משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות שבועות

הלכות שבועות פרק יא

א  כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה--כך מצות עשה שיישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר "ובשמו, תישבע" (דברים ו,יג; דברים י,כ):  זו מצות עשה--שהשבועה בשמו הגדול והקדוש, מדרכי העבודה היא, והידור וקידוש גדול הוא, להישבע בשמו.

ב  ואסור להישבע בדבר אחר, עם שמו; וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה, נעקר מן העולם--שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו, אלא האחד ברוך הוא.

ג  ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה, כדי לזרז את עצמו--ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיניי, שנאמר "נשבעתי ואקיימה--לשמור, משפטי צדקך" (תהילים קיט,קו).

ד  שבועה זו שמשביעין הדיינין למי שנתחייב שבועה, היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה, בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.

ה  שלושה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן:  מי שטענו חברו מיטלטלין, והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המיטלטלין שטענו, ועד אחד מעיד עליו ומכחישו--הרי אלו, שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה.

ו  וכן שומר שטען שאבד דבר שהפקידו אצלו, או נגנב או מת וכיוצא בזה--הרי זה נשבע מספק:  שאין בעל הפיקדון יודע אם אמת טען זה השומר, או שקר.  והוא נשבע מן התורה, שנאמר "שבועת ה', תהיה בין שניהם" (שמות כב,י).

ז  [ו] כל שבועה שמשביעין הדיינין אותה, חוץ משלושה מיני שבועות אלו--הרי היא מדברי סופרים, וגם היא נקראת שבועת הדיינין.  וגם שבועות אלו של דבריהם, שני מיני שבועות הן:  יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה--כגון שבועת שכיר, ופוגם שטרו, וכיוצא בהן; ויש מהן שבועות בטענת ספק--כגון שבועת השותפין, והאריסין, וכיוצא בהן.  ובדיני ממונות, יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהם.

ח  [ז] יש שם שבועה אחרת, והיא תקנת חכמי תלמוד, והיא הנקראת שבועת היסת; ואף על פי שבית דין משביעין אותה היום, אינה נקראת שבועת הדיינין.

ט  [ח] שבועת הדיינין--בין שהייתה של תורה או של דברי סופרים, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק--כך היא:  הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד; ונשבע בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי הדיינין.  ואין משביעין שבועת הדיינין, אלא בלשון הקודש.

י  [ט] כיצד מפיו:  כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלוהי ישראל, או הריני נשבע במי ששמו חנון, או במי ששמו רחום, שאין אני חייב לזה כלום; וכן אם אמר, הרי הוא ארור לה' אלוהי ישראל, או ארור למי ששמו חנון, אם יש לזה אצלי כלום.

יא  [י] וכיצד מפי הדיינין:  כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלוהי ישראל, או במי ששמו חנון, שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן; או שאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלוהי ישראל, או למי ששמו חנון, אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה אמן.  זו היא שבועת הדיינין.

יב  [יא] הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו--הרי אלו טועין, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו.  ואם אחז תפילין בידו, והשביעוהו--אינו חוזר ונשבע:  שהרי אחז תורה בידו, וכמו ספר הן.  השביעוהו מיושב, אינו חוזר ונשבע.

יג  [יב] תלמיד חכמים--לכתחילה משביעין אותו, והוא יושב ותפילין בידו; ואינו צריך ליטול ספר תורה, אלא תפילין בכפו חפץ היא.  ונשבע בלשון הקודש, כמו שביארנו.

יד  [יג] אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין, אלא נקיטת חפץ--שאין הנשבע שבועת היסת, אוחז ספר תורה:  אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי בית דין, כמו שבועת הדיינין.  וכבר נהגו הכול להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם, בעת שמשביעין שבועת היסת--כדי לאיים עליו.

טו  [יד] הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים.  אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו.  ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש--צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה:  ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה.  ואף שבועת היסת, נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקודש.

טז  [טו] כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה, בין שהייתה מן התורה בין שהייתה מדברי סופרים--מאיימין עליו כמו שיתבאר; וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק, בין מן התורה בין מדברי סופרים--אינו צריך איום.

יז  [טז] וכיצד מאיימין על הנשבע:  אומרין לו הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י).  וכל עבירות שבתורה נאמר בהן נקה, וכאן נאמר "לא ינקה" (שם).  כל עבירות שבתורה, נפרעין ממנו; וכאן ממנו, וממשפחתו שמחפין עליו.  ולא עוד, אלא גורם להיפרע מכל שונאיהם של ישראל--שכל ישראל ערבין זה בזה, שנאמר "אלה וכחש, ורצוח . . ." (הושע ד,ב), וכתוב אחריו "על כן תאבל הארץ, ואומלל כל יושב בה" (הושע ד,ג).

יח  כל עבירות שבתורה--תולין לו שניים ושלושה דורות, אם יש לו זכות.  וכאן--נפרעין מיד, שנאמר "הוצאתיה, נאום ה' צבאות, ובאה אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר" (זכריה ה,ד):  "הוצאתיה", מיד; "ובאה אל בית הגנב", זה הגונב דעת הברייות, ואין לו ממון על חברו, וטוענו בחינם ומשביעו; "ואל בית הנשבע בשמי לשקר", כמשמעו.  "וכילתו ואת עציו ואת אבניו" (שם)--דברים שאין אש ומים מכלין אותן, שבועת שקר מכלה אותן.  [יז] ועניין האיום הזה כולו--בלשון שהן מכירין אומרין להם, כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב.

יט  אמר איני נשבע--פוטרין אותו, ונותן מה שטענו חברו; וכן אם אמר הטוען איני משביעו, ופטרו--הולכין להן.  [יח] אמר הריני נשבע, וחברו תובעו--העומדים שם אומרין זה לזה "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז,כו); ואומרין לו, לא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו, ועל דעת בית דין.

כ  [יט] אף על פי שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שביארנו, ולא בשבועת היסת--צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין:  אוליי יחזרו בהן, עד שלא תהיה שם שבועה כלל.

כא  [כ] דבר ברור וגלוי, שכל הנשבע שבועת הדיינין או שבועת היסת בשקר--שהוא חייב משום שבועת הפיקדון, שכבר נתבארו משפטיה; ואינו לוקה, ואף על פי שהוא מזיד.  ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו, בתוספת חומש--שהוא רביע הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמישה; ומביא קרבן אשם, אם יש שם בית, כמו שביארנו.