מדרש תנחומא במדבר

פרשת במדבר

סימן א
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. זה שאמר הכתוב, צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה וגו' (תהל' לו ז). צדקתך כהררי אל, זה צדקה שאתה מביא לעולם, מפורסמת היא על ההרים הללו. משפטיך תהום רבה. משפט שאתה עושה בעולם, כתהום רבה. מה תהום רבה בסתר, אף משפטיך בסתר, כיצד. כיון שחרבה ירושלים, בתשעה באב חרבה. וכשהראה לו ליחזקאל, מראה לו בעשרים לחדש. למה. שלא לפרסם באיזה חדש חרבה. אבל כשהוא בא לגדל את ישראל, הוא מפרסם באיזה יום, באיזה מקום, באיזה חדש, באיזו שנה, באיזו אפטיא. באיזה יום, באחד לחדש. באיזה מקום, במדבר סיני. באיזה חדש, לחדש השני. באיזה שנה, בשנה השנית. לאיזה אפטיא, לצאתם מארץ מצרים. מה אמר להם, שאו את ראש כל עדת בני ישראל:

סימן ב
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. זה שאמר הכתוב, הדור אתם ראו דבר ה', המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה (ירמ' ב לא). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, על שאמרתם למשה, למה העליתנו ממצרים למות במדבר (במד' כא ה). המדבר הייתי לישראל, כמדבר עשיתי לכם או כמדבר נהגתי אתכם. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם שיוצא למדבר, שמא מוצא שם שלוה כשם שהיה בפלטרין שלו אכילה ושתיה. ואתם הייתם עבדים למצרים, והוצאתי אתכם משם, והרבצתי אתכם בסבסטין (ס"א סוגמטין), שנאמר, ויסב אלהים את העם דרך המדבר (שמות יג יח). מאי ויסב. מלמד שהרביצם כדרך שהמלכים מסובין, רבוצין על מטותיהן. (ולא העמדתי לכם שלשה פרעושין אפילו לצער אתכם) ואף העמדתי לכם שלשה גואלים משמשין אתכם, שנאמר, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד). בזכות משה אכלתם את המן, שנאמר, ויענך וירעיבך וגו' (דבר' א ג). ובזכות אהרן הקפתי אתכם ענני כבוד, שנאמר, וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא). וכתיב, פרש ענן למסך (תהל' קה לט). [שבעה עננים היו, מלמעלה, ומלמטה, ומארבע רוחות העולם, ואחד הולך לפניהם ומכה להם נחשים ועקרבים, ומשוה להם את ההרים ואת העמקים, ושורף את הקוצים (ואת הסירות) ומעלה עשן, ורואין אותו כל מלאי מזרח ומערב, והיו אומרים אומות העולם, מי זאת עולה מן המדבר וגו' (שה"ש ג ו)]. וכתיב, שמלתך לא בלתה מעליך (דברי' ח ד). והתינוק הזה כל זמן שהוא גדל, לבושו ושמלתו גדלין עמו. הבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על הים. אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי לוי, מלך בשר ודם שיש לו מדינה, והוא משלח לתוכה בני אדם גדולים, שיהיו נושאים משאם ועושין משפטם, מי צריך להיות זקוק במזונותיהם, לא בני המדינה. והקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא שלח למשה ואהרן ומרים, שנאמר, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד), שבזכותן ישראל מתנהגין. המן בזכות משה. תדע לך, שכיון שנסתלק משה, מה כתיב שם, וישבות המן ממחרת (יהושע ה יב). הענן בזכות אהרן, שכשסתלק אהרן מה כתיב שם, ותקצר נפש העם בדרך (במד' כא ד), שהיתה השמש זורחת עליהם. והבאר בזכות מרים, שנאמר, ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה (שם כ א-ב). והיאך היתה הבאר עשויה. כמין סלע כמין כוורת, או כדורת, והיתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות. כיון שהיו הדגלים חונין והמשכן עומד, היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים באין ועומדין על גבה ואומרים, עלי באר ענו לה (שם כא יז), והיה עולה. ואחרי כן הבאתי להם שלוים. המדבר הייתי לישראל (ירמיה ב לא), שמא כמדבר נהגתי אתכם. אם ארץ מאפליה (שם), לא אני בכבודי הייתי מאיר לכם מאפלכם, שנאמר, וה' הולך וגו' (שמו' יג כא). דבר אחר, מהו מאפליה. שמא אמרתי, שאני מביא להם טובה והלקשתי אותה. ואין מאפליה אלא לשון הלקשה, שנאמר, והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה (שמ' ט לב). אמר (רבי) יהושע, לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלהיכם עליכם הכל באו לכם (יהושע כג יד). מדוע אמרו עמי רדנו (ירמ' ב לא). מהו רדנו. לשון משנה הוא, הרודה פת בתנור. אמרו ישראל, כשהפת אפויה בתנור וניטלת ממנו, יכולה היא לקבוע בתנור עוד. ואנו היינו בירושלים כבתנור, שנאמר, נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישע' לא ט). והגליתנו לבבל, ומה אתה מבקש ממנו עוד, מדוע אמרו עמי רדנו. דבר אחר, מהו רדנו. כענין שנאמר, כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה (מ"א ה ד). אמרו לו, נתצת לנו את בית המקדש וסלקת שכינתך ממנו, מה אתה מבקש עוד, לא נבא עוד אליך (ירמ' ב לא). אמר להן, מי יתן לי והייתי במדבר עכשיו, שעשיתי לכם אותן הנסים. וכן הוא אומר, מי יתנני במדבר מלון אורחים וגו' (שם ט א). היכן שהייתי מסתלק, שנאמר, ישאו מדבר ועריו וגו' (ישע' מב יא). משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשניה וברחו מלפניו. נכנס לעיר אחד חרבה, ראו אותו התחילו מקלסין אותו. אמר הנשיא, זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, ובכאן אני דר. כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים, ברח מלפניו, שנאמר, הים ראה וינס (תהל' קיד ג). נגלה על הר סיני, ברחו שנאמר, ההרים רקדו כאלים (שם שם ד). בא למדבר חרבה, קבלה אותו וקלסה אותו, שנאמר, ישאו מדבר ועריו וגו' (ישע' מ ב יא). אמר הקדוש ברוך הוא, זה המדבר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסני ירד לתוכה, התחילו הכל שמחים, שהקדוש ברוך הוא ירד לתוכו, שנאמר, ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת (שם לה א):

סימן ג
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. עד שלא הוקם המשכן, דבר עמו בסנה, שנאמר, ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה (שמו' ג ד). אחרי כן דבר עמו במדין, שנאמר, ויאמר ה' אל משה במדין (שם ד יט). אחרי כן דבר עמו במצרים, שנאמר, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שם יב א). ואחרי כן דבר עמו בסיני, שנאמר, וידבר ה' אל משה במדבר סיני. כיון שהוקם המשכן, אמר, יפה הוא הצניעות, שנאמר, והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו ח). התחיל לדבר עמו באהל מועד. וכן דוד אמר, כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד). בת מלך, זה משה, שנאמר, ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן (שמו' ב י). וכתיב, וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה (ישע' יט ד), אלו המכות שבאו על המצרים. ומלך עז ימשל בם (שם), זה משה, שהיה מלכה של תורה שנקראת עז, שנאמר, ה' עז לעמו יתן (תהל' כט יא). לפיכך, כל כבודה בת מלך פנימה. ממשבצות זהב לבושה, זה אהרן, שנאמר, ועשית משבצות זהב (שמות כח יג). מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כל אשה שהיא מצנעת עצמה, אפילו בת ישראל, ראויה שתנשא לכהן גדול ותעמיד כהנים גדולים, שנאמר, כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה. אמר הקדוש ברוך הוא, כך הוא כבודי שיהא מדבר מבפנים, שנאמר, ובבא משה אל אוהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו (במד' ז פט). אמר רבי יהושע בן לוי, אלו היו יודעין אומות העולם מה בית המקדש יפה להם, קסטוריות היו מקיפין אותו כדי לשמרו, שהיה יפה להם יותר ממה שהיה יפה לישראל. שכך שלמה סידר בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, (ו) אתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מ"א ח מא-מג). אבל כשבא אצל ישראל, מה כתיב, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (דה"ב ו ל). אמר שלמה, רבון העולמים, אם הוא ראוי, תן לו. ואם אינו ראוי, אל תתן לו. ולא תאמר בית המקדש בלבד היה יפה להם, אלא אלולי ישראל, לא היה מטר יורד לעולם, ולא השמש זורחת, שבזכותן המטר יורד, והקדוש ברוך הוא מזריח בעולם הזה, ולעתיד, אומות העולם רואין היאך הקדוש ברוך הוא מתדבק עם ישראל. והם באים להדבק בהם, שנאמר, נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח כג):

סימן ד
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. זה שאמר הכתוב, שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג, בטנך ערמת חטים, סוגה בשושנים (שה"ש ז ג). מדבר בסנהדרין של ישראל, שהיתה נתונה בלשכת הגזית, והיא משולה בשרר הזה. ולמה נמשלה בשרר. מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך הסנהדרין יושבין באמצעית של בית המקדש. אל יחסר המזג, שלא היו חסרין אחד משלישתן. אל יחסר המזג. מי שהוא מוזג כראוי, מוזג שלישי של כוס יין ושני חלקים מים. כך היו סנהדרין יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ולא היה אחד מהן נפנה לצרכו. ומה היו עושין כשהיה אחד מהם מבקש לצאת היה סופר, אם היה שם עשרים ושלשה, היה יוצא. ואם לאו, אינו יוצא. למה. שכך כתיב, אל יחסר המזג. בטנך ערמת חטים. למה נמשלו לחטים. מה ערמת חטים זו נכנסה לאוצר במנין ויוצא' במנין, אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא, שיהיו נמנין בכל שעה. לכך נאמר, בטנך ערמת חטים. אבל התבן והקש אינן נמנין ולא נמדדין. כך אומות העולם נמשלין כתבן וכקש, שנאמר, יהיו כמוץ לפני רוח (תהל' לה ה). וכן הוא אומר, ובית עשו לקש (עובדי' א יח). למה. שאין לו להקדוש ברוך הוא מהן הנאה, שנאמר, כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו (ישע' מ יז). אבל ישראל להקדוש ברוך הוא, הנאה לו בהן, קורין קריאת שמע ומתפללין, ומברכין שמו בכל יום ובכל שעה על כל דבר ודבר, לפיכך הם נמנין בכל שעה. ולכך נמשלו בחטים, בטנך ערמת חטים:

סימן ה
וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש כל עדת. זה שאמר הכתוב, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה (תהלי' קמז כ). משל למלך שנשא אשה ראשונה, לא כתב לה כתובה. גרשה, לא כתב לה גט. וכן לשניה, וכן לשלישית. לזמן ראה עניה אחת יתומה בת טובים, צנועה במעשיה וכשרה. בקש לישא אותה, אמר לשושבינו, זו אני רוצה לישא, ואיני נוהג בה כראשונות. זו בת מלכים, צנועה במעשיה וכשרה היא. אכתוב לה כתובה באיזה יום באיזה שנה באיזה חדש בכמה לחדש באיזו אפטיא, כשם שכתוב באסתר, ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו (אסתר ב טז). ברא הקדוש ברוך הוא לדור המבול (ולדור הפלגה ולסדומיים ולמצרים) ולא כתב אימתי בראם ואימתי העבירם, אלא, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (ברא' ז יא). וכן לדור הפלגה ולסדומים ולמצרים. כיון שעמדו ישראל, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, איני נוהג בהם כראשונים, שאלו בני אברהם יצחק ויעקב. לכך כתוב, באיזה חדש בכמה לחדש (באיזה יום באיזה שבוע) באיזה אפטיא באיזה מדינה רוממתי קרנם וכתבתי להם תלוי ראש. לכך נאמר, וידבר ה' אל משה במדבר סיני, הרי אפרכי. באהל מועד, הרי המדינה. באחד לחדש, הרי יום. בשנה השנית, הרי שנה. באיזה חדש, לחדש השני, הרי נכתבה אפטיא שלהן. למה שאו את ראש. לקיים מה שנאמר, לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז כ). ומה עשה. הרים ראשם, שנאמר, וירם קרן לעמו, תהלה לכל חסידיו, לבני ישראל עם קרובו, הללויה (שם קמח יד):

סימן ו
וידבר ה' אל משה. אשריך משה, ששים רבוא עומדין, והכהנים והלוים והזקנים והכל עומדין, ומכלם לא דבר אלא עם משה, שנאמר, וידבר ה' אל משה. במדבר סיני. ולמה במדבר סיני. מכאן שנו רבותינו, בשלשה דברים נתנה התורה, באש ובמים ובמדבר. באש, שנאמר, והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד (שמות יט יח). במים, שנאמר, ה' בצאתך משעיר בצעדך וגו' (שופ' ה ד). במדבר, שנאמר, במדבר סיני לאמר. ולמה נתנה בשלשה דברים אלו. לומר לך, מה דברים הללו חנם לכל באי עולם, אף התורה חנם לכל באי עולם, שנאמר, הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישע' נה א). במדבר סיני, למה במדבר סיני. אלא כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה. לכך נאמר, במדבר סיני:

סימן ז
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ששה דברים נקראו לו, הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים (תהלים סח טז), (ה) ההר חמד, הר חורב, הר סיני. הר האלהים, הר שישב בו אלהים בדין, שנאמר, ואלה המשפטים (שמ' כא א). הר בשן, הר בא שם הקדוש ברוך הוא. הר גבנונים, הר שפסל את כל ההרים, כמה דאת אמר, או גבן או דק (ויק' כא כ). (ה) הר חמד, הר שחמד לישב בו, שנאמר, ההר חמד אלהים לשבתו (תהלים סח טז). הר חורב, שבו נמשכה חרב, מות יומת הנואף והנואפת (ויק' כ י), מות יומת הרוצח (במד' לה טז). הר סיני, שבו נשנאו עובדי עבודה זרה להקדוש ברוך הוא, ונתן להם אפופסין, שנאמר, כי הגוים חרב יחרבו (ישע' ס יב). אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן, חרוב יחרבו, שנטלו שם אפופסין:

סימן ח
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. מה אמר ליה, שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא חבבתי אומה יותר מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שאני יש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש (דה"א כט יא). לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, שנאמר, שאו את ראש, לקיים מה שנאמר, וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהל' קמח יד). וכן הוא אומר, ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח א):

סימן ט
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באותות. ילמדנו רבינו, בתוך כמה אמות אדם יכול להלוך בשבת. כך שנו רבותינו, השובת בדרך, עושה לו עגולה עד ארבע אמות, דברי רבי חנניא בן אנטיגנוס. ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ורוח. וכמה הן, ארבע אמות. רבי יהודה אומר, כדי שיטול החפץ ממרגלותיו ויתנה בראשותיו. והשובת במדינה, אפילו היא כאנטוכיא שהיא מדינה גדולה, מהלך את כלה ועבורה, וחוץ מעבורה אלפים אמה לכל רוח. ומהו עבורה. חנויות ופנדקאיות שהן חוץ למדינה על הדרך. והשובת במערה, אפילו היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה שהיה בת שנים עשר מיל, מהלך את כלה, וחוץ ממנה אלפים אמה לכל רוח שירצה. ומנין סמכו חכמים. מדברי תורה, שנאמר, ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים [ ב] אמה וגו' (במד' לה ה). וכן את מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו, ויאמר יהושע לישראל, עתידין אתם לעמוד שם ולעשות את השבת שם. אלא, אם תרחיקו מן הארון, לא תרחיקו יותר מאלפים אמה לכל רוח. למה. שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת. וכן הוא אומר, אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה, אל תקרבו אליו, למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה, כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום (יהושע ג ד). וכן את מוצא, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיעשה לו דגלים, אמר לו, השוה אותם לדגליהם לכל רוח. מנין. ממה שקראו בענין, שנאמר, איש על דגלו:

סימן י
איש על דגלו. זה שאמר הכתוב, נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגל (תהל' כ ו). נרננה בישועתך, שנאמר, ויושע ה' (שמו' יד ל). ובשם אלהינו נדגול. הקדוש ברוך הוא שמו כשמותינו, ועשה לנו דגלים, שנאמר, איש על דגלו באותות. חבה גדולה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן. ומנין שהיא אהבה. שכן הוא אומר, הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב ה). אמר רבי אבהו, ומה תלמוד לומר ודגלו עלי אהבה, הביאני אל בית היין. משל למה הדבר דומה. לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבדקו ומצאו כלו חומץ. בא לצאת לו מתוך האוצר, מצא שם חבית אחת ויין טוב. אמר, חבית זו חביבה עלי מכל האוצר. כך ברא הקדוש ברוך הוא את שבעים אומות, ומכלם לא מצא הנאה אלא בישראל, שנאמר, הביאני אל בית היין. שני יודין עשרים, נון חמשים, הרי שבעים, אלו שבעים אומות. ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר, ודגלו עלי אהבה. ואומר, ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי (שם ו ח-ט). רבי יהודה אומר, הביאני אל בית היין, למרתף גדול של יין, זה סיני. ולמדנו משם תורה, שנדרשת בארבעים ותשעה פנים טהור, ובארבעים ותשעה פנים טמא. ודגלו, בגימטרי' ארבעים ותשע. הביאני אל בית היין. אמר רבי חנניא, בראשונה כל מי שהיה מראה אקונין של מלך באצבע, היה נהרג. והתנוקות הולכין לבית הספר ומראין את ההזכרה באצבעותיהן. אמר הקדוש ברוך הוא, ודגלו עלי אהבה. אפילו אדם יושב ועוסק בתורה, מתורה לתורה, ומהלכה להלכה, ומפסוק לפסוק, אמר הקדוש ברוך הוא, עלי הוא אהבה, חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה. דבר אחר, ודגלו עלי אהבה. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לאומות העולם דגלים דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב, שנאמר, איש על דגלו:

סימן יא
איש על דגלו באותות. זה שאמר הכתוב, מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה (שם שם י). קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל או"ה היו מסתכלין בהן ותמיהין ואומרים, מי זאת הנשקפה כמו שחר. אמרו להם או"ה, שובי שובי השולמית (שה"ש ז א). מהו שובי שובי השולמית. הדבקי לנו ובאי לך אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונים ודוכסין והגמונים. שובי שובי ונחזה בך (שם), אין ונחזה אלא שררה. שכן יתרו אמר למשה, ואתה תחזה מכל העם (שמות יח כא). וישראל אומרים להם, מה תחזו בשולמית (שה"ש ז א). ומה גדולה אתם נותנין לנו. שמא כמחולת המחנים (שם). שמא אתם יכולין ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלהינו במדבר בדגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, יכולים אתם לעשות כך לנו. מה תחזו בשולמית, שמא כמחולת המחנים. ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו, שנאמר, והיה מחניך קדוש (דברי' כג טו). כך אף בלעם הביט בהם ויצא עינו כנגדם, ולא היה יכול ליגע בהם, שנאמר, וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים (במד' כד ב). שוכן לשבטיו, אלו הדגלים. התחיל לומר, מי יוכל ליגע באלו בני אדם שהן בכורים ואבותם בכורים. שנאמר, את ישראל שוכן לשבטיו. מכאן למדנו, שהיו הדגלים גדולה וכבוד. הוי אומר, איש על דגלו באותות:

סימן יב
איש על דגלו. זה שאמר הכתוב, אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב לו ג). לא היה צריך לומר, אלא איש על דגלו יחנו בני ישראל. ומה תלמוד לומר, באותות. אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, אמר לבניו, ושכבתי עם אבותי (ברא' מח ל). חזר על כל בניו וברכן ופוקדן, אמר להן, כשתטלו אותי, ביראה ובכבוד טלו אותי. ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצרים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בכם שנשא מבנות כנען. וכן הוא אומר, ויעשו בניו לו כן כאשר צום, וישאו אותו בניו ארצה כנען (שם נ יב-יג), ולא בני בניו. והיאך צום. אמר להם, יהודה ויששכר וזבולון יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מן הדרום, דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון, בנימין אפרים ומנשה יטענו מן המערב. יוסף אל יטעון, למה. שהוא מלך, ואתם צריכין לחלוק לו כבוד. לוי אל יטעון. למה. שעתידין לישא את הארון, ומי שטוען את ארונו של חי העולמים, לא ישא ארונו של מת. ואם תעשו כן וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, הקדוש ברוך הוא עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כשם שצוה שיטענו אותו. מנין. שכן כתיב, ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בר' נ יב). מה כתיב אחריו, וישאו אותו בניו ארצה כנען. כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא, הרי השעה שיעשו דגלים כשם שבשרן אביהן, שהן עתידין לעשות דגלים דגלים. מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה, משה, עשה אותם דגלים לשמי. מיד עמד משה והתחיל מיצר, אמר, עכשיו עתידה מחלוקת להנתן בין השבטים. אם אומר לשבט יהודה לשרות במזרח. הוא אומר לי, אי אפשי לי אלא בדרום, וכן אחרים כיוצא בו שבט ושבט. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, משה, מה אכפת לך, הם אינן צריכין לך בדבר הזה, שמעצמן הן מכירין דירתן. למה. שצוואת אביהן בידם היאך לשרות בדגלים. איני מחדש עליהם דבר, שכבר יש להם טכסין מן יעקב אביהן, כשם שהקיפו את מטתו, כך יקיפו את המשכן. מנין. שכך כתיב, איש על דגלו. כיצד הם שרויים. הלוים יחנו סביב למשכן [העדת, משה ואהרן ובניו במזרח, שנאמר, והחנים לפני המשכן] קדמה, שומרים משמרת המקדש, וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון. מכאן אמרו, אשרי לצדיק ואשרי לשכניו. אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן, נעשו גדולים בתורה. יהודה, שנאמר, לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים (שם מט י). ביששכר כתיב, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם (דה"א יב לג), והיו מסמיכין הלכה על פיהם. ומזבולן, מושכים בשבט סופר (שופט' ה יד). סופר, על שהיו שכיניו, כלם נעשו בני תורה. ומן הדרום בני קהת, וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד. מכאן אמרו, אוי לרשע ואוי לשכנו. אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום, אבדו עמו במחלקותו, שנאמר, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם (ואת כל אשר להם) ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש (במדבר טז לב). ומן המערב בני גרשום, וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין. ומן הצפון בני מררי, וסמוכים להם דן ונפתלי ואשר. והיו שבעה ענני כבוד מקיפין אותן. וכן היה נסיעתן, סימן היה למשה בענן אימתי היה מסתלק. כיון שהיה רואה אותו מסתלק, היה אומר, קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו וגו' (שם י לה), והענן מסתלק. היו כלן מתקעין ליסע ומיישבין את כליהם. מי שהיה לו בהמה, נושא עליה, ואם לא היה לו, הענן נוטל את השאר. כיון שנתישבו, תקעו בחצוצרותיהם ונסע יהודה ודגלו תחלה, נשיא ושבטו אחריו. וסימנם על כל נשיא ונשיא, מפה וצבע. ומהם למדה המלכות להיות עושין להן מפה וצבע. על כל מפה ומפה, כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן. וכל שבט ושבט, היתה צבע מפה שלו כצבע של אבנו. העננים היו על גביהם עד שהיו מתישבין. תקעו חצוצרות, הלכו. וכך היו מהלכין על גביהם, וכמין קורה יוצאה מתוך הענן, שהיו יודעין לאיזה רוח הם יוצאין. כך היה מסע כל דגל ודגל. גמרו להלוך עד היכן שהוא רוצה שיחנו, אותו הענן שהיה נראה כמין קורה, היה כנוסע עצמו, והם יודעין שבאותו מקום הם חונים. עמדו להם ענני כבוד, התחילו מתיישבין באהליהם היכן ישרו, וענן השכינה שהיה על גבי המשכן, היה מהלך על גבי מחנה הלוים, באמצע המחנות הוא היה עומד לו. והיו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המחנות עד שלא היו באין, שנאמר, והקימו את המשכן עד באם. כיון שהיו מעמידין את המשכן, היו מעמידין וחונים כל אחד ואחד עצמו במקומו, וענני כבוד עומדין על גביהן. זו היתה גדולה ביד משה, שלא היה ענן השכינה יורד על המשכן עד שהיה משה אומר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במד' י לו). וענני כבוד היו מקיפין אותו. ורוח הקדש אומרת על ידי שלמה, יפה את רעיתי כתרצה (שיר השירים ו ד). מהו כתרצה, שאני מתרצה לכם. דבר אחר, כתרצה, שאתם מתרצין לי בקרבנות, שנאמר, ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא ח ד). נאוה כירושלים (שה"ש ו ד), כאותן מלאכי השרת שהן יראין ומושלמין. איומה כנדגלות (שם), כדגלים שנתתי לך. ודוד רואה ואומר, לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז כ), אלא לעצמו:

סימן יג
איש על דגלו. זה שאמר הכתוב, ימצאהו בארץ מדבר (דבר' לב י). מציאה גדולה מצא הקדוש ברוך הוא את ישראל. כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצא שם ענבים, כך מצא הקדוש ברוך הוא את ישראל, שנאמר, כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט י). לכך נאמר, ימצאהו בארץ מדבר. ובתהו ילל ישמן (דבר' לב י), תהו היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים. יליל ישימון, לילה היה העולם עד שלא קבלו ישראל את התורה. וכיון שבאו להר סיני וקבלו את התורה האיר העולם, שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משל' ו כג). מהו יסובבנהו (דבר' לב י), שהקיפן בענני כבוד. יבוננהו (שם), שהבינם בדברי תורה. יצרנהו (שם), אשרי האזנים ששמעו עד היכן חבבן, עד היכן שמרן, עד היכן נצרן. הוי אומר, עד כאישון עינו (שם). בא וראה היאך חבבן היאך נצרן, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם לישראל, שיעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניהם. כביכול, אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם. ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, עשה אותם דגלים לשמי. למה. שהם בני, שנאמר, בנים אתם לה' אלהיכם (שם יד א). והם צבאותי, שנאמר, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל (שמות ז ד). לפיכך עשה אותן דגלים לשמי, שנאמר, איש על דגלו:

סימן יד
דבר אחר, איש על דגלו באותות. זה שאמר הכתוב, הביאני אל בית היין (שה"ש ב ד). מהו הביאני אל בית היין. כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות מלאכים, שנאמר, רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תה' סח יח), והיו עשויין דגלים דגלים. [ לכך נאמר, דגול מרבבה (שה"ש ה י). כיון שראו אותן ישראל, שהיו עשויין דגלים], התחילו מתאוים לדגלים. אמרו, ולאוי שאנו נעשין דגלים כמותן. לכך נאמר, הביאני אל בית היין. הביאני אל בית היין, זה הר סיני, ששם נתנה התורה שנמשלה ליין, שנאמר, לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה). הוי אומר, הביאני אל בית היין. ודגלו עלי אהבה. אמרו, הלואי הוא מגדיל עלי אהבה. וכן הוא אומר, נרננה בישועתיך ובשם אלהינו נדגול, ימלא ה' כל משאלותיך (תה' כ ו). אמר להם הקדוש ברוך הוא, התאויתם בדגלים. חייכם, הריני עושה משאלותיכם, ימלא ה' כל משאלותיך. מיד הקדוש ברוך הוא הראה אהבתו לישראל, ואמר למשה, לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, איש על דגלו באותות. איש על דגלו באותות, מנגד. מהו מנגד, מרחוק מיל. אמר הקדוש ברוך הוא, יהו ישראל רחוקין מן הארון אלפים אמה, שנאמר, אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה (יהושע ג ד). ומשה ואהרן סמוכים לו, שנאמר, והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו. אמר הקדוש ברוך הוא, שאם כעסתי על בני, יהיו עושין פשרה ביני לבין בני. לכך היו סמוכין לו. אבל השבטים, מנגד סביב לאהל מועד. דבר אחר, איש על דגלו באותות, והחונים קדמה מזרחה, את מוצא בכל מקום יהודה ראשון. תחלה לדגלים, שנאמר, והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה, הרי לחניה. לנסיעה מנין. שנאמר, ונסע דגל מחנה יהודה (במ' י יד). לקרבנות מנין. דכתיב, ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה (שם ז יב). למלחמה מנין. דכתיב, מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם בו, ויאמר ה' יהודה יעלה (שופט' א א-ב). ואף כשיבא המבשר, יהודה מתבשר תחלה, שנאמר, הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך (נחום ב א). אמר להם הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, נתאויתם לדגלים, ומלאתי משאלותיכם. ולעתיד לבא, בזכות הדגלים אני גואל אתכם, ומדלג על הקץ בזכות אבות שנקראו הרים, שנאמר, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות (שיר ב ח):

סימן טו
וידבר ה' אל משה במדבר סיני פקד את בני לוי. זה שאמר הכתוב, צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג). מה התמרה הזו צלה רחוק, כך מתן שכרן של צדיקים רחוק. מה התמרה הזו עושה תמרים [ועושה נובלות, כך ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ. מה תמרה הזו יש בהן נובלות שאין נכנסין לאוצר, ועושה תמרים] והן נכנסין לאוצר, כך ישראל כשהן במדבר, מהן נכנסו לארץ ישראל ומהן לא נכנסו לארץ ישראל. צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזו אם נקצצה או נעקרה אין עולה תחתיה אחרת, וכך הארז, כשהוא נקצץ או נעקר, אינו מחליף לפיכך נמשלים הצדיקים לתמרה ולארז. צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה קוצים, וכל מי שמבקש לגנוב התמרים, הקוצים שבה שולטים בו, כך הצדיקים והחכמים בני תורה, (ו) כל מי שאינו משמר עצמו מהם, נופל בגיהנם ולוקה בעולם הזה. למה. שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, ואף כל דבריהם כגחלי אש. צדיק כתמר יפרח. מדבר בשבטו של לוי, שהפרישו הקדוש ברוך הוא במעשיהם הטובים. [ולמה נמשלו לתמר. לומר לך, מה תמר אין לו אלא לב אחד, כך שבט לוי אין לו אלא לב אחד להקדוש ברוך הוא, שנאמר, ויאמר משה, מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי] (שמות לב כו). מה כתיב אחריו, שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו (תה' צב יד). ללמדך, שלא היו זזין מבית המקדש, שנאמר, עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני (שם קא ו). לכך נאמר, שתולים בבית ה', שלא היתה עזרה חסרה מהם, שנאמר, בחצרות אלהינו יפריחו. מהו בחצרות אלהינו. זה שאמר הכתוב, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (תה' סה ה). אמר לו הקדוש ברוך הוא, הואיל והן לגיונותי שאינן זזין מביתי, לך וספור אותם. לכך נאמר, פקד את בני לוי:

סימן טז
פקד את בני לוי. זה שאמר הכתוב, אלהים מושיב יחידים ביתה וגו' (שם סח ז). מעשה במטרונה אחת ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא, בכמה ימים וכו' (כדאיתא לעיל סדר כי תשא סימן ה'). אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא וגו'. מי הם אלו. זה עמרם ויוכבד אשתו, שבזכותן הוציא הקדוש ברוך הוא את האסורים ממצרים, שהיו משועבדים בטיט ולבנים. מה עשה הקדוש ברוך הוא. זיוג יוכבד לעמרם, כדי שיעמדו מבניהם גואל לישראל ומעמיד כהנים גדולים (ויעמדו ויגאלו את ישראל). לכך נאמר, אלהים מושיב יחידים ביתה. אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל והשבט הזה למוד הוא להיות מעמיד גואלים לישראל, לכך ספור אותם. לכך נאמר, פקד את בני לוי. ובמקום אחר כתיב, אך את מטה לוי לא תפקד. בשעה שעשו ישראל את העגל. מה כתיב שם, ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמ' ב כו). לכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, פקד את בני לוי. רבי יהודה בר שלום אמר, למוד הוא השבט הזה להיות הקדוש ברוך הוא מונה אותו בכל מקום עד שהן קטנים. מנין. שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב שירד למצרים, אותה שעה ספר יעקב ובניו [ו] נמצאו כלם ששים וששה, שנאמר, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה ששים ושש (ברא' מו כו), ושני בניו של יוסף ויוסף, הרי שבעים חסר א'. והוא אומר, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (שם שם כז). אמר רבי לוי אמר רבי שמואל בר נחמן, למוד השבט הזה להיות הקדוש ברוך הוא מונה אותו עד שהן במעי אמן. אמר רבי ברכיה הכהן, (השבט) [ השרף] אינו מספיק לצאת עד שמספיגים אותו, כך יוכבד, היתה אמה מעוברת ממנה באותה שעה והיתה במעי אמה ונמנית עליה. אמר רבי שמעון בן לקיש, עם שאמה נכנסה לפתח מצרים, ילדה אותה. לכך נאמר (עליה), בשבעים נפש. ואף בני בניה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם. אמר לו משה, רבוני, בן כמה שנים אני מונה אותם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם. אמר לו משה, יכול אני לעמוד ולסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד מהן, שאתה אומר לי, כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה עושה את שלך, ואני עושה את שלי. אמר רבי יהודה הלוי בר שלום, היה משה הולך ועומד על פתח אהליהם, והשכינה מקדמת ואומרת לו כל זכרי הבית, חמשה או עשרה תינוקות יש באהל הזה. מנין. שכך כתיב, ויפקד אתם משה על פי ה', כשם שהשכינה אומרת לו:

סימן יז
פקד את בני לוי. היה השבט הזה חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל השבטים, שנאמר, ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטורת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל (ש"א ב כח). כיצד. ברא הקדוש ברוך הוא ימים וברר לו אחד מהם, שנאמר, ימים יצרו ולו אחד בהם (תה' קלט טז). איזה הוא. אמר רבי לוי, זה יום שבת. ברא שנים ולו אחד מהם, שנאמר, ושבתה הארץ שבת לה' (ויק' כה ב). [ברא שבועים ולו אחד מהם, שנאמר, וקדשתם את שנת החמשים שנה (שם שם י), זה יובל. ברא ארצות וברר אחת מהן, זו ארץ ישראל, שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד (דברים יא יב). וכך קרא אותה ארצי, שנאמר, ואת ארצי חלקו (יואל ד ב). ברא רקיעים וברר לו אחת מהן, זה ערבות, שנאמר, סולו לרוכב בערבות ביה שמו (תהל' סח ה). ברא שבעים אומות וברר לו אחת מהן, שנאמר, בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (דבר' יד ב), גוי כשר. (ואתה כשר, ובך בחר ה'). ולמה בחר בהן. לפי שאהב אותם, שנאמר, אהבם נדבה (הושע יד ה). וכתיב, כי מאהבת ה' אתכם וגו' (דברים ז ח). ברא שבטים, בחר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר, ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן (ש"א ב כח). לכך הוא מחבבו יותר ואמר למשה בכל פעם ופעם, פקד את בני לוי. כל זכר. למה אמר כל זכר ואינו מזכיר שם נקבה. מפני שכבודו של הקדוש ברוך הוא עולה מן הזכרים, שנאמר, כל זכר. לכך אמר דוד, הנה נחלת ה' בנים, שכר פרי הבטן (תה' קכז ג). הנה נחלת ה' בנים, אלו הזכרים. שכר פרי הבטן. ואם באו נקבות, אמר הקדוש ברוך הוא, אף הן שכר. ולמה מנאן. לפי שהן טכסין שלו, והמלך שמח בטכסין שלו הרבה, ואתה מוצא שכל שבט לוי ממועט. ולמה היו מועטין. לפי שרואין פני השכינה הרבה, בשביל כך היו ממועטין באהל מועד. ובשעה שעלו ישראל מן הגולה, בקשו מהן ולא מצאו, שהיו מועטין, שנאמר, ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם (עזרא ח טו). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על שהיו רואין את כבודי, היו כלין, שנאמר, כי לא יראני האדם וחי (שמו' לג כ). אבל לעתיד לבוא כשאחזיר שכינתי לציון, אני נגלה בכבודי על כל ישראל, והן רואין אותי וחיים לעולם, שנאמר, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון (ישע' נב ח). ולא עוד אלא שמראין אותו באצבע, שנאמר, כי זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות (תהלים מח טו). ואומר, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיה כה ט):

סימן יח
ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר. ילמדנו רבינו, תינוק שנולד לששה חדשים, מהו לחלל עליו את השבת. כך שנו רבותינו, תינוק שנולד לששה חדשים, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טיבורו, ואין טומנין את שליתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו גוחנת עליו ומניקתו. והמטלטל אותו, כאלו מטלטל את האבן. ספק בן תשעה בן שמונה, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טיבורו, ואין טומנין את שליתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו גוחנת עליו ומניקתו. והמטלטלו בשבת, כאלו מטלטל את האבן. ספק בן שבעה ספק בן שמונה, אין מחללין עליו את השבת וכו'. ואם ברור הוא לו שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, מפני שהוא בן חיים. אבל הנולד לשמונה, אינו בן חיים, לכך אין מחללין עליו את השבת. שאלו לרבי אבהו, מנין לנולד בן שבעה שהוא חי. אמר להן בלשון יונית, זיט"א איפט"א אוט"ה ארנו"ן. ואיזהו בן שמונה, כל שאין שערו וצפרניו (ושפתיו) נגמרין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שאינו חי שלשים יום, אינו לחדשיו, אלא נפל. וכמה סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, לדבר תורה, לפי שאין הבכורות נפדין אלא לשלשים יום, שנאמר, ופדויו מבן חדש חפדה (במדבר יח טז):

סימן יט
[פקוד כל בכור זכר. זה שאמר הכתוב, מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך (ישע' מג ד). אמר לו הקדוש ברוך הוא, ליעקב, יעקב, הרבה אתה יקר בעיני. למה. כביכול, קבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים, ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (תה' קו מח). הוי, מאשר יקרת בעיני דבר אחר, מאשר יקרת בעיני נכבדת. אמר הקדוש ברוך הוא, יקרת בעיני. כביכול, אני ומלאכי נצבים לפניך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם ובשעה שבאת. ביציאתך מנין. שנאמר, ויצא יעקב וגו', ויפגע במקום, ויחלום והנה סלם וגו', והנה ה' נצב עליו (בראש' כח י-יג). אמר רבי אושעיה, אשרי ילוד אשה שכן ראה המלך ופמליא שלו עומדין עליו ומשמשין אותו. בשעת ביאתו מנין. שנאמר, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב ב), הרי המלאכים. השכינה מנין. שנאמר, וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו (שם לה ט). לכך נאמר, מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו'. דבר אחר, מאשר יקרת בעיני. אמר הקדוש ברוך הוא, יקר אתה בעיני, שכל האומות לא נתתי להם מנין, ולך נתתי מנין. משל למה הדבר דומה. למלך שהיו לו גרנות הרבה, והיו כלן טנופות מלאות זונין, והוא אינו מדקדק במנינן. והיה לו גורן, ראה אותה נאה, אמר לבן ביתו, אותן הגרנות שהן טנופות ומלאות זונין, לא הייתי מדקדק במניינם. אבל הגורן הזאת, חטין יפות הן, לכן אני רוצה לדקדק במנינה לידע כמה כורין יש בה, כמה שקים יש בה, כמה מדות יש בה. כך, המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. והגורן, אלו ישראל, שנאמר, מדשתי ובן גרני (ישע' כא י). וכן הוא אומר, קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמ' ב ג). בן ביתו, זה משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במ' יב ז). אמר לו הקדוש ברוך הוא, העכו"ם טנופות הן, שנאמר, והיו (ה) עמים משרפות סיד, קוצים כסוחים באש יצתו (ישע' לג יב), לכך אל תדקדק במנינם. אבל ישראל צדיקים הם, חטים ברורים הם, שנאמר, ועמך כלם צדיקים (שם ס כא). וכן הוא אומר, כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז), לפיכך אני מדקדק במנינם של ישראל. וכך עשה משה מנה אותם. כמה כורין, שנאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל. כמה שקים, שנאמר, וצבאו ופקודיו. כמה מדות, פקוד כל בכור זכר]:

סימן כ
דבר אחר, פקוד כל בכור זכר. זה שאמר הכתוב, ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי (שם ו ח-ט). משל לאדם שהיו לו פרקמטוטים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מדקדק במנינם, והיה מוציאן ומכניסן שלא במנין שלא היה משגיח עליהם, לפי שהיו של זכוכית. והיה לו סחורה אחרת של מרגליות נאות, והיה נוטלה במנין ומוציאה ומכניסה במנין, לפי שהיו מרגליות והיו חביבות עליו. כך כביכול, אמר הקדוש ברוך הוא, להעכו"ם לא נתתי להם מנין, לפי שאינן חשובין לפני לכלו', שנאמר, כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו (ישע' מ יז). אבל אתם בני אדם העמוסים מני בטן, הנשואים מני רחם (שם מו), לכך אני מונה אתכם בכל שעה. לכך נאמר, פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה ושא את מספר שמותם. פקוד כל בכור זכר, הוי, ששים המה מלכות ושמנים פילגשים. אחת היא יונתי תמתי, אלו ישראל. פקוד כל בכור זכר. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בשביל חבתכם שניתי מדתה של עולם. כיצד. כתבתי בתורתי, שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר, ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, כל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני ריקם (שמו' לד כ). ואני לא עשיתי כן, אלא פדיתי שה בחמור. שהמצרים נמשלו לחמור, שנאמר, אשר בשר חמורים בשרם (יחז' כג כ). וישראל נמשלו לשה, שנאמר, שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז). והרגתי בכוריהם של מצרים, והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי (אתם) לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה' (במד' ג יג). לכך נאמר לו, פקוד כל זכר בבני ישראל:

סימן כא
דבר אחר, פקוד כל בכור זכר. והרי אנו מוצאים מאתים ושבעים ושלשה בכורות שהיו עודפים על הלוים בשעה שמנה אותם משה. רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר, כך עשה משה, נטל (מאתים ושבעים ושלשה) פתקין וכתב בהן לוי, ועוד נטל מאתים ושבעים ושלשה פתקין וכתב בהן חמשה סלעים, טרפן ונתנן בקלפי, והיה אביו של בכור מושיט ידו בקלפי. אם עלה בידו פתק כתוב בו לוי, היה יודע שפדו לוי, והיה פטור מחמש סלעים. ואם עלה בידו פתק כתוב בו חמשה סלעים, היה נותן חמשה סלעים, אלו דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, עדיין היא מחלוקת בדבר, שהיה יכול לומר, אין כאן פתק כתוב בו חמש סלעים, היה נותן חמש סלעים, אלו דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, עדין היא מחלקת בדבר, שהיה יכול לומר, אין כאן פתק כתוב בו לוי, לפיכך לא עלתה בידי אלא כך עשה משה, נטל פתקין כמנין כל הבכורות וכתב בהן לוי, ועוד פתקין אחרים כמנינם וכתב בהן חמשה סלעים, טרפן ונתנן בקלפי, והיה אביו של בכור פושט ידו בקלפי. אם עלה בידו מחמשה סלעים, נותן חמשה סלעים. והממונה אומר, הרי שם פתק כתיב בו לוי, ולא היית ראוי לפדות מן לוי. פקד כל בכר זכר. יש פקידה כתוב בו לוי, ולא היית ראוי לפדות מן לוי. פקוד כל בכור זכר. יש פקידה לבכורות, שנאמר, פקד כל בכור זכר. יש פקידה לבנים, שנאמר, כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות (ש"א ב כא). יש פקידה לשמירה, שנאמר, ופקדתך שמרה רוחי (איוב י יב). יש פקידה לשלום, שנאמר, ושמתי פקודתך שלום (ישעיה ס יז):

סימן כב
וידבר ה' אל תכריתו את שבט. זה שאמר הכתוב, אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער (משלי כב כב). אמר רבי תנחומא בר אבא אמר רבי לוי, אל תגזל דל כי דל הוא, זה התורמוס שנכנס עם הפרפרת. לא יאמר אדם, יש לפני אגוזים ותמרים, עליהם אני אומר הברכה תחילה, ואניח את התורמוס. אמר הקדוש ברוך הוא, אל תגזל דל כי דל הוא. אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר, אל תגזול דל כי דל הוא. וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי, הלכה. ששנו רבותינו, אמר רבי תנחום הלבלר, מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מן הזקנים, הלכה למשה מסיני. כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, (ש) עליו הכתוב אומר, אל תגזל דל כי דל הוא. וכל האומר דבר בשם אומרו, זוכה שיגאלו ישראל על ידו. ממי את למד. מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה. הוי, אם שמעת דבר, הוי אומר בשם אמרו. דבר אחר, אל תגזל דל כי דל הוא, מדבר בשבטו של לוי. וכי דלים היו. רבי יהודה בר סימון ורבותינו. אחד מהם אומר, למה נקראו דלים. שהיו דלים מנחלה, שנאמר, ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה, [אשי ה' הוא נחלתו] (יהושע יג לג). לכך אל תגזלהו שהוא דל מן המתנות שאמרתי לך. והאחד אומר, שהיו דלים מן המנין. למה. שהיה הארון מכלה אותן. לפיכך הקדוש ברוך הוא מצוה את משה ואומר, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי:

סימן כג
אל תכריתו. ילמדנו רבינו, העובר על כריתות שבתורה, במה הן מתרפאין ויוצאין מידי כריתתן. כך שנו רבותינו, כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו מידי כריתתן, שנאמר, והפילו השופט והכהו לפניו וגו', ארבעים יכנו לא יוסיף וגו', ונקלה אחיך לעיניך (דב' כה ב-ג). כיון שלקה, חסה התורה עליו ואמרה, ונקלה אחיך לעיניך, הרי אחיך. ולמה ארבעים. אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שנתנה למשה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן את מוצא באדם הראשון כשנצטוה, ואמר לו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' (ברא' ב יז). ונתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשים. עשר לאדם ועשר לחוה ועשר לנחש ועשר לאדמה. ולפיכך כיון שעבר אדם על אחת מן העברות, לוקה ארבעים. וכן את מוצא על כל דבר ודבר, שצוה הקדוש ברוך הוא למשה אזהרות ועונשין. כתיב בשבת, זכור את יום השבת (שמות כ ח), אזהרה. ועונשה, מחלליה מות יומת (שם לא יד). באו למדבר ומצאו מקושש, ולא היה יודע משה באיזה מיתה הוא נהרג, אלא ויניחהו במשמר (במד' טו לד). אמר הקדוש ברוך הוא, מות יומת האיש, רגום אותו באבנים (שם שם לה). מיד עמד משה בתפלה ואמר, רבונו של עולם, אם יחטא אדם, כך הוא נסקל, הרי הן מתכלין. עשה להם תקנה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן. כך כשמתו בני אהרן, ראו אותם שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לומר, כך אנו מתים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר, בזאת יבוא אהרן וגו' (ויק' טז ג), אף למשפחת הקהתי כך אני עושה תקנה שלא ימותו, שנאמר, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' (במדבר ד יט). מנין. ממה שקראו בענין אל תכריתו:

סימן כד
דבר אחר, אל תכריתו. זה שאמר הכתוב, הנה עין ה' אל יראיו וגו' (תה' לג יח), מדבר הכתוב בשיטין הרבה. אלא למה שאנו צריכין, מדבר בשבטו של לוי. ומנין שנקרא שבטו של לוי יראי ה'. שנאמר, ואתנם לו מורא וייראני (מלאכי ב ה). למיחלים לחסדו, שהם מיחלים להקדוש ברוך הוא בכל עת. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב (תהל' לג יט). בעשרים וארבע מתנות שנתן להם, אלו הן, עשר במקדש, ועשר בגבולין, וארבעה בירושלים. עשר במקדש, חטאת, ואשם, זבחי שלמים וזבחי [שלמי] צבור, חטאת העוף, ואשם תלוי, לוג שמן של מצורע, שתי הלחם, ולחם הפנים, ומותר העמר, ושירי מנחות. עשר בגבולין, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והזרוע והלחיים והקיבה, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, וחרמים, ושדה אחוזה. וארבע בירושלים, הבכורות, והבכורים, ותמורה מאיל תודה ומאיל נזיר וחזה השלמים ושוק, ועורות הקדשים, הרי אלו עשרים וארבע מתנות. הוי, ולחיותם ברעב. אל תכריתו את שבט וגו'. צפה הקדוש ברוך הוא שקרח עתיד לעמוד ולחלוק על הכהונה. אמר הקדוש ברוך הוא, כך, לא בשביל קרח אכרית את בית הלוים. אל תכריתו. זה שאמר הכתוב, למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך (ישע' מח ט). למה הדבר דומה. למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, נתפס בנו עמהם. אמר המלך, מה אעשה. אהרוג את הלסטים, אפשר, הרי בני עמהם. בשביל בני, אני מכפר אותם עכשיו. כך היו הלוים נושאין במשכן, שנאמר, ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש (במד' ז ט). והיה הקדוש ברוך הוא מביט בקרח ובעדתו, שעתידין לחלוק על משה ואהרן. אמר הקדוש ברוך הוא, מה אעשה לאלו. להרוג אותם במדבר, אי אפשר. למה. שנטל הקדוש ברוך הוא חצי שמו ונתן עליו יה. שנתן הקדוש ברוך הוא על קהת, הקהתי. לפיכך הוא אומר, למען שמי אאריך אפי וגו':

סימן כה
אל תכריתו. הרי יפה אמר הכתוב, ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים (מ"ב יד כז), אין הקדוש ברוך הוא מבקש שימות אחד מישראל. ראה מה כתיב, ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר, הבדל יבדילני ה' מעל עמו (ישעי' נו ג). ומה על בן נכר אמרתי שלא לפסלו. על אחת כמה וכמה, בני. הוי, לא דבר ה' למחות את שם ישראל. הגבעונים שהיו גרים ארורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו, וקבלתי אותם. ועל שבקש שאול להזקק להם והרג מהם, הרגתי אותו. ולא עוד, אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם, שנאמר, ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה (ש"ב כא א). ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם, לא פסלתי. לבני אני פוסל. הוי אומר, ולא דבר ה' למחות. ועל אחת כמה וכמה ללוים שהן משרתים לפני. הוי, אל תכריתו:

סימן כו
אל תכריתו. זה שאמר הכתוב, טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום א ז). אין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרומוסיא והורג הטובים עם הרעים. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא בשעה שהדור מרעים לפניו, הוא ממלא לצדיקים ומאבד לרשעים. חטאו דור אנוש, אבד אותן והציל לחנוך, שנאמר, ויתהלך חנוך את האלהים (בר' ה כב). למה. ביום צרה ויודע חוסי בו. דור המבול הכעיסוהו ואבדן, שנאמר, וימח את כל היקום (שם ז כג). והציל לנח ובניו, שנאמר, ונח מצא חן בעיני ה' (שם ו ח). וכן הסדומים הכעיסוהו ואבדן, שנאמר, וה' המטיר על סדום ועל עמורה וגו' (שם יט כד). והציל ללוט, שנאמר, ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים וגו' (שם שם כט). וכן המצרים הביא חשך עליהם, לא ראו איש את אחיו, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י כג). ולמה. ביום צרה ויודע חוסי בו. יצאו ישראל ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי, שנאמר, מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שם לב כו). מי שלא נתנו נזם לעגל, אמר הקדוש ברוך הוא, ביום צרה ויודע חוסי בו. מיד עמד משה והרג לחוטאים, שנאמר, ויעשו בני לוי כדבר משה וגו' (שם שם כח). ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם, לכך נאמר למשה ולאהרן אל תכריתו. וכן הוא אומר במקום אחר, פקוד את בני לוי. וחזר ואמר, אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. אמר ליה, למה. אמר לו, כדי להוציאם מן הגזרה. שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל להכעיס לפניו והוא אומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם [וגו'] (במד' יד כט), לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא על בני לוי, ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. למה. שהן שלי, שנאמר, והיו לי הלוים (שם ג יג). שכל מי שמקריב עצמו מעט, מקריבין אותו הרבה. והן קרבו עצמן, כשאמר משה, מי לה' אלי. ולא עוד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, הפקד את הלוים על משכן העדות (במ' א נ). שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן להקדוש ברוך הוא, מאמינו לעולם. שכן את מוצא ביהושע, נבדק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה, [שנאמר, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (שמות יז יג). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, משבטך אני מעמיד שיפרע בעמלק], שנאמר, מני אפרים שרשם בעמלק (שופט' ה יד). מהו מני אפרים. מנה אפרים בלבד לשרש ביצתו של עמלק. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אחריך בנימין (שם), הניח לשאול בן קיש שהוא בן ימיני, הוא משרשו. דבר אחר, מני אפרים. נבדק שאול ולא נמצא נאמן בפקדונו, אלא ויחמול שאול והעם על אגג (ש"א טו ט). החזירו לאחריו ונטלה המלכות ממנו, שנאמר, אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד). ואף השבט הזה, בדקתי אותם ונמצאו שומרים בכבודי, ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר, שימו איש חרבו על ירכו וגו', ויעשו בני לוי כדבר משה (שמות לב כז-כח), ולא נשאו פנים. לפיכך משה מברכן, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דבר' לג ט). ואף אני מקרבו ועושה פלמנטרין שלי. ואיני מאמין ביתי וקדושתי אלא להם, שנאמר, ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות (במד' א נ). ומה שאמרתי לך, אך את מטה לוי לא תפקד, להוציאם מן הגזרה שאני עתיד לגזור על ישראל. אלא להם אני חולק כבוד גדול, שאתה מונה אותן לעצמן בדבור פקד את בני לוי. ומה אם ללוים שנושאים את המשכן, כבדתי אותן. על אחת כמה וכמה בני קהת הנושאין את הארון, שנאמר, ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות (שם ג לא). לכך אמר להם, אל תכריתו. אמר הקדוש ברוך הוא, ומה אם בני קהת בשביל שהיו יראין אותי, כך כבדתי וחלקתי להם כבוד ולבניהם. מי שהוא מתיירא ממני, אני מכבדו ואיני מכרית את שמו מן העולם. ממי את למד. מבני יונדב, על ידי שעשו רצוני, מה כתיב בהן, לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים (ירמ' לה יט). ומה אם אותם שהיו גרים, על ידי שעשו רצוני, כך עשיתי להם. ישראל כשעושין רצוני, על אחת כמה וכמה שלא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני, אלא חיים הם וקיימין לעולם, שנאמר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דב' ד ד):

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו