משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות מלכים ומלחמות

הלכות מלכים ומלחמות פרק ה

א  אין המלך נלחם תחילה, אלא על מלחמת מצוה.  ואיזו היא מלחמת מצוה--זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם.  ואחר כך נלחם במלחמת הרשות--והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

ב  מלחמת מצוה--אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת.  אבל מלחמת הרשות--אינו מוציא העם בה, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ג  ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו.  ודרך המלך--אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך:  אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה, או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשווה, ועושה מלחמתו.

ד  מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר "החרם תחרימם" (דברים כ,יז); וכל שבא לידו אחד מהן, ולא הרגו--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחייה, כל נשמה" (דברים כ,טז).  וכבר אבדו, ואבד זכרם.

ה  וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו--שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז).  מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

ו  כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין--הרי זה כיבוש רבים, והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושוע לכל דבר:  והוא שיכבשו אותה, אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.

ז  ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצריים:  מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר--הכול אסור להתיישב בה.

ח  ובשלושה מקומות, הזהירה תורה שלא לשוב למצריים--"לא תוסיפון לשוב בדרך הזה, עוד" (דברים יז,טז), "לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח,סח), "לא תוסיפו לראותם עוד, עד עולם" (שמות יד,יג).  ואלכסנדרייה בכלל האיסור.

ט  [ח] מותר לחזור לארץ מצריים לסחורה ולפרקמטיה, ולכבוש ארצות אחרות; ואין אסור אלא להשתקע שם.  ואין לוקין על לאו זה--שבעת הכניסה, מותר הוא; ואם יחשב לישב ולהשתקע, אין בו מעשה.

י  וייראה לי שאם כבש מלך ישראל ארץ מצריים על פי בית דין, שהיא מותרת; ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר "כמעשה ארץ מצריים . . ." (ויקרא יח,ג).

יא  [ט] אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם--אלא ללמוד תורה, או לישא אישה, או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה.  אבל לשכון בחוצה לארץ, אסור--אלא אם כן חזק שם הרעב, עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרין.

יב  במה דברים אמורים, בשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר.  אבל אם היו הפירות בזול, ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר, ואבדה פרוטה מן הכיס--ייצא לכל מקום שימצא בו ריוח.  ואף על פי שמותר לצאת, אינה מידת חסידות:  שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, מפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.

יג  [י] גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה, ומתגלגלין על עפרה; וכן הוא אומר "כי רצו עבדיך, את אבניה; ואת עפרה, יחוננו" (תהילים קב,טו).

יד  [יא] אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל, עוונותיו מחולין--שנאמר "ובל יאמר שכן, חליתי; העם היושב בה, נשוא עוון" (ישעיהו לג,כד).  אפילו הלך בה ארבע אמות, זוכה לחיי העולם הבא.  וכל הקבור בה, נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר "וכיפר אדמתו עמו" (דברים לב,מג).  ובפורענות הוא אומר "על אדמה טמאה תמות" (עמוס ז,יז).  ואינו דומה קולטתו מחיים, למי שקולטתו לאחר מיתה.  ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכין את מתיהן לשם; צא ולמד מיעקוב אבינו, ויוסף הצדיק.

טו  [יב] לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים; ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל:  שכל היוצא לחוצה לארץ--כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר "כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א כו,יט).  ובפורענות הוא אומר "ואל אדמת ישראל לא יבואו" (יחזקאל יג,ט).

טז  כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ--כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, שנאמר "בבלה יובאו, ושמה יהיו" (ירמיהו כז,כב).