב. כך שנו רבותינו, הכותב שתי אותיות בהעלם אחד, חייב, שהוא רושם, ומחלל את השבת. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בכבוד שבת, שבו נחתי ממלאכת העולם, שנאמר, כי בו שבת (בראש' ב ג). מעשה בטורנוסרופוס הרשע שפגע ברבי עקיבא, אמר לו, מה יום מיומים. אמר לו, ומה גבר מגוברין. אמר לו, מה אמרתי לך, ומה אמרת לי. אמר לו רבי עקיבא, אמרת לי, מאי שנא יום שבת משאר ימים. ואמרתי לך, מאי שנא טורנוסרופוס מן שאר גברין. אמר לו, אני, מלך מלכים רצה לכבדני. אמר ליה רבי עקיבא, ומלך המלכים רצה שיכבדו ישראל את השבת. אמר לו, ואם כן למה הוא עושה בו מלאכה. אמר לו, ואיזו מלאכה עושה בו. אמר לו, כדרך שהוא עושה בחול עושה בשבת, משיב רוחות, מעלה עננים, מוריד גשמים, מזריח חמה ולבנה, מדשן פירות, עונה חיות, כימות החול. אמר לו, יודע אני שאתה בקי בתורתן של עברים. שנים הדרין בחצר אחד, אם אין זה נותן ערוב וזה נותן ערוב, שמא מותרין הם לטלטל בשבת. אבל אם דר אדם אחד בחצר אחד גדול, אפילו כאנטוכיא, הוא מטלטל בחצרו, לפי שאין לאחר רשות עמו. והקדוש ברוך הוא יתברך שמו ויתברך זכרו, השמים כסאו והארץ הדום רגלו, מלא כל הארץ כבודו, ואין לאחר רשות עמו, לפיכך מטלטל בעולמו. ולא עוד, אלא אוכלי המן מעידין, שבכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד, שנאמר, ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת וגו' (שמות טז כה). ולא עוד אלא שהרי מעלי המת בזכורו מעידין עליו, שבכל ימות השבת עולה, ובשבת אינו עולה. ואם אין אתה מאמין, צא ובדוק באביך, שחיק טמיא. אזל בחד בשבא אקימיה, בתרין אקימיה, בתלתא אקימיה, בארבעה בחמשה ובמעלי שבתא אקימיה, בשבתא לא קם, בחד בשבתא אקימיה. אמר לה. מן דמיתת אתעבידת יהודאי דאת נטר שבתא. אמר לו, בני, כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם כתקנה, בא לכאן ומשמרה בעל כרחו. אמר לו, ומה מלאכה יש אצלכם בימות החול. אמר לו, כל ימות השבת אנו נדונין, ובשבת אנו נוחין, ובמוצאי השבת עד שהסדרים נשלמים. וכשהסדרים נשלמים, מלאך שמו דומה שהוא ממונה על הנשמות, בא ונוטל נשמתן של אותם אנשים ומקלען לארץ, הדא הוא דכתיב, ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים (איוב י כב). מהו צלמות. צאו למות, שכבר שלמו הסדרים. אמר לו, אם כן למה הקדוש ברוך הוא עושה בו מלאכה. אמר לו, כזה שהוא מטלטל בחצרו שלו ארבע אמות, ולא עוד אלא נהר סמבטיון מעיד שבכל ימים הוא מושך אבנים בחול ובשבת נוח. אמר לו, אם אתה מבעי ליה לדוחקא. אמר לו, והא כתיב, כי בו שבת מכל מלאכתו (בר' ב ג). רבי פנחס בשם רבי יהושע אמר, אף על פי שכתוב בו כי בו שבת מכל מלאכתו, הוי אומר, ממלאכת עולמו שבת, אבל לא שבת לא ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים, אלא פועל עם אלו ומראה לאלו מעין דוגמא שלהם, ולאלו מעין דוגמא שלהם. ומנין שפורענות רשעים קרויה מלאכה. שנאמר, פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא (ירמי' ג כה). ומנין שפעולתן של צדיקים קרויה מלאכה. שנאמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך (תהל' לא כ). הא למדת, שהמתים יודעין את יום השבת. אמר רבי יהושע בר נחמיה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, שמרו את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה. כתיב בשבת, שמור את יום השבת (דבר' ה יב). ובתורה, כי אם שמור תשמרון (שם יא כב). השבת נתנה על ידי משה, ראו כי ה' נתן לכם השבת (שמ' טז כט). והתורה על ידי משה:

סימן לד
ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה. זה שאמר הכתוב, אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח יב). אמר רבי יהודה בר שלום, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה כתב לך, בקש משה שתהא המשנה בכתב. ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא, שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית, והם אומרים אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין, (ס"א מצויין) אמר להם הקדוש ברוך הוא לאומות, אתם אומרים שאתם בני, איני יודע, אלא מי שמסטורין שלי אצלו, הם בני. ואיזו היא. זו המשנה שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש. אמר רבי יהודה בר שלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מה את מבקש, שתהא המשנה בכתב. ומה בין ישראל לאומות. שנאמר, אכתב לו רובי תורתי. ואם כן, כמו זר נחשבו. אלא תן להם מקרא בכתב, ומשנה על פה. כתב לך את הדברים, הרי מקרא. כי על פי הדברים האלה, הרי משנה על פה. דבר אחר, כתב לך. מכאן אמרו, המתרגם לקורא בתורה, אסור לו להסתכל בתורה ולתרגם. והקורא בתורה, אסור לו ליתן עיניו חוץ מן התורה, שלא נתנה התורה אלא בכתב. שנאמר, וכתבתי על הלוחות את הדברים. אסור למתרגם לעיין בתורה ולתרגם, שנאמר, כתב לך את הדברים, הרי המקרא. כי על פי הדברים, תרגום שנתן על פה. אמר רבי יהודה בר שלום, כתב לך וגו', כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. על ידי מה אני כורת עמך ברית. על ידי כתב לך, ועל ידי על פה. אם קיימת שבכתב בכתב ואת שבעל פה על פה, כאלו עמך כרתי ברית. ואם שנית, לא כרתי עמך ברית:

סימן לה
דבר אחר, כתב לך. זה שאמר הכתוב, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך (משלי ה יז), מהו. כשעשו אותו מעשה, נתפלל משה עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר לו משה, רבוני, החזיר להם את התורה. אמר דוד, השיבה לי ששון ישעך (תהל' נא יד). אמר לו הקדוש ברוך הוא, היאך אני מחזיר להם. אתמול אמרו בסיני כל אשר דבר ה' נעשה (שמו' כד ז), ובמקום שתקנו בו קלקלו, שנאמר, יעשו עגל בחרב (תהלי' קו יט). אחר כל ניסים ונפלאות שעשיתי להם במצרים ועל הים וראו כבודי בסיני שירדו כמה רבבות מלאכים וקשרו להם עטרות, שנאמר, ועטרת תפארת בראשך (יחז' טז יב), ואחר כך עשו עגל בחורב, לשעה קלה שכחוני. ולא עוד, אלא במדבר אני הולך לפניהם מיטטור, וה' הולך לפניהם יומם (שמו' יג כא), משפיל להם את הגבוהים, ומגביה את העמקים, והמטרתי להם לחם מן השמים, והים מעלה להם שלוים, שנאמר, ויגז שלוים מן הים (במד' יא לא), לא חסרו דבר, ואחר כל זאת עשו עגל, איני מחזיר את הלוחות לעובדי עבודה זרה. כיון שהטריח הרבה. אמר לו, כתב לך, לך אני נותנה, שנאמר, יהיו לך לבדך ואין לזרים ולעובדי עבודה זרה אתך (משלי ה יז). ומתוך עין טובה שהיה בו במשה, נתנה לישראל. ולפיכך נכתבה על שמו, שנאמר, זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב). זו אחד משלשה דברים שנתן משה את עצמו עליהן, התורה והדינים וישראל. רבי חייא בר יוסי אמר, אף המשכן נתן משה נפשו עליו ונקרא על שמו. אמר רבי חיא בר יוסי, כל שבעת ימי המלואים היה משה מפרקו שני פעמים בכל יום וקובעו. רבי חייא הגדול אמר, שלש פעמים בכל יום, שנאמר, תקים (שמו' מ ב), הוקם (שם שם יז), ויקם (שם שם יח). ראה כמה היה יגע בו. ואם תאמר, ששבטו של לוי היו מסייעים אותו. לאו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, משה בעצמו היה מפרקו וקובעו, ולא סייעו אחד מישראל, שנאמר, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במד' ז א), ביום כלות ישראל אין כתיב כאן, אלא ביום כלות משה. ולפי שיגע בו, נקרא על שמו. ואף התורה לפי שיגע בה, נקראת על שמו, שנאמר, כתב לך:

סימן לו
ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. מנין היה יודע משה אימתי יום. אלא כשהקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה בכתב, היה יודע שהוא יום. וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד, היה יודע שהוא לילה. לפי שהיום ולילה שוין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר, ונהורא עמיה שרי (דני' ב כב). וכתיב, גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלי' קלט יב). ועוד מנין היה יודע בין יום ובין לילה. כשהיה רואה המזלות כורעין ומשתחוין, היה יודע שהוא יום. וכשהיה רואה החמה משתחוה, היה יודע שהוא לילה. דכתיב, וצבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט ו):

סימן לז
ויהי ברדת משה מהר סיני, ומשה לא ידע כי קרן. מנין זכה משה לקרני ההוד. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מן המערה, שנאמר, והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור (שמו' לג כב). נתן הקדוש ברוך הוא כף ידו עליו, ומשם זכה לקרני ההוד. וכן הוא אומר, קרנים מידו לו ושם חביון עוזו (חבק' ג ד). ויש אומרים, שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. ורבי שמואל בר נחמן אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן שלשה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים, והקדוש ברוך הוא בשני טפחים, וטפחים ריוח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר, עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר, ומשה לא ידע כי קרן. כל הוד שנטל, ממתן שכר. אבל הקרן, קיימת, שנאמר, וקרנים מידו לו ושם חביון עוזו. וכשיטלו הצדיקים מתן שכרן לעולם הבא, אותה שעה הוא נוטל שכרו, שנאמר, הנה ה' אלהים בחזק יבא וזרועו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ישעיה מ י):

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז