מדרש תנחומא ויקרא

פרשת שמיני

סימן א
זה שאמר הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה). מי היה. זה אהרן שנאמר, ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה. אמר להם משה לאהרן ולבניו, שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם. ושמרתם את משמרת ה', שכך שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבילות עד שלא הביא את המבול, כביכול. ומנין שנתאבל, שנאמר, וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו (בר' ו ו). ואין עציבה אלא אבל, שנאמר, ותהי התשועה ביום ההוא לאבל על ישראל כי אמר העם כי נעצב המלך על בנו (ש"ב יט ג). וכן עזרא אמר לישראל בשעה שהיו בוכין איש אל אחיו ואיש אל בנו, לכו אכלו משמנים ושתו וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם (נחמיה ח י). באותה שעה שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול, שנאמר, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בר' ז י). וכן הוא אומר לאהרן ולבניו, כשם שנתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו עד שלא הביא את המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם. היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. כמה שנאמר, שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת ומשפט יודע לב חכם (קהלת ח ה), זה משה, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמו' כט מג), מתקדש אני שם במכבדי. והיה משה משמש כל שבעת ימי המלואים. והיה מתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר, ונקדש בכבודי. ולא עשה, אלא אמר לאהרן, שמרו אבל שבעת ימים. אמר לו, למה. אמר לו, כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, כי כן צויתי. כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהן מדת הדין ונשרפו, שנאמר, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. בא משה ואמר לאהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר. במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן אמר משה לאהרן, העת שאמר לי בקרובי אקדש, חשבתי כי בי או בך יפגע, ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך. וידום אהרן, היה לו הדבר לנחמה. לכך נאמר, שומר מצוה לא ידע דבר רע:

סימן ב
ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב, אמרתי להוללים אל תהולו, ולרשעים אל תרימו קרן (תהלי' עה ה). מהו אמרתי להוללים אל תהולו. למה. לפי שהוא מזכיר כמחולת המחנים (שה"ש ז א). וכן הוא אומר, לחול במחולות (שופ' כא כא). לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר, לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב ב). רצונך לידע, שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה. אימתי. כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר, יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו (תהלי' קד לא). וכן הוא אומר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (ברא' א לא). ללמדך, שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה ומשתבח במעשיו מאד, וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה. מיד נתן לו אפופסין, שנאמר, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (שם ג יט). וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר, לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי. ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה. לכך נאמר, אמרתי להוללים אל תהולו. אברהם כמה שמח. נתברך בעולם ונתגדל, הרג כמה מלכים, והקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ, ונתן לו בן בזקנתו ומל אותו וגדלו, ולסוף נאמר לו, קח נא את בנך את יחידך והעלהו (ברא' כב ב). ועשה מהלך שלשה ימים, שנאמר, ביום השלישי (שם שם ד). חזר ביום אחר מהר המוריה, וקבר לשרה אשתו, ובקש מקום לקברות ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה. ומה אברהם הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. יצחק לא המתינה שמחתו, נמלט מן החרב ומן אנשי גרר, והודיע להם מי היה, ובאו הם אצלו, שנאמר, ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (שם כו כו), ואמרו לו, ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם שם כח). ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו (שם כז א). ומה יצחק שהיה עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך. הרשעים על אחת כמה וכמה. יעקב בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו בני בכורי ישראל (שמות ד כב), כמה שמח. ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (ברא' כח יב-יג). הלך אצל לבן, ברח מפני עשו, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הוש' יב יג). ועבד בלבן עשרים שנה, שנאמר, עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' (בר' לא מא). ולבסוף העשיר והוליד בנים, וחזר ופגע בעשו וניצול ממנו, ושלם את נדרו. ולא המתין בשמחתו, אלא ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור (שם לד א-ב). ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד. ומה יעקב הצדיק כך, שאמר לו הקדוש ברוך הוא, עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישע' מט ג), ולא המתין בשמחתו, הרשעים על אחת כמה וכמה. לכך כתיב, אמרתי להוללים אל תהולו. וכתיב, לשחוק אמרתי מהולל (קהל' ב ב). יהושע כמה שמח הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחלק, ונתנו לו כתף כל ישראל כל ימיו, ואמרו לו, כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת (יהוש' א יח), מה שלא זכה משה רבינו. והזקין ומת בלא בנים. לכך נאמר, אמרתי להוללים אל תהולו. ועלי הכהן כמה שמחה שמח. היה מלך וכהן גדול ואב בית דין, שנאמר, ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' (ש"א א ט). ועלי הכהן, שהיה כהן גדול. יושב על הכסא, שהיה מלך. על מזוזת היכל ה', שהיה אב בית דין. ולא המתין בשמחתו, אלא, ויהי בהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות (שם ד יח). ומתו שני בניו חפני ופנחס. ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. ואין אנו מוצאין איש ואשה שראתה שמחות לרוב כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו כג). שראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל. ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. לכך נאמר, אמרתי להוללים אל תהולו. וכן שלמה אומר, לשחוק אמרתי מהולל (קהל' ב ב). מעשה באחד מגדולי בבל, שהיה משיא בנו ברביעי שלו, ועשה סעודה ומשתה לחכמים. אמר לבנו, עלה והבא לנו חבית יין פלוני מן העליה. עלה לעליה והכישו נחש בין החביות ומת. המתין אביו עם המסובין ושהה ולא בא. אמר אביו, אעלה ואראה מה בני עושה. עלה אביו ומצאו מושלך בין החביות מת. מה עשה אותו חסיד, המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכיהם. כיון שגמרו, אמר להם, לא לברך ברכת חתנים באתם על בני, באו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס בני לחופה באתם, באו והכניסו אותו לקבורה. אמרו, על רבי זכאי דכבול, ופתחו עליו, לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב ב):

סימן ג
ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב, צדיק כתמר יפרח, שתולים בבית ה' (תה' צב יג-יד). צדיק כתמר יפרח, זה אהרן, שנאמר, והנה פרח מטה אהרן לבית לוי (במד' יז כג). כל האילנות נוטעים אותם והם עולים לעצמם. אבל התמרה הזאת, נוטעים אותה ומעלה שרשים מכל צדדיה. כך היה אהרן, נטע ועשה שרשין, אלו בניו של אהרן, שנאמר, אלעזר בנו פנחס בנו אבישוע בנו (דה"א ו לה), צדיק כתמר יפרח (תהל' צב יג). היכן נטע אותם, שתולים בבית ה' (שם שם יד), ומפתח אהל מועד לא תצאו. לכך נאמר, ויהי ביום השמיני. אמרו זכרונם לברכה, כל שבעת הימים שהיה משה בסנה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך בשליחותי. והוא אומר לו, שלח נא ביד תשלח (שמ' ד יג). כך יום ראשון ושני. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני אומר לך לך, ואתה אומר לי שלח נא ביד תשלח. חייך, למחר אני פורע לך, כשיעשה המשכן, תהא סבור בעצמך שאתה משמש בכהונה גדולה, ואני אומר לך, קרא לאהרן שישמש. לכך נאמר, קרא משה לאהרן ולבניו. אמר, יש קריאה לשובע, ויש קריאה לרעב. לשובע מנין, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו (יחז' לו כט). לרעב מנין, כי קרא ה' לרעב (מ"ב ח א). יש קריאה לגדולה, שנאמר, קרא משה לאהרן. אמר לו משה, כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, למנותך כהן גדול. אמר לו אהרן, אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול. אמר לו, חייך, אף על פי שאתה נעשה כהן גדול, כאלו אני נעשה. שכשם ששמחת לי בגדולה, כך אני שמח בגדולתך. ואימתי שמח לו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, ועתה לך ואשלחך אל פרעה (שמו' ג י). אמר לו הקדוש ברוך הוא, היה הדבר שמור לך. אמר לו משה, בי אדוני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג), אתה מעביר עלי שאחי גדול ממני ואני הולך לפרעה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאמרת כראוי שהוא גדול ממך, אלא אף על פי כן, וראך ושמח בלבו (שם שם יד). אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר הקדוש ברוךי הוא, אותו הלב השמח בגדולת אחיו, ינתנו אבנים טובות עליו, שנאמר, ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו (שמ' כח כט). לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה עסוק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר את החלבים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן ולבניו שישמשו. לפיכך, ויהי ביום השמיני וגו'. ולמה לזקני ישראל, כדי לגדלו בפני הזקנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, קרא לזקנים ומשח אותו, והגדולה אתן לו בפניהם, שלא יהיו אומרים, מעצמו נעשה כהן גדול:

סימן ד
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר. ולמה לא אמר לו פר אלא עגל. לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך. ולא עוד, אלא שלא יהו ישראל אומרים, יש להם עונות ממעשה העגל. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא, אף הם יקריבו עגל. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל, שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן. ולעולם הבא אני מוחה עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר, אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג כו):

סימן ה
וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת. למה הוא מצוה על היין. שכל השותה יין, חבורות ופצעים ובושת וחרפה באות עליו. ורוח הקדש צוחת, למי אוי למי אבוי למי מדנים וגו', למאחרים על היין, אל תרא יין כי יתאדם וגו', אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש, עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות, והיית כשוכב בלב ים (משלי כג כט-לד), וכל אותו ענין. למי אוי למי אבוי. על מי הם אומרים וי, למי שהוא בעל מריבות. ועל מי הם משיחים למי פצעים חנם, למי שיש בפניו חבורות ועל מי שעיניו עכורות ואדומות ושחורות מן היין, למאחרים על היין. אל תרא יין כי יתאדם, אחריתו דם. דם נאה מבחוץ ורע מבפנים, ולא תאמר שהוא יפה מבפנים כשם שהוא מבחוץ. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב. השכור נותן עינו בכוס לשתות, והחנוני נותן עינו בכיס. כי יתן בכוס עינו. רואה את חבירו שותה, והוא אומר לו, מזוג לי ואני שותה ומתלכלך ברעי ובמימי רגלים. יתהלך במישרים. סופו למכור כל חפצי ביתו ואת כל כלי תשמישו, ואין לו לא בגד ולא תשמישי הבית ולא כלום והבית ריקה מן הכל. יתהלך במשרים, סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותם הפקר כמישור. משיח עם אשה בשוק ומנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש, לפי שנתטלטלה דעתו ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה. (ו) ואחריתו כנחש ישך, אחרית היין ישך כנחש. שאם נחש נושך אדם, אינו מרגיש לשעה ומהלך לביתו, והמכה מתחלחלת בו. כנחש ישך, ודאי כנחש. מה הנחש נתקללה אדמה בעבורו, שנאמר, ארורה האדמה בעבורך (בר' ג יז), כך היין, נתקלל כנען בעבורו, שהוא שלישי של עולם שנאמר (שם ט) ויאמר ארור כנען הוי ואחריתו כנחש ישך. עיניך יראו זרות. ראה מה היין גורם למי שהוא שותה, עיניו יראו זרות, לא יהיה בך אל זר (תהלי' פא י). היין גורם לעבוד עבודה זרה, שנאמר, וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו (ישע' כח ז). מה תעו. אלה אלהיך ישראל, שנאמר, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק (שמו' לב ו). מתוך היין אמרו, אלה אלהיך ישראל. ולבך ידבר תהפוכות. שגורם לארבעה דברים, עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע. ראה כמה קשה היין. אף כי היין בוגד גבר יהיר (חבקוק ב ה). וכתיב, זד יהיר לץ שמו (מש' כא כד). ואין זד אלא עבודה זרה, שנאמר, גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך (תה' קיט כא). ואין זד אלא גלוי עריות, שנאמר, זדים קמו עלי (שם פו יד). ואומר, גם מזדים חשוך עבדך (שם יט יד). השמר מן היין, אתה שותה ושונה ורואה כל העולם כספינה, שנאמר, והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל (מש' כג לד). כשהוא שוכב, מכין אותו ואינו חושש, שנאמר, הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי (שם שם לה). והוא אינו יודע ואינו מתבייש ומגלה עצמו, ואחר כך חוזר ומבקשו, שנאמר, מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד (שם). ראה מה אחרית רעה של כל שותי יין. ישעיה אמר, הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם (ישע' ה יא). אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל וכך היין גורם, בדין הוא שאצוה את הכהנים שלא יהיו שותין יין ומשמשין לפני. הוי, יין ושכר אל תשת. שלמה אמר, אל תהי בסובאי יין (משלי כג כ), אל תגרום לעצמך לשתות שבעים, ותראה פני שבעים ותבא לידי מיתה. יין עולה למנין שבעים. ולא תראה שבעים, סנהדרין, ותגרום לעצמך מיתה. ראה מה כתיב, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע וגו', ותפשו בו אביו ואמו וגו', ואמרו אל זקני עירו וגו' (והדין נעשה בו. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת דבר' כא יח-כ). למה, שהוא זולל וסובא. ושלמה אמר, אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר (משלי כג כ), שלא תגרום לעצמך סקילה, חמורה שבמיתות. אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום, בלשון עברי שמו יין, ובלשון ארמי חמר. בגימטריא מאתים וארבעים ושמנה, כנגד איברים שבאדם. היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטולטלת. נכנס היין והדעת יוצאת. וכך שנה רבי אליעזר הקפר, נכנס יין יצא סוד. נכנס היין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים. לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת עבודה, כדי שלא תטלטל דעתו, אלא משמר התורה ומשמר הדעת, שנאמר, תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב ו). וכן הוא אומר, כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (שם שם ז). לכך הקדוש ברוך הוא מצוה על אהרן, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. ולא תהיה סבור, שמא לשעבר תחלה צויתי אתכם כשבית המקדש קיים ואתם משמשים בו, שנאמר, בבואכם אל אהל מועד. אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין, שנאמר, חקת עולם לדורותיכם (ויק' י ט). לפיכך שמרו עצמכם מן היין, שהוא סימן קללה. שכן הוא אומר בנח, וישת מן היין וישכר ויתגל (ברא' ט כא). נכנס חם וראה ערותו. מה אמר לו, קלל את בנו, שנאמר, ויאמר ארור כנען (שם שם כה). לפיכך, יין ושכר אל תשת. וכן אתה מוצא, עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין. ראה מהו אומר, הוי השאננים בציון הבוטחים בהרי שומרון נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל (עמוס ו א). השאננים בציון, שהן היו יושבין בהיכלי עונג בשלוה. הבוטחים בהרי שומרון, שהיו יושבין לבטח בסבסטי' ושותין ומשתכרין. נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל. כיצד. אומות העולם יושבין ומסיחין ואומרים, מי גבור בישראל. והם אומרים, שמשון. וחוזרים ואומרים, מי גבור בגוים. והם אומרים, גלית, שכתוב בו, גבהו שש אמות וזרת (ש"א יז ד). הוי, נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל. וחוזרים ואומרים, מי עשיר באומות. והם אומרים, אדרינוס. ומי עשיר בישראל. והם אומרים, שלמה. ומסכימין אלו ואלו ואומרים, שלמה עשיר, שכתוב בו, ויתן המלך (שלמה) את הכסף בירושלים כאבנים (מ"א י כז). בא וראה, כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו. כיון שהיה מבקש לצאת למיומס שלו, היה נוטל עדרו עמו כדי להיות אוכל מצאנו פטומין. מנין. שכן כתיב, ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף, לכן עתה יגלו בראש גולים וסר מרזח סרוחים (עמוס ו ד-ז). למה. על ידי שהיו להוטין אחר היין. לפיכך הקדוש ברוך הוא מזהיר לאהרן, יין ושכר אל תשת. אשרי אדם שאינו להוט אחר היין. שכן אתה מוצא בבני יונדב בן רכב, שצוה אותם אביהם, אל תשתו יין אתם ובניכם עד עולם. ומה ראה לומר, אל תשתו יין אתם ובניכם. אלא ששמע לירמיה שהיה מתנבא על חרבן בית המקדש. התחיל מצוה את בניו, מעכשיו, אל תשתו יין, ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו כי באהלים תשבו כל ימיכם (ירמיה לה ו-ז). והיו מתאבלים מעכשיו ושמרו מצות אביהם. וכיון שהיה ירמיה מתנבא לישראל לומר להם עשו תשובה ולא היו עושים, אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה, אתה אומר להם עשו תשובה ואינם עושים. בניו של יונדב בן רכב מצוה קלה צוה אותם אביהם והם משמרים אותה, ואני אומר לישראל שיעשו תשובה ואינם עושים, שנאמר, הוקם את דברי יונדב בן רכב אשר צוה את בניו לבלתי שתות יין ולא שתו עד היום הזה (שם שם יד), ואני דברתי להם השכם ושלוח. מה כתיב שם. אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה, לך אמור להם, חייכם, בשביל ששמרתם את המצוה הזאת, שאין משפחותיכם פוסקת מלפני לעולם, שנאמר, כה אמר ה', לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים (שם שם יט). לפיכך הוא מזהירן על היין, שנאמר, יין ושכר אל תשת. אמר ישעיה, צוחה על היין בחוצות, ערבה כל שמחה (ישע' כד יא). מהו ערבה כל שמחה. חשכה, כמה דאת אמר, ויהי ערב ויהי בקר (ברא' א ה). שבת משוש הארץ (ישע' כד יא), שבתה ציון שכתוב בה, יפה נוף משוש כל הארץ (תהל' מח ג). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, היין סימן קללה לעולם. אבל לעולם הבא, אני עושה אותו עסיס, שנאמר, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים (יואל ד יח):

סימן ו
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו. זה שאמר הכתוב, עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גוים (חבק' ג ו). מהו עמד וימודד ארץ. בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל, עמד ומדד את הארץ ונתן התורה במדבר בפרהסיא. לכך כתוב, עמד וימודד ארץ, שבקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם למדידת מימיו, כענין שנאמר, מי מדד בשעלו מים (ישע' מ יב). וכיון שלא קבלו אומות העולם את התורה, כבר היה העולם חוזר למדידת מימיו אלולי ישראל שקבלו את התורה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות כד ז). וכיון שקבלוה, שקט העולם, שנאמר, ארץ יראה ושקטה (תהלי' עו ט). ומשם נטלו הגוים אפופסין, שנאמר, ראה ויתר גוים. רבי תנחומא בן חנילאי אמר, התיר להם את האסורים ואת השקצים ואת הרמשים. משל למה הדבר דומה. לרופא שהלך לבקר שני חולים, ראה אחד מהם שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו, תנו לו כל מאכל שהוא מבקש. ראה האחד שעתיד לחיות. אמר להם, כך וכך מאכל יאכל וכך וכך לא יאכל. אמרו לרופא, מה זה. לזה אתה אומר יאכל כל מאכל שהוא מבקש, ולאחר אמרת לא יאכל כך וכך. אמר להם הרופא, לזה שהוא לחיים, אמרתי לו זה אכול וזה לא תאכל. אבל אותו שהוא למיתה, אמרתי להם, כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים. וכך הקדוש ברוך הוא התיר לגוים השקצים והרמשים. אבל ישראל שהם לחיים, אמר להם, והייתם (לי) קדושים כי קדוש אני, אל תשקצו את נפשותיכם, את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו, לא תטמאו בהם ונטמאתם בם. למה. שהם לחיים, שנאמר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. הוי, עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גוים. שלשה דברים נתקשה משה, והראה לו הקדוש ברוך הוא וכו'. כאן נשלמו חדושים מפנינים יקרים מה שמצאנו נוסף על הראשונים:

סימן ז
וידבר ה' אל משה לאמר, זאת החיה אשר תאכלו. ילמדנו רבינו, כמה בהמות טהורות יש בעולם. כך שנו רבותינו, עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור [ו] אקו ודישון ותאו וזמר (דב' יד ה), (ו) שור שה כשבים ושה עזים (שם שם ד). יותר מאלה אין בעולם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הזהרו עצמכם שלא לשקץ את עצמכם בבהמה טמאה ובשרץ טמא. כך אמר דוד, האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה (תהל' יח לא), בשביל לצרף בריותיו. (אמר לו, רבי), מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה, שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצואר מן הירך. תדע, שלא נצטוה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה. תדע לך, לויתן בריה משונה הוא, והמלאכים יגורו ממנו, שנאמר, משאתו יגורו אלים (איוב מא יז). ואם הם זורקין עליו כמה רמחים של ברזל, כתבן הוא חושבן, שנאמר, יחשוב לתבן ברזל (שם שם יט). וכן בהמות שדי קשה, שהוא רובץ על אלף הרים, שנאמר, בהמות בהררי אלף (תה' נ י). והיכן הן נשחטין. אלא זה לזה מזדווגין שניהם, שנאמר, אחד באחד יגשו (איוב מא ח). בהמות יגש בלויתן ואוחז בקרניו ובוקע. ולויתן הפך יהיה מיתתו, שמכה אותו בזנבו והורגו, והצדיקים הולכין ונוטלין מנות מנות. מכאן שחיטה. אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל:

סימן ח
זאת החיה אשר תאכלו. זה שאמר הכתוב, לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי (תה' מ ט). אשריכם ישראל, שבכל אבר ואבר שבכם, נתן מצוה, שמאתים וארבעים ושמונה איברים באדם. ולכך אנו אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. חלולים חלולים בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה. הוי, כמנין איברים שבאדם. בראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויק' יט כז). בבשר, ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם שם כח). ועוד מצות מילה, שנאמר, ונמלתם את בשר ערלתכם (ברא' יז יא). ועוד שחתם שמו שהוא שדי בבני ישראל. השי"ן באפין, והדל"ת ביד, והיו"ד במילה. השי"ן באפים, שלא יקבלו ולא יהנו מגזל. והדל"ת ביד, שיהא משא ומתן של אדם בכשרות ולא בגזל. היו"ד במילה, שלא יחטא אדם וכו'. שלשה דברים נתקשו למשה, והראם לו הקדוש ברוך הוא באצבע. ואלו הן, מעשה המנורה, והירח, והשקצים. מעשה המנורה כיצד היה. שבשעה שעלה משה, והיה הקדוש ברוך הוא מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן. כיון שהראה לו הקדוש ברוך הוא מעשה המנורה, נתקשה בה משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, הרי אני עושה אותה לפניך. מה עשה הקדוש ברוך הוא. הראה לו אש לבנה ואש אדומה ואש שחורה אש ירוקה, ועשה מהן את המנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה וששת הקנים. והוא אומר לו, כך וכך עשה אותם, שנאמר וזה מעשה המנורה (במד' ח ד). מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע את המנורה, ואף על פי כן נתקשה בה הרבה משה לעשותו. מה עשה הקדוש ברוך הוא, חקקה על כף ידו של משה. אמר לו, וראה ועשה בתבניתם (שמו' כה מ), כשם שחקקתיה על כף ידך. ואף על פי כן נתקשה בה משה ואמר, מקשה תיעשה המנורה (שם שם לא). כלומר, מה קשה לעשות. אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך את הזהב לאש והמנורה תיעשה מאליה, שנאמר, מקשה תיעשה המנורה. כתיב תיעשה, מעצמה תיעשה. מלמד, שנתקשה לו המנורה, והראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע, שנאמר [ו] זה. הירח מנין, שנאמר, ויאמר ה' אל משה, החדש הזה לכם (שם יב א-ב). אמר לו בחדש ניסן, כזה וכזה תראה וקדש. מלמד, שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע. השרצים מנין. שנאמר, וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. תפש הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו, זה אכול וזה לא תאכל, שנאמר, זאת החיה אשר תאכלו, וזה אשר לא תאכלו. ואם תמה אתה על הדבר, על שהעבירן הקדוש ברוך הוא לפני משה, כך העבירן הקדוש ברוך הוא לפני אדם הראשון כל בריות שברא. ואמר לו, מה שמו של זה. והוא אומר לו, שור. מה שמו של זה. והוא אומר לו, גמל וכן חמור. וכן כל דבר ודבר. ומנין. שכן כתיב, וכל אשר יקרא לו האדם נפש וגו' (ברא' ב יט). לאחר שקרא לכולן שמות, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ואני מה שמי. אמר לו, ה'. זה שאמר הכתוב, אני ה' הוא שמי (ישע' מב ח). הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון. הוא שמי, שהתניתי ביני לבין בריותי. ומה אם אדם הראשון, העביר הקדוש ברוך הוא את כל הבריות לפניו. משה, שהקדוש ברוך הוא מבקש שיזהיר את ישראל על הטהרות ועל הטמאות, אתה תמה שהראה לו הקדוש ברוך הוא כן, שכתוב, וזאת החיה אשר תאכלו וזה אשר לא תאכלו, שאמר לו, הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים. שלא יטעך יצרך לומר, שכל דברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא לישראל, אמר הקדוש ברוך הוא, כל מה שאסרתי לך, התרתי לך כנגדו. כיצד. אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש, התרתי לך גרושת איש. אסרתי לך נכרית, התרתי לך אשת יפת תואר. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה לאחר מיתתו בלא בנים, שנאמר, יבמה יבא עליה (דב' כה ה). אסרתי לך כלאים, התרתי לך סדין בציצית. אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. אמר רבי ביסנא בשם רבי חייא, כל מה שאסר הקדוש ברוך הוא בבהמה, התיר בחיה. וכל מה שאסר בחיה, התיר בעוף. ואת שאסר בעוף, התיר בדג. כיצד. אסר חלב בבהמה, התיר חלב חיה. אסר גיד הנשה בחיה, והתיר אותה בעוף. אסר בעוף הדם, התיר אותו בדג. וכל כך למה. כדי שיתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות. לכך נאמר, האל תמים דרכו (תהלים יח לא), שכל דרכיו של הקדוש ברוך הוא תמימות הן. וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא, בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל. כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו. או מה איכפת לו, בין אוכל טהורות לאוכל נבלות. אמר שלמה, אם חכמת חכמת לך וגו' (מש' ט יב). הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל, שנאמר, (כל) אמרת ה' צרופה (תהל' יח לא). למה. שיהא מגן עליך, שנאמר, מגן הוא לכל החוסים בו (שם). הוי אומר, זאת החיה וגו'. אמר איוב, מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד ד). כשהתיר הקדוש ברוך הוא את השור ואסר את הגמל, מי יוכל לטהר או לטמא אלא הוא. מי עשה כן. מי גזר כן. לא אחד. לא יחידו של עולם. בא וראה, מתחלת ברייתו של עולם היה הכל מותר, שנאמר, כירק עשב נתתי לכם את כל (ברא' ט ג). ואומר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (שם א לא). ומעת שעמדו ישראל על הר סיני, הרבה להם תורה ומצות, ליתן להם שכר טוב. אם כן, למה לא צוה לאדם הראשון. אמר הקדוש ברוך הוא, אדם הראשון מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה, וכל המצות הללו היאך יכול לקיים אותם. בו ביום שנצטוה, בו ביום עבר עליה ולא היה יכול לעמוד בצווי שעה אחת. כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את האדם. אמר רבי יהודה בן פדיה, בשעה ראשונה, עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם. בשניה, נמלך במלאכי השרת ואמר, נעשה אדם בצלמנו (שם שם כו). בשלישית, כנס עפרו. ברביעית, גבלו. בחמישית ריקמו. בששית, העמידו גולם. בשביעית, נפח בו נשמה. בשמינית, הכניסו לגן עדן. בתשיעית, צוהו זה אכול וזה לא תאכל. בעשירית, עבר על צווי. באחת עשרה, נדון. בשתים עשרה, נתגרש מגן עדן, שנאמר, ויגרש את האדם (שם ג כד). הוי, שלא עמד בצווי שעה אחת. אמר רבי יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שאתה לא יכול לעמוד בנסיותך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהן. אחד מהם עומד ונוטע מעדר מנכש מזמר שורה ומשקה, ורואה פירות נטיעותיו מבכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם, לקיים מה שנאמר, שלש שנים יהיה לכם וגו' (ויק' יט כג). ואדם הראשון נאמר לו, מזה אכול ומזה לא תאכל, ולא יכול לעמוד בצוויו אפילו שעה אחת, אלא כמו שנאמר, ותתן גם לאישה עמה ויאכל (ברא' ג ו). ובניך נצטוו, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. וביותר כשיבא אדם מישראל ליקח בהמה שה או עז או כבש, שוחט ומפשיט ומכניס ידו ובודק הריאה ונמצא טריפה, מניחו ואינו אוכלו. הוי אומר, (כל) אמרת ה' צרופה וגו' (תהל' יח לא). לפיכך לא נצטוה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו, שאינו יכול לשמור מצות הרבה, שהרי מצוה אחת נצטווה ולא עמד בה. אבל ישראל, כמה מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא, והם משמרין. לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ואמר להם, את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו, את הגמל ואת הארנבת ואת השפן והחזיר. (דבר אחר), את הגמל, זה בבל, שנאמר, בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך וגו' (תהל' קלז ח). [ו] את הארנבת, זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר, להשמיד להרוג ולאבד את כל וגו'. וכן היתה אשתו של תלמי המלך שמה ארנבת. את השפן, זו יון, שהשפילה את התורה מפי הנביאים, שנאמר, הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב וגו' (עמוס ח יא). וכתיב, ונעו מים עד ים וגו' (שם שם יב). כיצד. הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז לעתיד לבא ואומר, כל מי שעוסק במצוה פלונית, יבא ויטול שכרה. אז באים אומות העולם ואומרים, תנו לנו שכרנו, שאנחנו עשינו מצוה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, כל מי שקיים את התורה, יבוא ויטול שכרה:

סימן ט
ויהי ביום השמיני. רבי תנחומא ורבי חייא רבה ורבי ברכיה בשם רבי אלעזר אמר, כל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא לשון צרה. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי נתן אמר, המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי, לשון צרה. וחמשה הם. ויהי בימי אמרפל (בר' יד א). מה צער היה שם. עשו מלחמה להרוג לאברהם אבינו, שנאמר, עשו מלחמה (שם שם ב). משל לאוהבו של מלך שנכנס למדינה, ובשבילו היה המלך נזקק לכל אותה מדינה. באו ונזדווגו לו בדברים. וכשרצה ללכת, אמרו לו הכל, וי שאין המלך נזקק למדינה עוד כשהיה. כך אברהם אוהבו של הקדוש ברוך הוא היה, שכך כתיב בו, זרע אברהם אוהבי (ישע' מא ח). וכתיב, ונברכו בך כל משפחות האדמה (ברא' יב ג). וכשבאו המלכים ונזדווגו לו, אמרו הכל, וי שאין הקדוש ברוך הוא נזקק לעולם כמו שהיה, שבעבורו היה נזקק לעולם. וזה שאמר הכתוב, ויבואו אל עין משפט (שם יד ז). אמר רבי אחא, לא בקשו להזדווג אלא לגלגל עינו של עולם. אמרו, עין שעשת מדת הדין בעולם, בקשו לסמותה. הוא קדש (שם), הוא כתיב. כלומר, הוא שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לכבשן האש. כשראו הדברים כך, צוחו, ויהי בימי אמרפל מלך שנער. ויהי בימי אחז בן יאשיה מלך יהודה (ישע' ז א), מה צרה היה שם. זה שאמר הכתוב, ארם מקדם ופלשתים מאחור וגו' (שם ט יא). משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, והיה הפדגוג שונא אותו. אמר, אם אני הורג אותו ומתחייב הריגה, אלא הריני מושך מחייתו ממנו, והוא מת מאליו. כך אמר אחז הרשע, אם אין גדיים, אין תישים. אם אין צאן, אין רועה. היכן העולם. כך אמר, אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין תלמידים. ואם אין תלמידים, אין חכמים. אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם. מה עשה, עבר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות וסגר אותם. וזהו שאמר הכתוב, צור תעודה חתום תורה בלמודי (ישע' ח טז). וכשראו כך, התחילו הכל צווחין ווי שיתחרב העולם כשבטלו התורה, זו היה בימי אחז. ויהי בימי יהויקים בן יאשיהו (ירמ' א ג), מה צרה היתה שם. ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו אל השמים ואין אורם (שם ד כג). משל לכתבים של מלך שהובאו למדינות המלכות. בכל מדינה ומדינה שהובאו לידם, היו הכל עומדין על רגליהם ופורעין את ראשיהם וקוראין אותם באימה וברתת ובזיע. וכשהובאו למדינתו של מלך, קרעו אותם ושרפום. כך עשו ישראל, כששולח הקדוש ברוך הוא שלוחו לאומות העולם, הם עושים תשובה ומתכסים בשק וצמים, כמו שעשו אנשי נינוה, שנאמר, מטעם המלך וגדוליו וגו' (יונ' ג ז). אמרו זכרונם לברכה, מי שהיתה בביתו קורה אחת או אבן אחת מגזל, הורס הבית ומוציאו ומשיב הגזל. ובשביל זה היה מתירא יונה להנבא, (דאמר רבי טרפון, ממונה היה הדג וכו'). ואומות העולם מתיראין לפני הקדוש ברוך הוא וקרובים לתשובה, וישראל קשי עורף. וזה שאמר הכתוב, ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה (ירמ' לו כג). כלומר, קרא ארבעה פסוקים, ובפסוק החמישי קרא היו צריה לראש וגו' (איכה א ה). וכתיב, יקרעה בתער הסופר והשליך על האש עד תום כל המגלה (ירמ' לו כג). כשראו כך, התחילו הכל צווחין וי על הגזרה התלויה עלינו. האחרת, ויהי בימי אחשורוש (אסת' א א). מה צרה היתה שם, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (שם ג יג). משל למלך שהיה לו כרם, והיו לו שלשה שונאים. מה עשו. האחד מקטף בעוללות, והשני מזנב באשכלות, והשלישי מעקר בגפנים. המלך, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. הכרם שלו, הוא ישראל, שנאמר, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישע' ה ז). השלשה שונאים שלהם, הם פרעה, נבוכדנצר, והמן. פרעה התחיל מקטף בעוללות, שנאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב). נבוכדנצר מזנב באשכלות, שנאמר, [ו] החרש והמסגר (ירמ' כט ב). החרש מהו, אלו שמתפללין תפלת חרש בלחש ונוצחין בתפלתן לכל אומות העולם. המסגר, שכל אומות העולם באין במסגר מלפניהם ובורחין, שהן מסגירין לכל האומות. ובא נבוכדנצר לכלותם, וכילה החרש והמסגר והגלם. בא המן הרשע עוקר בגפנים, שנאמר, להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג יג). התחילו הכל צווחין וי והתאבלו לפני המקום. ויהי בימי שפוט השופטים (רות א א), היה שם רעב. ואיזו צרה גדולה מן הרעב. ומנין שהיה רעב. שנאמר, ויהי רעב בארץ (שם). ולמה היה רעב. לפי שישראל והדיינים לא היו דנין דין אמת, שנאמר, ויהי בימי שפוט השופטים. אנו מוצאים, הוא, שמורה הרשעים, כמו הוא דתן ואבירם, הוא אחשורוש, הוא אחז, כן השופטים. ולפי שהיו השופטים רשעים ואין דנין דין אמת לאמתו, היה רעב בארץ. ולמה הדבר דומה. למדינה שהיתה חייבת מס למלך, שלח גבאים לגבותה. עמדו בני המדינה הכו את הגבאים ותלאום. הדין שהיו הם חייבין שמנו בהם דינים אחרים (או המלך), עשו הם בגבאין. כך היו עושין באותו זמן, שאלימלך שופט היה בשופטים, והוא איש זרוע, ואנשים רבים תחת ידו, והיה רואה הצרה והרעב ולא היה מזהיר לחטאים לשוב מרשעם. ושב ללכת בנפשו מבית לחם לגור בשדה מואב, להחיות נפשו ברעב ונפש אשתו ברעב ונפש בניו, ולא היה יודע כי התורה תחיה נפש בעליה ולא הבלי העולם. והוא, שהיה חשוב, שנאמר, וילך איש מבית לחם יהודה (שם), ואין אומרים איש אלא לאדם חשוב, שנאמר, והאיש משה ענו מאד (במד' יב ג), שאלימלך היה איש חשוב, שמחשבים אותו במקומו, והלך להציל את נפשו ונפש ביתו, ולא טרח עצמו בעסקי הצבור כמו שהוא אדם חשוב ויאמינו לדברו להשיבם מרעתם ולהזהירם שישובו בתשובה. ולפיכך אירע לו כמו שאמר הכתוב, וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג). וכן מתו בניו, שנאמר, וימותו שני בניו מחלון וכליון ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה (שם שם ה), שכן היו דנין את הדיינין כמו בסדום. רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן אמר, כל מקום שנאמר ויהי, משמש צרה ומשמש שמחה. ואם צרה, אין צרה כיוצא בה. ואם שמחה, אין שמחה כיוצא בה. אבל כל והיה, שמחה. השיבו חכמים, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (ברא' א ג), הרי שמחה. אמר להם, אף היא אינה של שמחה, לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור. שכך אמר רבי יהודה בר סימון, אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, היה אדם צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם. זה שאמר הכתוב, וימנע מרשעים אורם (איוב לח טו). והיכן גנזו. בגן עדן לצדיקים, שנאמר, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהל' צז יא). השיבוהו עוד, אומר, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בר' א ה). אמר להם, אף הוא באותו יום אינה של שמחה. שכל מעשה יום ראשון עתידין לבלות, שנאמר, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישע' נא ו). השיבוהו, והרי יום שני ויום שלישי ויום רביעי ויום חמישי ויום הששי. אמר להם, אף הם אינם של שמחה, שכל מעשה ששת ימי בראשית, צריכים עשייה אחרת, כגון חטים צריכין לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק. השיבוהו, ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח (ברא' לט ב). אמר להם, אף היא אינה של שמחה, שמתוך כך נזדמנה לו אותו הדוב, שנאמר בפסוק, אחר, ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' (שם שם ז). השיבוהו, ויהי ה' עם יהושע ויהי שמעו בכל הארץ (יהוש' ז א). אמר להם, אף היא אינה של שמחה, שבאותו הפרק נפל יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובן של סנהדרין, שנאמר, ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש (שם שם ה), ואמר מר, זה יאיר בן מנשה ששקול כרובן של סנהדרין. השיבוהו, והרי כתיב, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו (ש"א יח יד). אמר להם, אף היא אינה של שמחה, שמתוך כך נפלה איבה בלב שאול, שנאמר, ויהי שאול עוין את דוד (שם שם ט). השיבוהו, והרי כתיב, ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו (ש"ב ז א). אמר להם, אף היא אינה של שמחה, שבאותו היום בא נתן הנביא אל דוד ואמר ליה, רק אתה לא תבנה הבית. אמרו לו, הרי אמרנו את שלנו, אמור אתה את שלך כי והיה שמחה. אמר להם, והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), שיהא בימות המשיח ויהא שמחה גדולה לישראל. וכן, והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישע' ז כא). וכן, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכר' יד ח). וכן, והיה כעץ שתול על פלגי מים (תהל' א ג). וכן, והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים (מיכה ה ו). אמרו לו, והרי כתיב, והיה כאשר נלכדה ירושלים (ירמ' לח כח). אמר להם, אף היא אינה של צרה, שבאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם. שכך כתיב, תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך (איכ' ד כב):

סימן י
כל אותם שבעת הימים שמשה עסוק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר החלבים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה סבור, קרא לאחיך. לכך כתיב, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, כדי לגדלו בפני הזקנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, קרא לזקנים ומנה אותו לפניהם, שלא יאמרו, מעצמו נעשה כהן גדול. קח לך עגל בן בקר. ולמה לא אמר פר. אלא על ידי עגל, נתפקפק הכהונה בידך, ובעגל מתבססה בידך. ולא עוד, אלא שלא יהו ישראל אומרים, שלנו עונות ממעשה העגל. לפיכך אף הם יקריבו עגל, שנאמר, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה, שידעו שנתכפר להם מעשה העגל. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן, ולעולם הבא אני מוחל פשעיך בלא קרבן, שנאמר, אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג כו):

סימן יא
ולזקני ישראל. אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים. אמר רבי יוסי בר חלפתא, גדולה זקנה. שאם זקנים הם, חביבים הם. ואם נערים הם, הקדוש ברוך הוא מקפץ להם את הזקנה. אמר רבי שמעון בן יוחאי, לא במקום אחד ולא בשנים ושלשה מקומות מצינו שהמקום חולק כבוד לזקנים. במצרים, שנאמר, ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל (שמו' ג יח). בסנה, לך ואספת את זקני ישראל (שם שם טז). בסיני, אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד א). באהל מועד, לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. אף לעתיד לבא, הקדוש ברוך הוא חולק כבוד לזקנים, שנאמר, וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד (ישע' כד כג). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לו ישיבה של זקנים שלו. והוא שהכתוב אומר, כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. והקדוש ברוך הוא מכבד לצדיקים ולחסידים. אבל בכל עת שנופל שגגה מהם, הוא מיסרן. ראו מה כתיב בבני אהרן, שהיו סגני כהונה ושגו ביין, כי כן אמרו זכרונם לברכה, כי שתויי יין היו, ולפיכך צוה הקדוש ברוך הוא אחר מיתתן להזהיר על היין, שנאמר, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. אמר הקדוש ברוך הוא, הזהרו על היין. ראו מה עשה נח. שהוא התחיל לשגות בו, שנאמר, ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (ברא' ט כ). וכתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל (שם שם כא). מי גרם לו להתבוזז. היין. וגרם לו להביא קללה על זרעו, שנאמר, ויאמר ארור כנען (שם שם כה). ולכך הזהרו מן היין, כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לזנות, ולשפיכות דמים, ולגניבה, ולכל עבירות שבעולם. והלא משמח לב האדם, ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר, ויין ישמח לבב אנוש (תה' קד טו). ואומר, פקודי ה' ישרים משמחי לב (שם יט ט). ועוד, כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן, כמו שנאמר, כי היא חייך ואורך ימיך (דב' ל כ). והשכור בעוד שהיין בו, הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן. כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד, והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא. ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא, אתו עולמיא ומכין יתיה באבני ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא. וכשרואה בנו החסיד, הוא מכלים ושואל את נפשו למות. ובכל יום אומר לו, אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך. והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום, עד שאמר אביו, שיעשה כמו שהוא אומר שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד, שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה, ומישנו במטתו ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו. כשראה זה החסיד, אמר בלבו אלך לאבא ואביאנו לכאן ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן. הלך אצל השכור ושאל לו, באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד, אבא, בשביל זה קראתיך אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין. אמר לו, בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה. כששמע החסיד, הלך לו במפח נפש. אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו, והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא. והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר, כי היא חייך ואורך ימיך (דב' ל כ), בעולם הזה ובעולם הבא שכלו ארוך. ועוד תמצא בקרבנות שאומר בכבשים, שני כבשים בני שנה תמימים (במד' כח ט), ובלחם שני עשרונים, וביין רביעית ההין. כך מעט היו מקריבים, להודיע דרך ארץ, כי יין הרבה מביא את האדם לידי חטא ולצרה גדולה ולחסרון כיס, שנאמר, אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כג לא) בביתו, שלא יהיה בביתו במה לבשל, כי הכל מוכר ונותן בשביל יין. דבר אחר, כי יתן בכוס עינו. אל תקרי בכוס אלא בכיס, כי נותן בכיס עין רעה. וכן תמצא בבני אפרים, שאומר, ויהי אפרים כיונה פותה אין לב (הושע ז יא). למה. בשביל ששותין יין הרבה. ואומר, הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישע' כח א). ועוד מצאנו, כי לאיש ולאשה אמר הכתוב להוציא את בנם לרגום באבנים, שנאמר, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה (דב' כא יח). ואומר, ותפשו בו אביו ואמו (שם שם יט). וכל זה למה. בשביל שיצא לתרבות רעה, שיהיה מוציא ממונו ויגנוב ויעשה עבירות ויתחייב למיתה. וקודם שיתחייב במיתה, ותפשו בו אביו ואמו וגו', ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' (שם שם כא). ודעו כי רעה גדולה יש לשתות יין הרבה. וכמה בשר יאכל יותר מאדם אחר בשביל שהוא חייב מיתה, ליטרא אחת. וכתוב אחד אומר, אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כג כ). מהו למו. כלומר, למו עושין הרע, שמוציאין ממונם והולכים לחרפה, וסוף דבר יתחייבו מיתה בעולם הזה ובעולם הזה:

סימן יב
ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם. והלא כבר נאמר, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. אלא יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא עושה כמה נוראות וכמה נפלאות, ששלח האש כשני חוטין לכל אחד ואחד בחוטמן ושרף את הנפשות, ובבשרם לא נגע ולא במלבושם, ויקרבו וישאום בכתנותם:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב