משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות תפילה וברכת כוהנים

הלכות תפילה פרק יא

א  כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה; ומקום זה, הוא הנקרא בית הכנסת.  וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים.

ב  כשבונין בית הכנסת, אין בונין אותו אלא בגובהה של עיר, שנאמר "בראש הומייות, תקרא" (משלי א,כא).  ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל חצרות העיר, שנאמר "לרומם את בית אלוהינו" (עזרא ט,ט).  ואין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה" (במדבר ג,לח).  ובונין בו, היכל שמניחין בו ספר תורה; ובונין היכל זה, ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפילה.

ג  ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין--כדי שישמעו כולן.  וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפני ההיכל, ופניה כלפני העם.

ד  כיצד העם יושבין בבתי כנסייות--הזקנים יושבין ופניהן כלפני העם, ואחוריהן כלפני ההיכל; וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש, וכלפני הזקנים וכלפני פני התיבה.  ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה, ופניו כלפני הקודש, כשאר העם.

ה  בתי כנסייות ובתי מדרשות--נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן, ומרבצין אותן.  ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב בשנער וארץ הצבי, להדליק עששייות בבתי כנסייות, ולהציע בקרקען מחצלות כדי לישב עליהן.  ובערי אדום, יושבין שם על הכיסאות.

ו  בתי כנסייות ובתי מדרשות--אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והתל ושיחה בטילה.  ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן, ואין מיטיילין בהן.  ואין נכנסין להן לא בחמה מפני החמה, ולא בגשמים מפני הגשמים.  וחכמים ותלמידיהן--מותרין לאכול ולשתות בהן, מדוחק.

ז  ואין מחשבין בהן חשבונות, אלא אם כן היו חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים, וכיוצא בהן.  ואין מספידין בהן, אלא הספד של רבים, כגון שיהיה שם בהספד גדולי חכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.

ח  היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים--לא יעשנו דרך כדי שייכנס בפתח זה וייצא בפתח אחר שכנגדו לקרב הדרך, שאסור להיכנס להן אלא לדבר מצוה.

ט  מי שצרך להיכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חברו--ייכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה, ואחר כך יקרא חברו, כדי שלא ייכנס בשביל חפצו, בלבד.  ואם אינו יודע, יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוק שאתה קורא בו; או ישהה מעט בבית הכנסת, ואחר כך ייצא, שהישיבה שם מעסקי מצוה היא, שנאמר "אשרי, יושבי ביתך" (תהילים פד,ה).

י  מי שנכנס לקרות או להתפלל בפתח זה, מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך; ומותר לאדם להיכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו.  ואם היה צריך לרוק, רוקק בבית הכנסת.

יא  בתי כנסייות ובתי מדרשות שחרבו, בקדושתן הן עומדין:  שנאמר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא)--אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין.  וכשם שנוהגין בהן ביישובן, כך נוהגין בהן בחורבנן--חוץ מכיבוד וריבוץ, שאין מכבדין אותן ואין מרבצין אותן.  עלו בהן עשבים, לא יתלוש; ואם תלשו אותן, מניחין אותן במקומן, כדי שיראו אותן העם, ותיעור רוחם וישתדלו לבנותן.

יב  אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו, או במקום אחר, אבל בונין אחר, ואחר כך סותרין זה--שמא יארע להן דבר אונס, ולא יבנו.  נפל כותל אחד ממנו--בונה חדש בצד הישן, ואחר כך סותר הישן.

יג  במה דברים אמורים, שלא חרבו יסודותיו.  אבל אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו ליפול--סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנותו במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה, ויישאר חרב.

יד  מותר לעשות בית הכנסת, בית המדרש; אבל בית המדרש, אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתרה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין.  וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת, יש להן ליקח בדמיו תיבה; מכרו תיבה, יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה; מכרו מטפחות או תיק, לוקחין בדמיו חומשין; מכרו חומשין, לוקחין ספר תורה.  אבל אם מכרו ספר תורה--אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה.  וכן במותריהן.

טו  וכן אם גבו מן העם מעות לבנות בית המדרש, או בית הכנסת, או לקנות תיבה, או מטפחות ותיק, או ספר תורה, ורצו לשנות כל מה שגבו--אין משנין אותו אלא מקדושה קלה, לקדושה חמורה ממנה; אבל אם עשו מה שגבו לעשותו והותירו, משנין המותר לכל מה שירצו.  וכל כלי בית הכנסת, כבית הכנסת; פרוכת שעל הארון שמניחין בו הספרים, כמטפחות הספרים.  ואם התנו עליהן, הרי הן כפי התנאי.

טז  במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת--בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם, שיהיה להם להתפלל בו, והוא שאם רצו כולן למוכרו, מוכרין.  אבל בית הכנסת של כרכין--הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה--נעשה של כל ישראל, ואין מוכרין אותו לעולם.

יז  בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן, או לבנות בדמים בית הכנסת אחר, או לקנות בדמים תיבה או ספר תורה--צריכין להתנות על הלוקח, שלא יעשה אותו לא מרחץ, ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו העורות, ולא בית הטבילה, ולא בית המים.  ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה, שיהא הלוקח רשאי לעשות בו כל אלו--מותר.

יח  וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים, שיהיו חולין--הרי אלו חולין.  וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר, או שקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק, או ספרי תורה או חומשין--והשאר יהיו חולין כמו שהתנו, ויעשו בו מה שירצו.

יט  וכן אם קיבלו עליהן כל אנשי העיר, או רובם, אדם אחד--כל מה שעשה, עשוי, והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה, ויתנה כפי מה שיראה.

כ  כשם שמותר להן למכור בית הכנסת, כך נותנין אותו במתנה, שאילו לא היה להם לציבור הניה במתנה זו, לא נתנוה; אבל לא משכירין אותה, ולא ממשכנין אותה.  וכן כשסותרין בתי כנסייות לבנותן, מותרין למכור ולהחליף וליתן במתנה הלבינים והעצים והעפר שלהן; אבל להלוותן, אסור, שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים, או בהניה שהיא כדמים.

כא  רחובה של עיר--אף על פי שהעם מתפללין בו בתענייות ובמעמדות, מפני שהקיבוץ רב, ואין בית הכנסת מכיל אותן--אין בו קדושה, מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפילה; וכן בתים וחצרות שהעם מתכנסין להן לתפילה--אין בהם קדושה, מפני שלא קבעו אותן לתפילה בלבד, אלא עראי מתפללין בהן, כאדם שמתפלל בתוך ביתו.