מדרש תנחומא שמות

פרשת פקודי

סימן א
אלה פקודי המשכן. זה שאמר הכתוב, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמי' יז יב), שם מכוון מקדשנו. וכן הוא אומר, מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך (שמ' טו יז). וכן אתה מוצא, שירושלים מכונון למעלה כמו ירושלים של מטה. מרוב אהבתה של מטה, עשה אחרת למעלה, שנאמר, הן על כפים חקותיך, חומתיך נגדי תמיד (ישע' מט טו). ועל מה חרבה. אלא כי מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו (שם שם טז), על זה חרבה. וכן אמר דוד, ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו (תהל' קכב ג). כלומר, כעיר שבנה יה. ותרגם ירושלמי, דמתבניא ברקיע בקרתא לאתחברתה כחדא בארעא. ונשבע ששכינתו לא יכנס בשל מעלה, עד שיבנה של מטה. כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. ומנין. שכן כתיב, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (הושע יא ט). ואומר, ועתה מה לי פה נאם ה' כי לוקח עמי חנם (ישע' נב ה). רצונו לומר, ועתה מה לי פה נאם ה', מה אני מבקש פה בירושלים אחר שלוקח עמי ממנה. בחנם שאבוא בה, לא אבוא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו:

סימן ב
[אלה פקודי המשכן. זה שאמר הכתוב, ה' אהבתי מעון ביתך (תהל' כו ח), זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רבי שמעון בן יוחאי, זאת אומרת, שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר, מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך] (שמו' טו יז). אמר רבי יעקב ברבי אסי, למה הוא אומר, ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך (תהלים כו ח), בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד. בראשון כתיב, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב, נוטה שמים כיריעה (שם קד ב). ובמשכן מה כתיב, ועשית יריעות עזים (שמ' כו ז). בשני, יהי רקיע, ואומר בהן הבדלה, שנאמר, ויהי מבדיל בין מים למים. ובמשכן כתיב, והבדילה הפרוכת לכם (שם שם לג). בשלישי כתיב מים, שנאמר, יקוו המים. ובמשכן כתיב, ועשית כיור נחשת וכנו נחשת וגו' ונתת שמה מים (שמ' ל יח). ברביעי ברא מאורות, דכתיב, יהי מאורות ברקיע השמים. ובמשכן כתיב, ועשית מנורת זהב (שם כה לא). בחמישי ברא עופות, שנאמר, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף. ובמשכן, כנגדן לעשות קרבנות, כבשים ועופות. (ובמשכן, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה) (שם שם כ). בששי נברא אדם, שנאמר, ויברא אלהים את האדם בצלמו (ברא' א כז), בכבוד יוצרו. ובמשכן כתיב אדם, שהוא כהן גדול, שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'. בשביעי, ויכולו השמים והארץ. ובמשכן כתיב, ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב, ויברך אלהים. ובמשכן כתיב, ויברך אותם משה. בבריאת העולם כתיב, ויכל אלהים. ובמשכן כתיב, ויהי ביום כלות (במדב' ז א). בבריאת העולם כתיב, ויקדש אותו. ובמשכן כתיב, וימשח אותו ויקדש אותו (שם). ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ. אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דבר' ל יט), אף משכן עדות לישראל, שנאמר, אלה פקודי המשכן משכן העדות. לכך נאמר, ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך וגו']. ולמה משכן משכן שני פעמים. אמר רבי שמואל, שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים, חרבן ראשון וחרבן שני. ולפיכך אמר, משכן שני פעמים. דבר אחר, משכן העדות, עדות לכל האומות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד. כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריא, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה, רבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית. אמר לו, לך אמור להם, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח). לכך כתיב משכן העדות, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל. דבר אחר, משכן העדות, שהעיד להם לישראל, שאם יהיו כופרין בו ולא ישמרו מצותיו וחקותיו, שיתמשכן שני פעמים, כמו שפרשנו לעיל, שהשוה עשיית המשכן לבריאת שמים וארץ. וכמו משכן העדות, כך אמר, העדותי בכם היום. וכן עשה התראה הנביא בשמים כשכפרו ישראל בהקדוש ברוך הוא, ואמר, שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי וגו' (ישעיה א ב). כלומר, כמו שהעדותי בפניכם ואתם עדים על ישראל שלא יכפרו בי, שמעו כי אני גדלתים ורוממתים והם פשעו בי. כיצד חוקרין את העדים. כמו שאמר הכתוב, ודרשת וחקרת ושאלת היטב (דבר' יג טו). העת שחוקרין העדים על העבירה שאדם עושה, יוצאין הסנהדרין וכל ישראל עמם לרחוב העיר, ומוציאין לשם לאיש שהוא מחוייב סקילה או אחד מארבע מיתות בית דין, ויוצאין שנים מהם או שלשה הגדולים מהם ודורשין לעדים. וכששבין מלחקור, אומר להם, סברי מרנן. והם אומרים, אם לחיים לחיים, ואם למיתה למיתה. אם הוא מחויב סקילה, מביאין לו יין טוב וחזק ומשקין אותו, כדי שלא יצטער מן הסקילה. ובאין העדים ועוקדין לו ידיו ורגליו ושמין אותו בבית הסקילה, ולוקחין העדים אבן אחת גדולה שימות בה ושמין אותה על לבו. כיצד שמין אותה על לבו. שמין אותה בעליה אחת, כדי שלא ישים האחד חלקו קודם חברו, אלא שישימו אותה ביחד על לבו, כדי לקיים מה שכתוב, יד העדים תהיה בו בראשונה (שם יז ז). ומאותה שעה ואילך, כל ישראל פטורין לרגום אותם באבנים. וכן עושים לכל מיתה ומיתה שהוא חייב למות מיתת בית דין. וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה [והוא ירא מסם המות שלא יהיה בכוס], והוא אומר סברי מרנן, ואומר הקהל לחיים, כלומר כי לחיים יהא הכוס. רבי לוי אמר, משכן העדות, זה שאמר הכתוב, כי יסכר פי דוברי שקר (תהל' סג יב), יסכר פיהם של אומות העולם שהיו אומרים לישראל שאין השכינה חוזרת אלינו לעולם, שנאמר, רבים אומרים לנפשי, אין ישועתה לו באלהים סלה (שם ג ג), אלו עד שלא עשו את העגל בא הקדוש ברוך הוא ושרה אצלם, משכעס עליהם היו אומרים אינו חוזר אליהם. מה עשה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמו' כה ח), וידעו כל באי עולם שמחלתי לישראל. ולפיכך כתיב, משכן העדות כבר היה לעולמים

סימן ג
ואף בצלאל שבנה אותו, נשתבח לפני הקדוש ברוך הוא ולפני המלאכים, נשתבח בעליונים ובתחתונים, שנאמר, ראה קראתי בשם (שמ' לא ב). וכתוב אחד אומר, ראו קרא ה' (שם לה ל). ראה אמר בעליונים, וראו אמר בתחתונים. ולפיכך אמר הכתוב, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג ד). איש אמונות רב ברכות (שם כח כ), זה משה שנתמנה גזבר על המשכן. ושנו רבותינו, אין עושין שררה על הצבור פחות משנים אלא למשה שהיה נאמן, שנאמר, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במד' יב ז). דבר אחר, כתיב, ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג יט). ואומר, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה (שמו' לא ג). ללמדך, שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן. כיצד. כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין, כך התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו מאבן שתיה תחלה, וממנה הושתת העולם. ולמה נקרא שמה אבן שתיה, מפני שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו. וברא בית המקדש למעלה, שנאמר, מכון לשבתך פעלת ה' (שמות טו יז). אל תקרא מכון אלא מכוון. לשבתך, כנגד כסא הכבוד, כמו שכתוב לעיל. ויצירת הולד כיצירת העולם, כנגד יצירת הולד במעי אמו. אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י). תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר' כט יד). ומה שאמר, עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה. והקדוש ברוך הוא אומר לו, דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה. מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס. וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב' ל טו). מיד רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על הרוחות ואומר לו, הבא לי רוח פלוני שהיא בגן עדן ששמו פלוני ותארו כך וכך. לפי שכל הרוחות שעתידין להבראות, כולן הן נבראות מיום שברא העולם עד שיכלה כל העולם, הם מזומנין בבני אדם, דכתיב, מה שהיה כבר נקרא שמו (קהלת ו י). מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני הקדוש ברוך הוא. וכשהרוח באה, מיד כורעת ומשתחוה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא לרוח, הכנסי בטיפה זו שביד פלוני. פתח הרוח פיו ואומר לפניו, רבונו של עולם, די לי העולם שהייתי דר מיום שבראתני. למה רצונך להכניסני בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה, ואני גזורה מגזרת כבודך. מיד אומר הקדוש ברוך הוא לנשמה, עולם שאני מכניסך בו, יפה יהא לך ממה שהיית דר[ה] בו, ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו. מיד מכניסו הקדוש ברוך הוא לשם בעל כרחו. ואחר חוזר המלאך ומכניס הרוח לתוך מעי אמו. ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יצא משם ושלא יפול. ומכניסין אותו שם נר דלוק על ראשו. זה שאמר הכתוב, מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, בהלו נרו עלי ראשי וגו' (איוב כט ב-ג). ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו. נוטלו המלאך משם ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים יושבין בכבוד ועטרותיהם בראשיהם. ואומר המלאך לאותו הרוח, תדע לך מי הם אלו. אומר לו הרוח, לא אדוני. חוזר המלאך ואומר לו, הללו שאתה רואה, נוצרו בתחלה כמותך בתוך מעי אמן ויצאו לעולם ושמרו התורה והמצות, לפיכך זכו ונזדמנו לטובה זו שאתה רואה. דע לך, שסופך לצאת מן העולם. ואם תזכה ותשמור התורה של הקדוש ברוך הוא, תזכה לכך ולישיבת של אלו. ואם לאו, דע וראה שתזכה למקום אחר. לערב, מוליכו לגיהנם ומראה לו שם את הרשעים שמלאכי חבלה מכים אותן במקלות של אש, וקוראין וי וי ואינם מרחמים עליהם. ואומר לו עוד אותו מלאך לאותו הרוח, תדע מי הן אלו. ואומר, לא אדוני. ואומר לו המלאך, אלו הנשרפין, נוצרו כמותך ויצאו לעולם ולא שמרו התורה וחוקותיו של הקדוש ברוך הוא, לכך באו לחרפה זו שאתה רואה. ואתה דע לך, שסופך לצאת לעולם, והוי צדיק ואל תהי רשע, ותזכה ותחיה לעולם הבא. ומנין שהוא כן. שנאמר, כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי, ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך, שמור מצותי וחיה (משלי ד ג-ד). כי בן הייתי לאבי, קודם שיצאתי ממעי אמי, הייתי בנו של הקדוש ברוך הוא, כי כן יסרני כמו האב שמייסר את בנו. רך ויחיד לפני אמי. ויורני המלאך ויאמר לי, יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה, כמו שנאמר לעיל. ולכך על הכל מזהירו הקדוש ברוך הוא. ומטייל אותו המלאך מן הבקר ועד הערב, ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו ומקום שהוא עתיד להקבר בו, ואחר כך מוליכו ומטיילו על כל העולם ומראה לו את הצדיקים ואת הרשעים, ומראה לו הכל. ובערב חוזרו לתוך מעי אמו, והקדוש ברוך הוא עושה לו שם בריח ודלתים, שנאמר, ויסך בדלתים ים (איוב לח ח). וכתיב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישע' נא טז). עומד ואומר לו הקדוש ברוך הוא, עד פה תבא ולא תוסיף וגו' (איוב לח יא). והולד הוא מונח במעי אמו תשע חדשים. שלשה חדשים הראשונים הולד הוא דר במעי אמו במדור התחתון, והשלשה חדשים השניים דר במדור האמצעי, והאחרונים דר במדור העליון. וכשמגיע זמנו לצאת לאויר העולם, הוא מתגולל ויורד ברגע אחת מן העליון לאמצעי ומן האמצעי לאחרון. ומכל מה שאמו אוכלת ושותה בראשונה, הוא אוכל ושותה, ואינו מוציא רעי. לפיכך נאמר, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (שם ט י). לסוף מגיע זמנו לצאת לאויר העולם. מיד בא אותו המלאך ואומר לו באותה שעה, זגיע זמנך לצאת לאויר העולם. והוא אומר לו, למה אתה רוצה להוציאני לאויר העולם. אומר לו המלאך, בני תדע שעל כרחך אתה נוצר, ועכשיו דע שעל כרחך נולדת, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ואינו רוצה לצאת משם, עד שמכהו ומכבה לו את הנר שהוא דלוק על ראשו ומוציאו לאויר העולם בעל כרחו. מיד שוכח התינוק כל מה שראה ביציאתו וכל מה שהוא יודע. ולמה התינוק בוכה ביציאתו. על מה שאבד מקום הנחה והרוחה ועל העולם שיצא ממנו. באותה שעה מתחלפים עליו שבעה עולמות. עולם ראשון, דומה למלך, שהכל שואלין בשלומו ומתאוין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו, מפני שהוא בן שנה. עולם שני, דומה לחזיר, שהוא שוגש באשפות, כך הולד שוגש בצואה כשהוא בן שנתים. עולם שלישי, דומה לגדי, שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו, כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו ומרקד לכאן ולכאן ומשחק והכל שמחים בו. [אימתי, כשהוא בן חמש]. עולם רביעי, דומה לסוס שהוא מהלך בסטריות. ואימתי, כשהגיע על פרקו, כשהוא בן שמונה עשרה. כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו. עולם חמישי, דומה לחמור, שמניחין עליו אוכף. כך לבני אדם מניחין לו אוכפו עליו, נותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות, חוזר והולך לכאן ולכאן ומביא מזון ומפרנס לבניו ומכלכל, ונותנין עליו משא והוא מעומס מן בנים ובנות. ואימתי, כשהוא בן ארבעים שנה. עולם ששי, דומה לכלב, שהוא חצוף לכאן ולכאן ונוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש. עולם שביעי, דומה לקוף, שנשתנה דמותו מכל הבריות, שואל על כל דבר ודבר, ואוכל ושותה כמו נער, ומשחק כמו תינוק, וישוב לימי עלומיו בדעת אבל לא בדבר אחר. ואפילו בניו ואנשי ביתו מלעיגין עליו ומקללין אותו ושונאין אותו. וכשהוא דובר שום דבר, אומרים לו הניחו לו, כי הוא נער וזקן. והוא דומה לקוף בכל עניניו ובכל דבריו. ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו. ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו. לסוף הגיע זמנו, בא לו אותו המלאך ואומר לו, תכירני. אומר לו, הן. ואומר לו, למה באת לי היום מכל שאר הימים. אומר לו המלאך, כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להפטר. מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו. ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו, חוץ מן התרנגול בלבד. ואומר למלאך, הלא כבר הוצאתני משני עולמות והכנסתני בזה העולם. ואומר לו המלאך, והלא כבר אמרתי לך, שעל כרחך נוצרת, ועל כרחך נולדת, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך את עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא. והן הן ארבעה מחנות הראה הקדוש ברוך הוא לאליהו זכרונו לברכה, שנאמר, צא ועמדת בהר וגו' (מ"א יטיא). אמר לו, אליהו, מה הן אלו ארבעה מחנות שאתה רואה. אמר לו, רבון העולמים, איני יודע. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אלו ארבעה עולמים שאדם עובר עליהם. אלו הם, רוח גדולה וחזק (שם), הוא העולם הזה, שהוא דומה לרוח שהוא עובר. ואחר הרוח רעש (שם), אחר העולם הזה יום המיתה שדומה לרעש שמרעיש כל גופו של אדם. ואחר הרעש אש (שם שם יב), הוא אחר המיתה, דינה של גיהנם, שהוא כלו אש. ואחר האש קול דממה דקה, אחר דינה של גיהנם, זהו יום הדין הגדול, שנאמר, כי גדול יום וגו' (יואל ב יא). אל ישאר בו אלא הקדוש ברוך הוא לבדו בעולמו בלבד, שנאמר, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (ישע' ב יא). ועליו הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל, שנאמר, לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ (תהלי' קלט טו), במדור התחתון שבמעי אמו. (דבר אחר, רוקמתי בתחתיות ארץ). הוי, ברוך אשר יצר את האדם בחכמה, כמו שברא שמים וארץ בחכמה, שנאמר, ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (מש' ג יט). ובבצלאל אמר, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת (שמות לא ג). במה שברא הקדוש ברוך הוא עולמו ויצר את האדם (אלו) בצלאל ועשה עמו המשכן, ועוד שאמר, ה' בחכמה יסד ארץ ובדעתו שחקים נבקעו (משלי ג כ), וכתיב, ואמלא אותו וגו', הרי שלש עולמות, מה שאומר בזה, אומר בזה. הוי, עושה גדולות עד אין חקר וגו'. כשרצה הקדוש ברוך הוא לעשות האדם, אמר לתורה, נעשה אדם וגו' (בר' א כו). אמרה לפניו, רבון העולמים, האדם שאתה רוצה לעשות, קצר ימים ושבע רוגז (איוב יד א), יבא לידי חטא. ואם אין אתה מאריך אפך עמו, ראוי שלא בא לעולם. אמר, ועל חנם נקראתי, ארך אפים ורב חסד (במד' יד יח). והתחיל מקבץ את גופו של אדם הראשון מארבע רוחות העולם, כדי שלא תאמר הארץ, אין עפר גופך משלי. אם לוקח ממזרח ויפטר במערב, כדי שלא תאמר ארץ מערב, אין עפר גופך משלי, לא אקבלך. ולפיכך נטלו מארבע רוחות העולם, כדי שבכל מקום שיפטר שיקבלו הארץ, כמו שנאמר, כי עפר אתה (ברא' ג יט). ושתים עשרה שעות היה היום. בשעה ראשונה, צבר עפרו של אדם. בשניה, גבלו מן המזרח למערב, שנאמר, אחור וקדם צרתני (תהל' קלט ה). אחור, זה מערב. וקדם, זה מזרח, כמו שנאמר, קדמה מזרחה (שמו' כז יג). וראוהו ונתיראו מלפניו. היו סוברים שהוא בראם, ובאו להשתחות לו. אמר להן, למה באתם להשתחות לי, נבוא כלנו נראה כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא. והיה תמה בלבו. התחיל משבח ומפאר ליוצרו, ואומר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלי' לא כ). ואומר, מה רבו מעשיך ה' (שם קד כד). קם על רגליו והוא כתואר וכדמות אלהים, והיה קומתו אחריו. והלבישו גאות ועוז והמליכו עליהם ליוצרו, ואמרו, ה' מלך גאות לבש (שם צג א). קנקן חדש מלא ישן

סימן ד
דבר אחר, משכן העדות. אמר רבי שמעון בן יוחאי, אין עדות אלא תורה, שנאמר, אלה העדות והחקים והמשפטים (דבר' ד מה). משל למלך שהיה לו בת, ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים משבעה היכלים. (טרקלים) הוציא שם, כל מי שיכנס על בתי כאלו הוא נכנס עלי. כך שני שמות נקראו למשכן, משכן העדות, זו תורה. ובמקום אחר אמר, לפני משכן ה'. אמר הקדוש ברוך הוא, אם בזה אדם את בתי, כאלו הוא מבזה לי. אם נכנס אדם לבית הכנסת ובזה את תורתי, כאלו עלה ובזה את כבודי. תדע לך, אמר רבי שמעון בן יוחאי, כשנכנס אנדריאנוס לבית המקדש, היה מחרף ומגדף. אמר דוד, רבונו של עולם, כך העלה עליהם, כאלו היו עולים לקוץ ארזים ולעשות סולמות לעלות לרקיע והיו עולים, שנאמר, יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות (תהל' עד ה), אלא שאין יכולין, ומניחין אותך ובאין עלינו, שנאמר, אלהים, באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך וגו' (שם עט א). וכל אלו, על ידי שנתמשכן על ידינו, אלה פקודי המשכן. אמר רבי חייא, למה אומות העולם דומין. לאדם שהיה שונא את המלך, והיה מבקש להתגרות בו, ולא היה יכול. מה עשה. הלך אצל אדריונטוס שלו ומבקש להפילו, והיה מתירא מן המלך שלא יהרגנו. מה עשה, נטל את הצפורן של ברזל והיה מכניסו תחתיו. אמר, מתוך שאני מפיל את הבסיס, האדריונטוס נופל. כך אומות העולם הם מבקשים להתגרות בהקדוש ברוך הוא ואינן יכולין, ובאין להתגרות בישראל. אמר דוד, יתיצבו מלכי ארץ וגו' (שם ב ב). משל, מי שאינו יכול להכות לחמור, מכה את האוכף. כך עובדי עבודה זרה, מתוך שאינן יכולים למעלן, חוזרין על ישראל. אימתי, בשעה שאין להם דבר למשכן. אבל במשכן, שנתמשכן על ידיהם, שנאמר, אלה פקודי המשכן משכן העדות:

סימן ה
אלה פקודי המשכן. זה שאמר הכתוב, איש אמונות רב ברכות, ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כח כ). איש אמונות רב ברכות, זה משה, שנעשה גזבר על המשכן וכל הדברים היו מתברכים על ידו, לפי שהיה נאמן. ואץ להעשיר לא ינקה (שם), זה קרח, שהיה לוי ובקש ליטול כהונה ולויה, לא ינקה. דבר אחר, איש אמונות רב ברכות, זה משה, שנתמנה גזבר על המשכן. שנו רבותינו, אין עושין שררה על הצבור פחות משנים. ומשה היאך נעשה יחידי גזבר. אלא אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, דכתיב, בכל ביתי נאמן הוא (במד' יב ז), קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר, ביד איתמר בן אהרן הכהן. זה שאמר הכתוב, ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עשים (מ"ב יב טז), זה דורו של יואש. שנו רבותינו, אין התורם נכנס, לא בפרגוד חפות, ולא פונדי, ולא אונפיליא, שמא יעשיר, ויאמרו מן הלשכה העשיר. כל כך למה. שכשם שחייב אדם לצאת ידי שמים, כך האדם חייב לצאת ידי הבריות, משום שנאמר, והייתם נקיים מה' ומישראל (במד' לב כב). ומשה היה גזבר על מלאכת המשכן לעצמו אלא בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), וכתיב ויקהל משה וגו', קחו מאתכם תרומה לה' (שם לה א-ה), אמר רבי יוחנן, לשני בקרים הביאו הכל, שנאמר, והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר (שם לו ג), והותירו, מיד ויצו משה ויעבירו קול במחנה, והמלאכה היתה דים (שם שם ו-ז). אמר משה, רבונו של עולם, הרי עשינו הכל, מה נעשה מן המותר. אמר לו, עשה משכן לעדות. הלך ועשה. כיון שבא ליתן להם חשבון, אמר להם, כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי למשכן העדות. אמר רבי שמואל, למה משכן משכן שני פעמים, שנתמשכן על ידיהם. הוא שאנשי כנסת הגדולה אומרים, חבול חבלנו לך (נחמ' א ז), הרי שנתמשכן שני פעמים:

סימן ו
אלה פקודי המשכן משכן העדות. עדות לכל באי העולם, שנמחל להם על מעשה העגל. למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה והיה מחבבה. כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות, שוב בעליך אינו חוזר לך. לימים בא ונכנס, עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה. ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה. ומתוך כך, ראו ריח בשמים עולה מן הבית, ידעו הכל שנתרצה לה. כך הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל ונתן להם את התורה, וקרא אותם ממלכת כהנים וגוי קדוש. לאחר ארבעים יום סרחו. אמרו הגוים, שוב אינו חוזר עליהם. עמד משה ובקש רחמים, ואמר לו, סלחתי כדבריך (במד' יד כ). אמר משה, מי מודיע לאומות. אמר ליה, ועשו לי מקדש. כיון שראו אומות העולם הריח של קטרת מתמר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אלה פקודי המשכן, וכתיב אלה שמות בני ישראל. בא וראה כמה חבב הקדוש ברוך הוא את המשכן, שהניח את העליונים ושכן בתוך המשכן. אמר רבי שמעון, עיקר שכינה בתחתונים היתה, שנאמר, וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (ברא ג ח). בא אדם וחטא, נסתלקה מן הארץ לשמים. עמד קין והרג את אחיו, נסתלקה מן הרקיע הראשון לשני. עמד דור אנוש והכעיס לפניו, נסתלקה מן השני לשלישי. עמד דור המבול והשחית דרכו, נסתלקה מן השלישי לרביעי. דור הפלגה נתגאה, נסתלקה מן רביעי לחמישי. סדומיים קלקלו, נסתלקה מן החמישי לששי. עמדו אמרפל וחבריו, נסתלקה מן ששי לשביעי. עמד אברהם וסגל מעשים טובים, נמשכה השכינה מן שביעי לששי. יצחק משכה מן ששי לחמישי. יעקב, מן חמישי לרביעי. לוי בנו, מן רביעי לשלישי. קהת בן לוי, מן שלישי לשני. עמרם, מן שני לראשון. משה, ביום שהוקם המשכן, וכבוד ה' מלא את המשכן. זהו שאמר הכתוב, כי ישרים ישכנו ארץ (משלי ב כא), ישכינו השכינה בארץ:

סימן ז
אלה פקודי המשכן. זה שאמר הכתוב, ותפלטני מריבי עמי (ש"ב כב מד). וכתוב אחד אומר, תפלטני מריבי עם (תהלים יח מד). מריבי עם אלו האומות, מריבי עמי אלו ישראל. אמר דוד, רבונו של עולם, ישראל רוגנים הם, אתה מבקש שישיחו אחרי. תדע לך, כשנעשה בית המקדש, כל דבר ודבר נעשה במספר ובמשקל, שנאמר, במספר במשקל לכל ויכתב כל המשקל (עזרא ח לד). למה. שהם רוגנים, שנאמר, וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה). הוי, תפלטני מריבי עמי. ומדבר במשה כשעשה את המשכן. אמר משה, יודע אני שישראל איכפת להם, משיחין באחיהם ובאמותם, שנאמר, תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי (תהל' נ כ). מהו תשב באחיך תדבר. אמר רבי יוחנן, לא תאמר שבאחיו מאביו יש לו רשות לדבר ולא באחיו מאמו, אלא אם דברת באחיך מאביך, סופך לדבר באחיך מאמך, שנאמר, תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. ורבי יהושע בן לוי אמר, אמר דוד, אם דברת בעשו שהוא אחיך, סופך לדבר בבן אומתך, זה משה רבן כל הנביאים, שדברו בו, שנאמר, וידבר העם באלהים ובמשה. אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם, אלה פקודי המשכן, והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחשת, וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות, ויהי מאת ככר הכסף לצקת, ונחשת התנופה שבעים ככר. עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין. התחיל עומד תמה ואומר, עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר, שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו, ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו. על ידי שישב ועשה חשבון, אלה פקודי המשכן. ולמה עשה חשבון. הקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר, בכל ביתי נאמן הוא (במד' יב ז), ומשה נתן חשבון אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר, והיה כצאת משה וגו' והביטו אחרי משה (שמ' לג ח). ומה היו אומרים. רבי יצחק היה דורש לשבח (וכו' כדאיתא לעיל סדר כי תשא סימן כ"ז). וחברו משיבו, ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה, שלא יהיה עשיר כששמע כן, אמר חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם, אלה פקודי המשכן:

סימן ח
משכן העדות. זו תורה, שהיו יגעים בה. בזכות התורה והקרבנות, אמר הקדוש ברוך הוא, אני מציל אתכם מן גיהנם. תדע לך, שהרי לאברהם הראה הקדוש ברוך הוא את התורה והקרבנות וגיהנם ושעבוד מלכיות. תורה, לפיד אש, שנאמר, מימינו אש דת למו (דב' לג ב). וכתיב, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמו' כ טו). קרבנות, קחה לי עגלה משלושת (בר' טו ט). גיהנם, תנור עשן ולפיד אש (שם שם יח). מלכיות, והנה אימה חשכה (שם שם יב). אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, כל זמן שבניך מתעסקים בשתים, נצולין מן שתים, ועתידין קרבנות ליבטל ובית המקדש ליחרב, אלא במה אתה מבקש שישתעבדו בניך, בגיהנם או במלכיות. התחיל תמה ולא היה יודע מה לברור. אמר רבי חנינא בר פפא, אברהם בירר לו את המלכיות ואמר, מוטב שישתעבדו בני במלכיות ולא ירד אחד מבני לגיהנם, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו, שנאמר, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם (דברי' לב ל). אם לא כי צורם מכרם, זה אברהם, שכתוב, הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא א). וה' הסגירם, שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו. הוא שאמר דוד, הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (תהלי' סו יב). הרכבת אנוש לראשנו, אלו מלכיות. באנו באש ובמים, זו גיהנם. ותוציאנו לרויה, אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, אתם משועבדים בידי מלכיות. ולעתיד לבוא, אני מעביר את המלכיות מכם שנמשלו כמים, ואציל אתכם מגיהנם, שנאמר, כי תעבור במים אתך אני, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך:

סימן ט
אלה פקודי המשכן וגו', ונחשת התנופה, ונחשת הכלות, שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי. אתה מוצא, בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא, מה היו בנות ישראל עושות. יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר, בכל עבודה בשדה (שמו' א יד). משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרין, יש מהן יולדות שנים בבת אחת. ויש אומרים, ששה בכרס אחד. ויש אומרים, שנים עשר בכרס אחד. ויש אומרים, ששים רבוא. מי שאומר שנים, דורש פרו וישרצו (שם שם ז). מי שאומר ששה, פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שם), הרי ששה. מי שאומר שנים עשר, פרו שנים, וישרצו שנים כו', הרי שנים עשר. מי שאומר ששים רבוא, שכתיב בדגים ישרצו המים (בראש' א כ), וכאן כתוב וישרצו. וכל המנין האלו, מן המראות, וכתיב בהן ותמלא הארץ אותם (שמו' א ז). וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שם שם יב). בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות, שנאמר, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שם יב מא). ואומר, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים, מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן. עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות, זעף בהן. אמר להם לישראל, טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, משה, על אלו אתה מבזה. המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר, ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו (שמ' לח ח), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. לפיכך כתיב, ונחשת התנופה שבעים ככר, נחשת הכלות. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה נתנדבתם למשכן, שהוא מתכפר עליכם. ולעתיד לבא אני מכפר עליכם ואוהב אתכם נדבה, שנאמר, ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד ה). אמרו, אין לנו לא משכן לא מקדש, תהא לפניך תפלת פינו נדבת המשכן. אמר דוד, נדבות פי רצה נא ה' (תהלים קיט קח):

סימן י
ויביאו את המשכן אל משה. ילמדנו רבינו, כמה דברים מתוקנים מפני דרכי שלום. כך שנו רבותינו, אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. בא וראה כמה חביב השלום לפני הקדוש ברוך הוא, שבשעה שנכנסו לארץ, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, והתגר בם מלחמה (כדאיתא סוף סדר שופטים):

סימן יא
ויביאו את המשכן אל משה. זה שאמר הכתוב, לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו (איוב לו ז). מהו כן. אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק דוגמטרין שלו. [כאדם המבקש למכר פרות לחברו והוא אומר לו, הראה לי העץ]. הוי, לא יגרע מצדיק עינו. תדע לך, אברהם הוליד ליצחק דומה לו, שנאמר, אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (בראש' כה יט). ויעקב הוליד ליוסף דומה לו, שנאמר, אלה תולדות יעקב יוסף (שם לז ב), ראובן שמעון לא אמר אלא יוסף. וכן הוא אומר, כי בן זקונים הוא לו (שם שם ג), זיו איקונים הוא לו. הוי, לא יגרע מצדיק עינו. דבר אחר, לא יגרע מצדיק עינו. בשעה שבא משה ואמר לישראל, קחו מאתכם תרומה (שמו' לה ה), שמחו שמחה גדולה והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות. ראה מה כתיב, ויבאו האנשים על הנשים (שם שם כב), שהיו דוחקין זה על זה, שבאין האנשים והנשים בערבוביא ומביאין הנדבה, שנאמר, וכל אשה חכמת לב וגו' (שם שם כה), לשני בקרים הביאו הכל. וכן כתיב, והמלאכה היתה דים וגו' (שם לו ז), ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא (שם שם ה), להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן. לאחר שני ימים בקשו חכמי לב להביא את נדבתם ולא יכלו. שכבר נאמר, ויצו משה וגו' (שמ' לו ו). והיו הנשיאים מצירין על שלא זכו בתרומת מלאכת המשכן כלום. אמרו, הואיל ולא זכינו בתרומת מלאכת המשכן כלום, אם כן ניתן בבגדי כהונה. אמר הקדוש ברוך הוא, בני שטרחו ונזדרזו במשכן, יכתב שבחן במשכן, בתורה. לפיכך כתיב, והמלאכה היתה דים. והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמותם. שכן כתיב, והנשיאם (שם לה כז), חסר יו"ד אחת. ואחר כך החזיקו במלאכת המשכן בצלאל ואהליאב בעבודתן וחכמי לב בעבודתן, שנאמר, ויעשו כל חכם לב וגו' (שם לו ח). וכן הנשים טוו את התכלת, שנאמר, וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' (שם לה כו). כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו. הלכו להם אצל חכמי לב, אמרו להן, ומה אתם יושבין, העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו. היו מבקשין להעמידו, ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו. וכשהן חושבין להעמידו, הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב, אמרו להם, בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו, שמא על ידכם ראוי לעמוד. מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו מסיחין ומרננין ואומרים, ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה ואמר לנו כי הקדוש ברוך הוא יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים, שנאמר, ושכנתי בתוכם (שמו' כה ח). ולמה לא היו יכולין להעמידו. אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן. כיצד. הנדבה נתנה על ידי ישראל, והמלאכה נעשית על ידי בצלאל ואהליאב וחכמי לב. ולפי שהיה משה מיצר, העלים הקדוש ברוך הוא מהם ולא היו יכולין להעמידו. כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא היו יכולין להעמידו. כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא היו יכולין להעמידו, נכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו, משה רבינו, כל מה שאמרת לנו עשינו, וכל מה שצויתנו ליתן ולהוציא נתננו הכל, והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו, ראה הכל לפניך. והיו מראין לו כל דבר ודבר, שנאמר, ויביאו את המשכן אל משה וגו'. וכתיב, וירא משה את כל המלאכה וגו'. אמרו לו, לא כך וכך אמרת לנו לעשות. אמר להם, הן. וכן על כל דבר ודבר. אמרו לו, ואם כן למה אינו עומד, שהרי כבר נצטערו בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב להעמידו ולא היו יכולין. והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל, שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך שנאמר, ויקם משה את המשכן. וכן הוא אומר, וידבר ה' אל משה, ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. אמר משה, רבונו של עולם, איני יודע להעמידו. אמר ליה עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר, ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ומי העמידו. משה, שנאמר, ויקם משה את המשכן. אמר רבי חייא בר יוסף, כל שבעת ימי המלואים היה משה מפרקו ומעמידו שתי פעמים בכל יום, שנאמר, תקים, הוקם. רבי חנינא אומר, שלש פעמים, שנאמר, תקים, הוקם, ויקם. ומנין שהיו מראין לו כל דבר ודבר, שנאמר, ויביאו את המשכן אל משה. הוי, לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו ז). וקורא והולך, וירא משה את כל המלאכה, את כל מלאכת המשכן אינו אומר אלא את כל המלאכה, שהיה הכל כמעשה בראשית, כמו שכתוב לעיל. מיד ברכם, שנאמר, ויברך אותם משה. מה ברכה ברכן. רבותינו אמרו, ה' אלהי אבותיכם וגו' (דברי' א יא). רבי מאיר אומר, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. והם אמרו, ויהי נועם ה' וגו' (תהל' צ יז). ולמה כתיב כאן כמה פעמים, כאשר צוה ה' את משה. לפי שהרהרו ישראל אחרי משה בשעה שהיו מעמידין המשכן ולא היה עומד, אמרו, שמא דבר קל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות לו במשכן, ומשה מעצמו הכניסנו בכל הטורח הזה. לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל והרהרתם אחריו, הריני כותב שמי על כל דבר ודבר שאני צויתי אותו. לכך כתיב, כאשר צוה ה' את משה בכל פעם ופעם. אמר הקדוש ברוך הוא, אם בקש אדם להרהר אחרי משה, יהרהר אחרי שאני אמרתי לו כל זאת ושיעשו לי המשכן. ואימתי נאמר לו למשה לעשות את המשכן, ביום הכפורים. לפי שעלה משה להר שלש פעמים ועשה שם מאה ועשרים יום, מששה בסיון שעלה לשם עד יום הכפורים שהוא עשרה בתשרי. ואותו היום נאמר, וינחם ה' (שמ' לב יד) על מעשה העגל. אותו היום אמר לו, סלחתי כדבריך (במדב' יד כ). ואותו היום נאמר לו, ועשו לי מקדש (שמו' כה ח). ובו ביום אמר לו, וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו (שם לד ט), היום הזה תנחילנו סליחה לדורות. ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא, כי ביום הזה יכפר עליכם (ויק' טז ל). ועשו את המשכן בחדוה ובשמחה. ולכמה חדשים נגמרה מלאכת המשכן. רבי שמואל בר נחמן אמר, בשלשה חדשים נגמרה מלאכת המשכן, תשרי, מרחשון, כסליו. והיה מונח ומפורק טבת ושבט ואדר. והעמידוהו באחד בניסן, שנאמר, ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. רבי חנינא אומר, באחד באדר הי' נגמרה מלאכת המשכן. למה. שהמלאכה שנעשית בקיץ ביום אחד, נעשית בחורף בשני ימים, וכדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר, שנעשה המשכן בשלשה חדשים. למה לא עמד מיד. אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא, הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה. והיו ליצני הדור מרננין ומהרהרין ואומרין למה נגמרה מלאכת המשכן ואינו עומד מיד. ולא היו יודעים מחשבתו ועצתו של הקדוש ברוך הוא. ועל זה אמר דוד המלך, כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן (תהל' צב ה). כי שמחתני ה' בפעלך, זה אהל מועד. במעשה ידיך ארנן, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב ו), שהיית חושב לערב שמחה בשמחה, יום שנולד יצחק אבינו. ואותו היום נטל עשר עטרות, כדאיתא בסדר עולם וגו'. ולפיכך, איש בער לא ידע (שם שם ז), אלו הליצנין והטפשין שבדור שלא היו יודעים מחשבתו של הקדוש ברוך הוא. וכסיל לא יבין את זאת (שם), שלא היה יכול אחד מהם להקימו, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, כדי שיבא משה ויטול את שלו, לפי שהיה מצטער שלא עשה בו כלום. לפיכך, ויקם משה את המשכן וגו', ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים. וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדב' ז א). כיון שהוקם המשכן, מיד ירדה שכינתו לתוכו, שנאמר, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. וכתיב, כי ענן ה' על המשכן וגו'. לקיים מה שנאמר, אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו (תהלי' פה י). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם, שנאמר, ומראה כבוד ה' וגו' (שמ' כד יז). ולעתיד לבא, שכינה אינה זזה מכם לעולם, שנאמר, ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל (מלכים א ו יג). ברוך ה' לעולם אמן, סלה:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא