מדרש תנחומא במדבר

פרשת בהעלתך

סימן א
וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן, בהעלותך את הנרת ילמדנו רבינו, מהו להדליק בשמן שריפה בשבת. כך שנו רבותינו, אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. רבי ישמעאל אומר, אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר, אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יהודה על רגליו ואמר ליה לרבי טרפון, מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא זה ולא זה. אמר ליה רבי טרפון, הרי מצינו שחבב הקדוש ברוך הוא שמן זית יותר מכל השמנים בנר (וב) הדלקה, שהרי שנה פרשת הדלקת הנר ושילש בכמה מקומות. ומרוב חיבתו בחר שמן זית זך כתית למאור (שמות כז כ), למאור ולא למנחות. ומותר מן הזית הראשון היה למנחות הנקרבות. תדע, שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא, ונתת עליה שמן (ויק' ב טו). ובנר הדלקה כתב, שמן זית, ולא שאר שמנים, זך כתית למאור. ואנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליקן מן שמן זית זך, שנאמר, ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית (שמו' כז כ). צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו', על המנורה הטהורה (ויק' כד ב-ד). ואף כאן כתיב, בהעלותך את הנרות:

סימן ב
בהעלותך את הנרות. זה שאמר הכתוב, ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר (ישע' מב כא). אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, לא בשביל שאני צריך לנרות של בשר ודם הזהרתי על הנרות, אלא כדי לזכותם. וכן הוא אומר, ונהורא עמה שרא (דניאל ב כב). וכתיב, גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קלט יב). ללמדך, שאינו צריך לנרות של בשר ודם. תדע לך, כשאדם בונה בית, עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. ושלמה בנה בית המקדש ולא עשה כן, אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ. שכן הוא אומר, ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מ"א ו ד). להודיעך, שכלו אור ואינו צריך לאורה. ולמה צוה אתכם. כדי לזכות אתכם. לכך נאמר, בהעלותך את הנרות. הוי, ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין להדליק את הנרות לשמי, ואני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא. לכך נאמר, קומי אורי כי בא אורך וגו' (ישע' ס א). וכתיב, והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך (שם שם ג):

סימן ג
בהעלותך את הנרות. אתה מוצא, שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח, לא הקריב שבט לוי כלום. והיו מצירים ואומרים, למה רחקנו מהקרבה לחנוכת המזבח. משל למה הדבר דומה. למלך שעשה סעודה, והיה קורא בכל יום אומניות. היה לו אוהב אחד שהיה אוהב יותר מדאי, לא קרא אותו עמהם. והיה מיצר לומר, שמא יש בלבו של מלך עלי כלום לפיכך לא זמנני מכל הסעודות האלו. כיון שעברו כל ימי הסעודה, קרא לאותו אוהב ואמר, לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אני עושה סעודה אחת בלבד יחידה. לומר. שאוהבי אתה. כך, המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח, וקבלן הקדוש ברוך הוא, שנאמר, קח מאתם. ושבטו של לוי לא הקריבו. כיון שעברה חנוכת המזבח, אמר להם הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו לעצמם חנוכה, ואתם לעצמכם עשו חנוכה. לכך נאמר, דבר אל אהרן (ואל בניו) בהעלותך, ואחרי כן, קח את הלוים. דבר אחר, בהעלותך את הנרות. את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע. בשלשה דברים נתקשה משה כו' (לעיל סדר שמיני סימן ח'). מקשה זהב, מהו מקשה. כלומר, מה קשה היא לעשות. שהרבה יגע משה עד שלא עשה המנורה, שכן הוא אומר, מקשה תיעשה המנורה (שמ' כה לא). כיון שנתקשה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, טול [ככר] זהב והשליכהו לאש והוציאהו, והיא נעשית מעצמה, וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה. אתה היה מכה בפטיש, ומעצמה נעשית. לכך הוא אומר, מקשה תיעשה המנורה, יו"ד מלא, ולא כתיב תעשה. כלומר, מעצמה תעשה. מה עשה משה. נטל את הככר והשליכו לאור, ואמר משה, רבונו של עולם, הרי הככר נשלך בתוך האש, כשם שאתה רוצה, תעשה לפניך. מיד יצאת המנורה עשויה כתקונה. לכך כתיב, כמראה אשר הראה ה' וגו'. כן עשה משה אין אומר כאן, אלא כן עשה, סתם. מי עשה. הקדוש ברוך הוא. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא להזהיר את אהרן להדליק, שנאמר, בהעלותך את הנרות. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם הזהרתם להיות מדליקים לפני, אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע, שנמשלו נפשותיכם כנר, שנאמר, נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז):

סימן ד
בהעלותך את הנרות. זה שאמר הכתוב, כי אתה תאיר נרי (תה' יח כט). אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא נרו של עולם, והאורה דרה אצלך, כתיב, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא, ונהורא עמיה שרא (דני' ב כב), ואתה אומר, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הוי, כי אתה תאיר נרי. אמר להם הקדוש ברוך הוא, לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה. לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהו אומרים, ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל. משל למה הדבר דומה. לפקח וסומא שהיו מהלכים בדרך וכו' (לעיל סדר תצוה סי' ד'). והיה הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומאיר להם, שנאמר, וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמ' יג כא). כיון שהוקם המשכן, קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר ליה, אמור להם שיאירו לי, שנאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך. אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא, כי אתה תאיר נרי, ואתה אומר לנו שנאיר לפניך. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בשביל לעלות אתכם אמרתי שתאירו לי כשם שהארתי לכם בדרך. לכך נאמר, בהעלותך:

סימן ה
בהעלותך. מה כתיב למעלה מן הענין, ויהי ביום כלות משה ויקריבו הנשיאים (במד' ז א-י), ואחר כך, דבר אל אהרן בהעלותך. זה שאמר הכתוב, יראו את ה' קדושיו, כי אין מחסור ליראיו (תה' לד י). את מוצא למעלה, אחד עשר שבטים הקריבו, ושבט לוי לא הקריב, ושבט אפרים וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיא לוי. זה אהרן, שנאמר, ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי (במד' יז יח). ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי, שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך. הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין. אבל הנרות, לעולם, אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם. דבר אחר, אל מול פני המנורה, שלא תהיו מבזין על המנורה. הוי שנאמר, כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכרי' ד י), זו המנורה. ומהו שבעה. אלה שבעת הנרות כנגד שבעה ככבים שמשוטטים בכל הארץ, כך חביבין הם לפני, שלא תהיו מבזין עליה. לכך נאמר, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שמא יטעה אותך יצרך לומר, שהוא צריך אורה. מה כתיב בחלונות בית המקדש, וחלונות אטומות אל התאים ואל אליהמה לפנימה לשער וגו' (יחזק' מ טז). כחלונות אין כתיב כאן, אלא כהחלונות (שם שם כה), שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהו מוציאים אורה לחוץ. אמר רבי ברכיה הכהן, הברק הזה תולדות האש של מעלה הוא, והוא יוצא ומבהיק את כל העולם כולו, שנאמר, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' (יחז' א יג), ומבהיק את כל העולם כלו, ואני צריך לאור שלכם. ולמה אמרתי לכם. אלא כדי להעלותכם, שנאמר, בהעלותך. אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העינים שיש בך, יש בתוכם לבן ושחור, ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור. הקדוש ברוך הוא שכלו אורה, הוא צריך לאור שלכם. דבר אחר, אל מול פני המנורה. בשר ודם מדליק נר מנר דלוק, שמא יכול להדליק נר מתוך חשך. אבל הקדוש ברוך הוא הדליק אור מתוך חשך, שנאמר, וחשך על פני תהום (ברא' א ב). מה כתיב אחריו, ויאמר אלהים יהי אור. אמר הקדוש ברוך הוא, ומתוך החשך הוצאתי אורה, ואני צריך לנרות שלכם. ולמה אמרתי לך. בשביל להעלותך, להעלות נר תמיד (שמות כז כ):

סימן ו
דבר אחר, בהעלותך. זה שאמר הכתוב, גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט יב). ולנו אתה אומר להדליק. שנאמר, בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך, תדע שאצלך אני סועד היום, לך התקין לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, שלחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשין סבבו (מכאן ומכאן) מנורות של זהב לפניו מכאן ומכאן. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה, נתבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה לו הכל מן ההדיוטות. אמר לו המלך, מהו, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד היום, למה לא התקנת לי כלום. אמר לו אוהבו, אדני המלך, כשראיתי את כל הכבוד הזה, נתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך, חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך, איני משתמש אלא בשלך. וכך הקדוש ברוך הוא כלו אורה, שנאמר, ונהורא עמה שרא (דני' ב כב). והוא אומר לישראל, התקינו מנורה ונרות. מה כתיב שם, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמו' כה ח), ועשית מנורת זהב טהור (שם כה לא). כיון שעשו, מיד באה השכינה. מה כתיב שם, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד (שמ' מ לה). מיד קרא למשה, שנאמר, ויקרא אל משה (ויק' א א). וכתיב, ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (במד' ז פט). ומה דבר אליו. בהעלותך את הנרות. אמרו ישראל, שלח אורך ואמתך המה ינחוני (תהל' מג ג). גדול אורו של הקדוש ברוך הוא, החמה והלבנה מאירין העולם. ומהיכן הן מאירין. מן זקוקי אור של מעלן הן חוטפין, שנאמר, לאור חציך יהלכו לנגה ברק חניתך (חבק' ג יא). גדול הוא האור של מעלן, שלא נתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה, שנאמר, ידע מה בחשוכא, ונהורא וגו' (דני' ב כב). לפיכך עשיתי חמה ולבנה שיאירו לפניך, שנאמר, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בר' א יז). אל מול פני המנורה יאירו. אמר דוד, באור פני מלך חיים (משלי טז טו). אמר רבי יעקב בר יוסי, נמנעה השמחה מן הרשעים ונתנה לצדיקים לישראל, שהצרך הקדוש ברוך הוא לישב עם בשר ודם בנר, עד שאמר להם, אל מול פני המנורה. רבי לוי ברבי אומר, מנורה טהורה ירדה מן השמים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ועשית מנורת זהב טהור (שמות כה לא). אמר ליה, כיצד נעשה אותה. אמר לו, מקשה תיעשה (שם). אף על פי כן נתקשה בה, וירד משה ושכח מעשיה. עלה ואמר, רבונו של עולם, שכחתי מעשיה. הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, ועוד נתקשה בה. אמר ליה, וראה ועשה (שם שם מ), עד שנטל הקדוש ברוך הוא מטבע של אש והראה לו עשייתה. אף על פי כן נתקשה על משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ירד משה ואמר לבצלאל, ומיד עשאה. (מיד) התחיל משה תמה ואומר, אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית אותה עשית מדעתך. בצלאל, בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשייתה ואמר ועשית. ולפיכך, כשחרב בית המקדש, נגנזה המנורה. וזו אחד מן חמשה דברים שנגנזו, הארון, והמנורה, והאש, ורוח הקדש, והכרובים. וכשיעור הקדוש ברוך הוא ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו, הוא מחזירן למקומן ומשמחן את ירושלים. מנין. שכן כתוב, ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרח תפרח ותגל (ישעיה לה א-ב):

סימן ז
וידבר ה' וגו', קח את הלוים. ילמדנו רבינו, כמה נימין היו באותו כנור שהיו הלוים מנגנין בו. כך אמר רבי יהודה, שבע נימין היו בכנור, שנאמר, שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהל' טז יא). אל תהי קורא שובע, אלא שבע שמחות. וכן דוד אומר, שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (שם קיט קסד). ולימות המשיח נעשה שמונה, שכן דוד אומר בניגון, למנצח בנגינות על השמינית (שם ו א). ולעתיד נעשה עשר, שנאמר, אלהים, שיר חדש אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך (שם קמד ט). ומי התקין להם. שמואל ודוד, שנאמר, המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם (דה"א ט כב). והם העמידו חלוקי השיר, [ש] יהיו הלוים עומדים על הדוכן ומזמרין לפני מי שאמר והיה העולם. ראה חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הלוים, שכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה, הרבה הלוים חביבין לפני, קח אותם לשמי לשררה. מנין. ממה שקראו בענין קח את הלוים:

סימן ח
קח את הלוים. זה שאמר הכתוב, ה' צדיק יבחן וגו' (תהל' יא ה). אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לשררה, עד שבוחן ובודק אותו תחלה. וכיון שהוא עומד בנסיונו, הוא מעלה אותו לשררה. וכן את מוצא באברהם אבינו, נסהו הקדוש ברוך הוא בעשר נסיונות ועמד בהן. ואחר כך ברכו, שנאמר, וה' ברך את אברהם בכל (בר' כד א). וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו, ואחר כך ברכו, שנאמר, ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' (שם כו יב). וכן יעקב אבינו נסהו בכל אותן הצרות, בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף, בשמעון בבנימין. והיאך יצא מבית אביו, שנאמר, כי במקלי עברתי וגו' (שם לב י). ואחר כך ברכו, שנאמר, וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו (שם לה ט). וכן יוסף נסהו בכל אותן הצרות, באשת פוטיפר, והיה חבוש שתים עשרה שנה, ואחר כך יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונו. הוי, ה' צדיק יבחן. ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלא תבטל התורה. שבשעה שהיו ישראל במצרים, מאסו בתורה ובמילה, והיו כלם עובדי עבודה זרה. שכן יחזקאל מוכיחו, שנאמר, ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב (יחז' כ ה). מה כתיב בסוף הענין, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו וגו' (שם שם ח). מה עשה הקדוש ברוך הוא. הביא חשך על המצרים שלשת ימים והרג בהם כל רשעי ישראל. שכן הוא אומר, וברותי מכם המורדים והפושעים בי (שם שם לח). וכן הוא אומר, התאנה חנטה פגיה וגו' (שה"ש ב יג). התאנה חנטה פגיה, אלו הרשעים שבישראל. והגפנים סמדר נתנו ריח (שם), אלו הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו. קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך (שם), שהרי הגיע הקץ מן הגאולה. אבל שבטו של לוי כלם צדיקים היו, והיו עושין את התורה, שנאמר, כי שמרו אמרתך (דברים לג ט), זו תורה. ובריתך ינצורו (שם), זו המילה. ולא עוד, אלא כשעשו את העגל, לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר, ויעמד משה בשער המחנה וגו' ויאספו אליו כל בני לוי (שמ' לב כו). כיון שאמר להם משה, שימו איש חרבו על ירכו וגו' (שם שם כז). מיד עשו כן ולא נשאו פנים. וכן משה מברכן, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו וגו' (דברי' לג ט). וכיון שראה הקדוש ברוך הוא, שהיו כולם צדיקים ונסה אותם ועמדו בנסיונם, שנאמר, אשר נסיתו במסה (שם שם ח), מיד אמר הקדוש ברוך הוא, והיו לי הלוים, לקיים מה שנאמר, ה' צדיק יבחן (תה' יא ה). אבל הרשעים, כתיב בהם, ורשע ואהב חמס שנאה נפשו (שם). אמר דוד, אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (שם קכח א):

סימן ט
וידבר ה' וגו'. עשה לך שתי חצוצרות כסף. זה שאמר הכתוב, שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם (שם כד ז). בשעה שהכניס שלמה את הארון לבית המקדש, התחיל שלמה אומר, שאו שערים ראשיכם וגו', שהיו הפתחים שפלים, ואמר, הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. אמרו לו השערים, מי הוא זה מלך הכבוד. בקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו אלולי שאמר, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. חזר ואמר, ה' עזוז וגבור וגו', שאו שערים ראשיכם. אמר להם, התגדלו שמלך הכבוד עליכם. מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חלקתם לי כבוד, חייכם, כשאחריב את ביתי אין אדם שולט בכם. תדע, שכל כלי בית המקדש גלו לבבל, שנאמר, ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער (דני' א ב). אבל שערי בית המקדש, במקומן נגנזו, שנאמר, טבעו בארץ שעריה (איכה ב ט). מהו ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (תהל' כד י). שהוא חולק מכבודו ליראיו. כיצד. הוא נקרא אלהים, [ו] קרא למשה אלהים, שנאמר, ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמ' ז א). הוא מחיה מתים, וחלק מכבודו לאליהו והחיה את המתים. שכן אומר, ויאמר אליהו, ראי חי בנך (מ"א יז כג). ולמלך המשיח מלביש לבושו, שנאמר, הוד והדר תשוה עליו (תה' כא ו). מה הקדוש ברוך הוא כתיב בו, עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר (שם מז ו), ואמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מלך עשיתיך, שנאמר, ויהי בישורון מלך (דברי' לג ה). מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו, אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף, שבשעה שתהא יוצא ומכניס את ישראל, יהיו תוקעים בהם והן מתכנסין, שנאמר, ותקעו בהן ונועדו אליך. לפיכך, עשה לך שתי חצוצרות כסף. זה שאמר הכתוב, ירא את ה' בני ומלך (ו) עם שונים אל תתערב (מש' כד כא). ומהו ומלך, המליכהו עליך. דבר אחר, ומלך, המלך יצר טוב על יצר רע שנקרא מלך, שנאמר, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה (קהלת ט יד). דבר אחר, ומלך, מן המלך. יכול אם יאמר לך המלך עבוד עבודה זרה תשמע לו. תלמוד לומר, ירא את ה' בני ומלך. שכן מצינו בנבוכדנצר שאמר לחנניה מישאל ועזריה לעבוד עבודה זרה ולא שמעו לו, אלא אמרו לו, לאלהיך לא איתנא פלחין, ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (דני' ג יח). אמר להם נבוכדנצר, הצדא שדרך מישך ועבד נגו (שם שם יד), לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא שתהיו שומעין למלכות כל מה שהוא אומר לכם, שנאמר, אני פי מלך שמור (קהלת ח ב). אמרו לו, אתה מלך עלינו למסים ולארנוניות, אבל לא לעבוד עבודה זרה. מלכא לא אמר, אלא נבוכדנצר, את וכלבא שוה. ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא, נבוכדנצר, לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך, הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב, והן לא וגו' (דני' ג טז-יח). אמרו לו, בין מציל ובין אינו מציל, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (שם). הוי אומר, ירא את ה' בני ומלך. (ו) עם שונים אל תתערב (מש' כד כא), שלכל יראיו נחשבה ישראל חלק שלישית. ועם אותן שאומרין שהן שני אלהות בעולם, אל תתערב להם, שסופן לאבד מן העולם, שנאמר, והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו, והשלישית יותר בה (זכריה יג ח). ואין השלישית אלא ישראל, שנאמר, ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה (ישע' יט כד). הוי אומר, ירא את ה' בני ומלך (מש' כד כא). כל מי שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא, נעשה מלך. ממי את למד. מאברהם, על ידי שנתירא מן הקדוש ברוך הוא, נעשה מלך. מנין שנתירא. דכתיב, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בר' כב יב). ומנין שנעשה מלך, שנאמר, אל עמק שוה הוא עמק המלך (שם יד יז). מהו עמק שוה. שהשוו הכל ונטלו עצה שם וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבו אותו עליהם מלך. ולא תאמר אברהם בלבד, אלא אף משה שנתיירא מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמו' ג ו). ומנין שנעשה מלך. דכתיב, ויהי בישורון מלך (דברי' לג ה). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מלך עשיתיך. מה מלך שיוצא למלחמה תוקעין לפניו, אף אתה כשאתה יוצא למלחמה, יהיו תוקעין לפניך. מנין. ממה שקראו בענין עשה לך שתי חצוצרות כסף:

סימן י
עשה לך, משלך. עשה לך, לך אתה עושה ואין אתה עושה לאחר, אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן. תדע לך, שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו, נתכנסו ליריחו שבע אומות, שנאמר, ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם (יהוש' כד יא). וכי שבע אומות היו בעלי יריחו שהכתוב אומר בעלי יריחו האמרי וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמן, יריחו היתה סוגרה של ארץ ישראל. אמרו, אם נכבשה יריחו, מיד כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אומות. ומה כתיב שם. וירע העם ויתקעו בשופרות (יהושע ו כ), מלמד, שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהן. ולא תאמר, יהושע בלבד, אלא משה רבינו עצמו עד שהוא בחיים, נגנזו. אמר רבי יצחק, הרי זה שמשה אומר, כשהוא בא להפטר מן העולם, (אמר) הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם (דברי' לא כח). והיכן היו החצוצרות שלא היה אומר להם תקעו בהן ויתכנסו אלא שעד הוא בחייו, נגנזו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, לקיים מה שנאמר, [ו] אין שלטון ביום המות (קהלת ח ח). הוי, עשה לך שתי חצוצרות, לך אתה עושה ואין אתה משתמש בהן כל ימי חייך. דבר אחר, עשה לך, אתה משתמש בהן שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך, שנאמר, ויעמדו הלוים וגו', והשיר משורר והחצוצרות מחצרים (דה"ב כט כו-כח). אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף החצוצרות שהיו במקדש, נגנזו. אבל דוד המלך, היה משתמש בכנור, שנאמר, עורה כבודי, עורה הנבל וכנור (תה' נז ט). אמר רבי שמעון חסידא, כנור היה תלוי למעלה מן מטתו של דוד. כיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאיליו. מיד היה עומד דוד וכל תלמידיו והיו עוסקין בתורה, והיו יגעים ומנדדין שינה מעיניהם והוגים בתורה עד עמוד השחר. לפיכך היה אומר דוד, עורה כבודי, עורה הנבל וכנור, אעירה שחר (שם). דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר. דבר אחר, עורה כבודי. מהו כבודי. מפני כבוד יוצרי. שהיה יצרו אומר לו, דוד, הלא אתה מלך. דרך המלכים להיות ישנים עד שלש שעות [ביום], ולמה אתה עומד חצות לילה. והיה אומר לו, עורה כבודי. אין כבודך לפני כבוד יוצרך כלום. לכך נאמר, עורה כבודי וגו'. חצות לילה אקום להודות לך (תה' קיט סב). אמר דוד, חייב אני לעמוד בחצות הלילה ולקלסך על פלאות שעשית עם זקנתי בחצי הלילה, דכתיב, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת ויאמר מי את, ותאמר אנכי רות אמתך (רות ג ח-ט). אמר רבי יהודה הלוי בר שלום, אמרה לו, בדברים אתה מוציאני. אמר לה, חי ה', איני מוציאך בדברים. חי ה', מלמד, שהשביע ליצרו שהיה מקטרגו ואומר לו, אתה פנוי והיא פנויה, הרי השעה שתזקק לה. מיד נשבע אותו הצדיק, חי ה'. כלומר, איני נוגע בה בזו הלילה. ולא בועז לבד, אלא כל הצדיקים משביעין ליצרן. שכן את מוצא בדוד כשנפל שאול בידו, מה כתיב שם, ויאמר דוד, חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד וגו' (ש"א כו י). למה נשבע שתי פעמים. אמר רבי שמואל בר נחמן, היה יצרו בא ואומר לו, אלו נפלת אתה בידו, לא היה מרחם עליך והיה הורגך. ומן התורה, מותר להורגו, שהרי רודף הוא. לפיכך קפץ ונשבע שתי פעמים חי ה', שאיני הורגו. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אתה יודע כחו של יצר הרע שהוא קשה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, סלקו אותו קמעא קמעא בעולם הזה, ואני מעבירו מכם לעתיד, שנאמר, סולו סולו המסלה סקלו מאבן (ישע' סב י). וכן הוא אומר, סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי (שם נז יד). ולעולם הבא, אני עוקרו מכם, שנאמר, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי להם לב בשר (יחז' לו כו). כך דרש רבי תנחומא בר אבא:

סימן יא
ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש. ילמדנו רבינו, כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן כשהוא רואה אותו עובר. כך שנו רבותינו, בתוך ארבע אמות, חייב אדם לעמוד מפני הזקן, שנאמר, מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן (ויקר' יט לב). וכורע לפניו ושואל בשלומו בתוך ארבע אמות. ואי זה הוא ההדור שאמרה תורה והדרת פני זקן. שלא יעמוד במקומו, ולא יהא סותר דבריו. וכשהוא שואל הלכה, שואל ביראה. ולא יקפוץ להשיב, ולא יהא נכנס לתוך דבריו. שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו, נקרא רשע לפני המקום, ותלמודו נשכח, ושנותיו מתקצרות, ולסוף הוא בא לידי עניות, שנאמר, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל, אשר איננו ירא מלפני האלהים (קהלת ח יג). מורא זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר, מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך (ויק' יט לב). הוי אומר, זו מוראת הרב. וכן נאמר במדות ומשקלות, שנאמר בהן מורא. אלא אמר רבי אלעזר, נאמר כאן, פני זקן ויראת. ונאמר להלן, איננו ירא מלפני האלהים. לכך חייב אדם להקדים לו שלום בכניסה וביציאה, ולנהוג בו מורא וכבוד, שנאמר, את ה' אלהיך תירא (דב' ו יג). ותניא, את, לרבות את בעלי תורה, שאין לך מדה אחרת כיוצא בה. וכן הוא אומר, ואתן אותם ראשים על העם (דברים א טו). מכאן את למד, שתנהוג בו מנהג נשיאות, לעמוד מפניו, ולהקדימו לכל דבר של גדולה. אמר רבי אבא הכהן בר פפא, כשהייתי רואה סיעה של בני אדם, הייתי הולך בדרך אחרת, שלא להטריח עליהם, שלא יהו רואין אותי ועומדין מלפני. וכשאמרתי אלו הדברים לפני רבי יוסף בר זבידא, אמר לי, צריך אתה לעבור לפניהם, ויהיו רואין אותך ועומדין לפניך, ואתה מביאן לידי יראת שמים, שנאמר, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת. למה. שמעלתן של צדיקים היא מעלה שאין לה ירידה. אבל מעלתו של עשו, מעלה שכולה ירידה היא, היום אפרכוס, למחר סגן, למחר סרדיוט. וכן כל גדוליהן. וכן הנביא אומר, אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים וגו' משם אורידך (עובד' א ד). אבל מעלתו של יעקב, מעלה שאין לה ירידה, ואין קדושתם מתחללת לעולם. וכן אתה מוצא, שהזקנים אחד משלשה עשר דברים, שהן כתובים לשמו של הקדוש ברוך הוא, אלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומות, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים. הכסף והזהב, שנאמר, לי הכסף ולי הזהב (חגי ב ח). הכהנים מנין. דכתיב, וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח וגו' (שמות כט א). הלוים מנין. שנאמר, והיו לי הלוים (במד' ח יד). ישראל מנין. שנאמר, כי לי בני ישראל (ויק' כה נה). הבכורות מנין. שנאמר, כי לי כל בכור (במד' ח יז). המזבח מנין. שנאמר, מזבח אדמה תעשה לי (שמו' כ כא). התרומה מנין. שנאמר, ויקחו לי תרומה (שם כה ב). שמן המשחה מנין. שנאמר, שמן משחת קדש יהיה זה לי שם ל לא). אהל מועד מנין. שנאמר, ועשו לי מקדש (שם כה ח). הקרבנות מנין. שנאמר, את קרבני לחמי לאשי (במד' כח ב). מלכות בית דוד מנין. שנאמר, כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א). ארץ ישראל מנין. שנאמר, כי לי הארץ (שמות יט ה). הזקנים מנין. שנאמר, אספה לי שבעים איש (במדב' יא טז). דבר אחר, אספה לי שבעים איש, זה שאמר הכתוב, הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו). משל למה הדבר דומה. לפלטרין שהיתה בנויה על גבי הספינה, כל זמן שהספינות מחוברות, פלטרין שעל גביהן עומדת. לפיכך נאמר, הבונה בשמים מעלותיו. אימתי כביכול כסאו מבוסס למעלן, בזמן שישראל עשויין אגודה אחת. לכך נאמר, הבונה בשמים מעלותיו. אימתי. בזמן שאגודתו על ארץ יסדה. וכן הוא אומר, ויהי בישורון מלך וגו' (דבר' לג ה). לכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש. למה. שכנוסן של צדיקים, הנייה להם, הנייה לעולם. אבל כנוסן של רשעים, תקלה להם, תקלה לעולם:

סימן יב
אספה לי שבעים איש. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש, אמר משה, היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים. אם נביא חמשה מכל שבט ושבט, אין עולין למנין שבעים, נמצאו ששים. ואם נביא ששה מכל שבט ושבט, עולין למנין שנים ושבעים. ואם נביא ששה משבט זה וחמשה משבט אחר, הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה. נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן, ונטל שבעים פתקין חלקין וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם, בואו וטלו פתקיכם. כל מי שהיה עולה בידו פתק כתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה, עדיין היא מחלוקת בדבר. שיכול לומר לו, אין כאן פתק אחד כתוב בו זקן. שאלו היה שם, מיד היה עולה בידי. והיאך עשה. אמר רבי נחמיה, כך עשה משה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים מהן זקן, ושנים פתקין חלקים, וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם, בואו וטלו פתקיכם. אם עלה בידו פתק כתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן. ואם עלה בידו פתק חלק, היה יודע שלא נתמנה. והממונה אמר ליה, הרי שם פתק אחד כתוב בו זקן, אלו היית ראוי להתמנות, היה עולה בידך. כיון שעשה להם כך, נתמנו הזקנים. אלדד ומידד היו שם ומעטו את עצמם. אמרו, אין אנו כדאי להיות במנוי הזקנים. ועל שמעטו את עצמם, נמצאו יתרין על הזקנים בחמשה דברים. הזקנים לא נתנבאו אלא למחר, שנאמר, ואל העם תאמר התקדשו למחר. אבל אלו נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף ארבעים שנה, שנאמר, וישארו שני אנשים וגו'. ומה היו מתנבאין. יש אומרין, על מפלתו של גוג היו מתנבאין. ויש אומרין, היו מתנבאין ואומרים, משה ימות במדבר, ויהושע מכניס את ישראל לארץ. תדע לך, שכך היו מתנבאין. שכך יהושע אמר למשה, ויען יהושע בן נון משרת משה. וכתיב, וירץ הנער ויגד למשה. מי היה זה, גרשם בן משה. הזקנים לא נכנסו לארץ, אבל אלדד ומידד נכנסו. אלדד, הוא אלידד בן כסלון. ומידד, זה קמואל בן שפטן. הזקנים לא נתפרשו שמותם, ואלו נתפרשו שמותם. והזקנים נפסקה נבואתן, שהיתה משל משה, שכן הקדוש ברוך הוא אומר למשה, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. [אבל אלו היתה נבואתן מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר, ותנח עליהם הרוח. ואם תאמר, הזקנים שהיתה נבואתם משל משה, שמא חסר מנבואתו כלום]. משל לנר שהיה דלוק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר. אף כאן משה, אף על פי שהיתה נבואת שבעים זקנים משלו, לא חסר מנבואתו כלום, שנאמר, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י):

סימן יג
אספה לי שבעים איש. וכי לא היה להם זקנים לשעבר. והלא כבר נאמר במצרים, לך ואספת את זקני ישראל (שמ' ג טו). אלא מפני שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש. ללמדך, שבשעה שאמר פרעה, הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים ויבן ערי מסכנות (שם א י-יא), באותה שעה, קבץ את כל ישראל ואמר להם, בבקשה מכם עשו עמי היום טובה, היינו דכתיב, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם שם יג). מהו בפרך בפה רך. פרעה נטל סל ומגרפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה. מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים. כיון שהחשיכה, העמיד עליהם נוגשים, אמר להם, מנו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם, כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום. מנה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם, לא תאספון לתת תבן לעם (שם ה ז), היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסירים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר, ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' (שם שם יד). והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים, מוטב לנו ללקות, ואל יכשלו שאר העם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו. לפיכך הוא אומר, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, ונשאו אתך במשא העם. ללמדך, שהשוון הקדוש ברוך הוא למשה. מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש. לכך כתיב, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, מן אותם שכתוב בהן, ויכו שוטרי בני ישראל:

סימן יד
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. והיכן היו אותם הראשונים. זה שאמר הכתוב, ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם (איוב לד כד). עד שהיו ישראל במצרים, היה להם שבעים זקנים, שנאמר, לך ואספת את זקני ישראל (שמ' ג טז). ועמהם יצאו ממצרים. וכשעלה משה לקבל את התורה, עלו עמו, שנאמר, ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד ט). ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם (שם שם יד). כיון שעלה משה, התנה עם ישראל שירד בסוף ארבעים יום. כיון ששהה לירד, כמו שנאמר, וירא העם כי בושש משה (שם לב א), ואין בושש אלא לשון שהייה, שנאמר, מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופט' ה כח), נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם, משה התנה עמנו שירד לסוף ארבעים יום והרי ארבעים יום ולא ירד, ושש שעות יותר, אין אנו יודעין מה היה לו. אלא, קום עשה לנו אלהים (שמ' לב א). כיון ששמעו כך, אמר להם, למה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן הנסים והנפלאות. ולא שמעו להם, והרגום. וחור שעמד כנגדן בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו. נתכנסו כל ישראל על אהרן בטקסים גדולים, שנאמר, ויקהל העם על אהרן וגו' (שם). למה אתה יושב. אמר רבי יצחק, רוח הקודש צווחת, שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (תהלי' כו ה). קום עשה לנו אלהים. ואם לא, כי זה, כזה אנו עושין לך. כשם שעמדנו על חור והרגנוהו, כך אנו עושין לך אם תמנע ממנו. כיון שראה אהרן מה שעשו לזקנים ולחור, נתירא הרבה, שנאמר, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שמות לב ה), ויבן מזבוח. ומנין שהרגו לזקנים ולחור. שכן ירמיהו מוכיח את ישראל, שנאמר, גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה (ירמ' ב לד). מהו על כל אלה. בשביל אלה אלהיך ישראל. מה פרע מהם, ויגוף ה' את העם וגו' (שמו' לב לה). אחר זמן, כשסלח להם הקדוש ברוך הוא, אמר למשה, אספה לי שבעים איש, [תחת אותן שבעים שנהרגו על קדושת שמי. הוי, ירוע כבירים לא חקר, ויעמד אחרים תחתם]:

סימן טו
אספה לי שבעים איש. זה שאמר הכתוב, דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרעה אחד (קהל' יב יא). כדרבונות, כדור של בנות. מה הכדור של בנות מזרקין לו לכאן ולכאן, כך היו הדברות מזרקין בסיני. דבר אחר, כדרבנות. מה הדרבן הזה מביא חיים לעולם, אף דברי תורה מביאין חיים לעולם, שנאמר, כי הוא חייך ואורך ימיך (דב' ל כ). דבר אחר, מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לחרוש לשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על דבר האיסור אסור ועל המותר מותר, ומראין פנים והוראות מן התורה. דברי חכמים כדרבונות, שלשה שמות נקראו לו, דרבן, מלמד, מרדע. למה נקרא שמו מלמד, שהוא מלמד את הפרה לחרוש, מרדע, שמורה דעה לפרה לחרוש. דרבן, שהוא דר אצל הפרה לתת לה בינה לחרוש. ולכך נמשלו דברי תורה לדרבן, שמורה דעה ובינה לבני אדם. ואם תאמר, כשם שהדרבן מטלטל, כך דברי תורה מטלטלין. תלמוד לומר, [ו] כמשמרות נטועים. בעלי אסופות. [מהו בעלי אסופות. אימתי הן נטועים באדם, בזמן שבעליהן נאספין מהם. כל זמן שרבו קיים, הוא היה שואלו. מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו, שאין לו למי הוא שואל. לכך נאמר, בעלי אסופות. וכמשמרות נטועים, אמר רבי ברכיה הכהן ברבי, כמשמרות כתיב, ואנו קורין מסמרות, לומר לך, מה משמרות כהונה עשרים וארבע, אף ספרי תורה עשרים וארבעה]. דבר אחר, למה כתיב כמשמרות, ואנו קורין מסמרות, ללמדך, שאם קבעת אותם כמסמר בלבך, הם משמרין אותך. דבר אחר, וכמשמרות נטועים, מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אסור לקרות בספרים החיצונים, שכתוב נטועים. אלו הסנהדרין. ואם תאמר, הרי זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר, בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירין, למי אשמע. אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי כן, כלם נתנו מרעה אחד, [זה משה, שנאמר בו, ומשה היה רעה (שמ' ג א), שקבל מיחידו של עולם, ודברים אחדים הם, אלא זה אומר טעם אחד, וזה אומר טעם אחר. לכך נאמר, כלם נתנו מרעה אחד]:

סימן טז
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. זה שאמר הכתוב, אוהב טהר לב, חן שפתיו רעהו מלך (משלי כב יא). למה לא אמר, אספה שבעים אנשים. אלא אלו שבעים סנהדרין מיוחדים, שיהיו דומין לי ולך. לי, שנאמר, ה' איש מלחמה (שמ' טו ג). ולך, שנאמר, והאיש משה ענו מאד (במד' יב ג). אספה לי, וכי לא היו זקנים קודם לכן. והרי בהר סיני נאמר, ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל (שמו' כד ט), והפרשה הזו אחר כך היתה, והיכן היו הזקנים. אלא בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים, ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש ה', נשרפו כלם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהו, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה, שנאמר, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שם שם יא). וכי אכילה ושתיה היה שם. משל למה הדבר דומה, לעבד שהיה משמר את רבו ומפרנסתו בידו והוא נושך ממנו, כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים. והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהו. ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה הקדוש ברוך הוא לפגוע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם, הדא הוא דכתיב, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שם), מכלל שהיו ראוים להשתלח ידו. אבל לאחר זמן, בא להם. נדב ואביהו (ו) נשרפו כשנכנסו באהל מועד. ואף הזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאוה, שנאמר, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. מהו והאספסוף. רבי שמואל בר נחמני ורבי נחמיה, אחד מהן אומר, אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים שנאספו עמהם, שנאמר, וגם ערב רב עלה אתם (שמ' יב לח). ואחד אומר, אין אספסוף אלא סנהדרין, שנאמר, אספה לי שבעים איש. מה כתיב שם באותה שעה, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, במוקצים שבמחנה. ומנין שאותם זקנים שעלו להר סיני נשרפו. שנאמר, ותבער אש בעדתם (תהלי' קו יח). ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר, והיה אם מעיני העדה (במד' סו כד). וכתיב, ואם כל עדת ישראל ישגו (ויק' ד יג). וכן דוד אומר, ואף אלהים עלה בהם ויהרוג במשמניהם (תהל' עח לא), אלו סנהדרין. ובחורי ישראל הכריע (שם), אותן הבחורים שהיו קרוים זקנים שכתוב (עוד) בהם, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל (ש"ב ו א). וכשחזרו ובכו ובקשו בשר. ואם תאמר, בשר היה מה שבקשו. הלא כל מה שהיו רוצים, המן נעשה לתוך פיהם, שנאמר, ויתן להם שאלתם (תהל' קו טו) וגו'. ואם תאמר שלא היה להם שור ובהמה, והלא כבר נאמר, וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד (שמ' יב לח). ואם נאמר אכלום במדבר, והלא כתיב בכניסתן לארץ, ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד (במד' לב א). מכאן אמר רבי שמעון, לא בשר היה שנתאוו, שכן הוא אומר, וימטר עליהם כעפר שאר (תהל' עח כז). ואין שאר אלא עריות, שנאמר, איש איש אל כל שאר בשרו (ויק' יח ו). הוי, שכך בקשו להתיר להם את כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה, להתיר להם את העריות. וכן הוא אומר, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. וכשבקשו כן, לפיכך ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע. באותה שעה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, למה הרעותה לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך. לשעבר היה עמי מי ישא במשאן של ישראל, ועכשיו אני לבדי איני יכול, שנאמר, לא אוכל לשאת את העם הזה, [ו] אם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג. באותה שעה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מנה תחת אותן הזקנים, אחרים תחתיהם, שנאמר, אספה לי שבעים איש. וירדתי ודברתי עמך שם, להודיעך שיום מינוי הזקנים היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא כיום מתן תורה, שכתוב, כי ביום השלישי ירד ה' (שמ' יט יא). ואף במינוי הזקנים כתוב בו ירידה. משל למה הדבר דומה. למלך שהי' לו פרדס ושכר לתוכה שומר, ונתן לו שכר שמירה לשמור את הפרדס. לאחר זמן, אמר לו השומר, איני יכול לשמור כולו לבדי, אלא הביא לי עוד אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך, נתתי לך את הפרדס כולו לשמרו, וכל שכירות שמירתו לך נתתי. ועכשיו אתה אומר, הבא לי אחרים שישמרו עמי. הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך. והוי יודע, שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך, משם הם נוטלין שכירתן. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, בשעה שאמר לו, לא אוכל אני לבדי לשאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני נתתי לך דעת וכח לפרנס את בני, ולא הייתי מבקש אחרים אלא כדי שיהא בך כח ודעת ונתיחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים. אלא הוי יודע, שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא משלך, שנאמר, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך וגו'. ואף על פי כן משה לא חסר כלום. תדע לך, שלאחר ארבעים שנה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו ונתת מהודך עליו (במ' כז יח-כ). מה כתיב ביהושע, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דבר' לד ט). למה. כי סמך משה את ידיו עליו (שם). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, יחידים נתנבאו. אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר, והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א). כך דרש רבי תנחומא בר אבא:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז