משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות חגיגה

הלכות חגיגה פרק ב

א  נשים ועבדים, פטורין מן הראייה; וכל האנשים, חייבים בראייה--חוץ מחירש ואילם ושוטה וקטן וסומה וחיגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאוד שאינן יכולין לעלות על רגליהן.  כל אלו האחד עשר, פטורין; ושאר כל האנשים, חייבין בראייה.

ב  החירש--אף על פי שהוא מדבר, אפילו חירש באוזנו אחת--פטור מן הראייה.  וכן הסומה בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת--פטור.  האילם--אף על פי שהוא שומע, פטור.  טומטום ואנדרוגינוס--פטורין, מפני שהן ספק אישה.  מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--פטור, מפני צד עבדות שבו.

ג  ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה:  הרי הוא אומר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז), להוציא את הנשים.  ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה, אין העבדים חייבין בה; ועוד הרי נאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), להוציא העבדים.

ד  ונאמר "בבוא כל ישראל, ליראות" (דברים לא,יא).  כשם שהם באין להיראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קודשו ובית שכינתו--להוציא סומה שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת:  שהרי אין ראייתו שלמה, גמורה.

ה  ושם נאמר "למען ישמעו" (דברים לא,יב)--להוציא מי שאינו שומע, שמיעה גמורה.  "ולמען ילמדו" (שם)--להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד.  ונאמר "בעלותך ליראות את פני ה'" (שמות לד,כד)--מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג.  וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש, שאין הטמא ראוי לביאה; וכן הערל, מאוס כטמא.

ו  [ב] המקמץ, והוא שמלאכתו לקבץ צואת הכלבים וכיוצא בהן לעיבוד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו, והעבדנין--אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן--הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן, ועולין בכלל ישראל להיראות.

ז  [ג] כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית--אביו חייב להעלותו ולהיראות בו, כדי לחנכו במצוות:  שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז).  ואם היה הקטן חיגר או סומה או חירש אפילו באחת--אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה:  שאילו היה גדול כך--היה פטור, כמו שביארנו.

ח  [ד] כל החייב בראייה, חייב בחגיגה; וכל הפטור מן הראייה, פטור מן החגיגה.  וכולן חייבין בשמחה--חוץ מחירש שאינו שומע ואינו מדבר, ושוטה וקטן וערל וטמא:  חירש שוטה וקטן--מפני שאינם בני חיוב, הרי הם פטורין מכל מצוות האמורות בתורה; וערל וטמא--מפני שאינם אוכלים בקודשים ואינם ראויין לביאה, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות.

ט  [ה] מי שהיה חיגר או סומה ביום ראשון, ונתרפא בשני--פטור מן הראייה, ומן החגיגה:  שביום חובתו היה פטור--שכל ימות החג תשלומי ראשון הם, כמו שביארנו.  וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון--אף על פי שטהר למחר, פטור; אבל אם נטמא ביום ראשון--הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל, כשיטהר.

י  [ו] מי שבא לעזרה בכל ימי החג, אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שייכנס--שזה שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו), אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון.  ואם הביא בכל עת שיבוא--מקבלין ממנו, ומקריבין אותה לשם עולת ראייה:  שהראייה, אין לה שיעור.

יא  [ז] הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מהן מקצתן בראשון, ופסק--שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שייר אותן; ואם לא פסק, אלא דחקו היום, ולא יכול להקריבן היום--מקריב השאר למחר.

יב  [ח] עולת ראייה אינה באה כולה אלא מן החולין, כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן.  אבל שלמי חגיגה, באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין; לוקח מן התערובת בהמה, ומקריבה שלמי חגיגה:  והוא, שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין--מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין.  [ט] ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה, במעשר בהמה; ואין מביאין אותו ביום טוב--גזירה, שמא יעשר ביום טוב.

יג  [י] יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק:  שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו.  אבל אין יוצאין ידי חובתם, לא בעופות ולא במנחות--שאינם בשר המשמח.

יד  כבר ביארנו בפסחים, שחגיגת ארבעה עשר רשות; לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה, אבל יוצא בה ידי חובת שמחה.

טו  [יא] מי שהיו לו שלמים נדר או נדבה, ושחטם מערב יום טוב--אף על פי שאכלם ביום טוב--אינו יוצא בהם ידי חובת חגיגה, שאינה באה אלא מן החולין; אבל יוצא בהן, ידי חובת שמחה.  [יב] אף על פי ששחטן קודם הרגל, הואיל ואכל מהם ברגל, יצא ידי חובתו, שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה.

טז  [יג] לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר, מפני החמץ שבה, שאין מביאין קודשים, לבית הפסול; ואם הביא, יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו.

יז  [יד] האומר הרי עליי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה--חייב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה:  שאין חגיגה באה אלא מן החולין.

יח  כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה--לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמיללים:  שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז,יד)--מאכיל הכול, ומשקם כפי עושרו.  ומי שאכל זבחיו, ולא שימח אלו עימו--עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו:  כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד).

יט  ומצוה בלוי יתר מן הכול--לפי שאין לו לא חלק, ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר; לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו לשמחם, או ייתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צורכיהם.  וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושיהה ממנו מעשרותיו ברגלים--עובר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט).