משנה תורה לרמב"ם ספר המדע הלכות תשובה

הלכות תשובה פרק ז

א  הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל האדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.

ב  לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא נוטה למות, ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאיו; לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב--שמא ימות קודם שיזקין.  הוא ששלמה אומר בחכמתו "בכל עת, יהיו בגדיך לבנים" (קוהלת ט,ח).

ג  ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה.  כשם שצריך אדם לשוב מאלו--כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן:  מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן--מן הכול צריך לחזור בתשובה.  ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש.  וכן הוא אומר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז).

ד  אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, מפני העוונות והחטאות שעשה.  אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, וכאילו לא חטא מעולם; ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו.  אמרו חכמים, מקום שבעלי תשובה עומדין בו, אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו:  כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשין יצרם יתר מהן.

ה  כל הנביאים, כולן ציוו על התשובה; ואין ישראל נגאלין, אלא בתשובה.  וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך; והשבות, אל לבבך . . . ושבת עד ה' אלוהיך . . . ושב ה' אלוהיך את שבותך . . ." (דברים ל,א-ג).

ו  גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה--שנאמר "שובה, ישראל, עד, ה' אלוהיך" (הושע יד,ב), ונאמר "שובו עדיי, נאום ה'" (ראה יואל ב,יב; וראה עמוס ד,ו; עמוס ד,ח; עמוס ד,ט; עמוס ד,י; עמוס ד,יא), ונאמר "אם תשוב ישראל נאום ה' אליי, תשוב" (ירמיהו ד,א):  כלומר אם תחזור בתשובה, בי תדבק.

ז  התשובה מקרבת את הרחוקים:  אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.  וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחק את החטאים--בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים:  שנאמר "והיה במקום אשר ייאמר להם, לא עמי אתם, ייאמר להם, בני אל חי" (הושע ב,א), ונאמר ביכוניה ברשעתו "כתבו את האיש הזה ערירי . . ." (ירמיהו כב,ל), "אם יהיה כוניהו בן יהויקים מלך יהודה, חותם על יד ימיני" (ירמיהו כב,כד).  וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו "ביום ההוא . . . אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי, נאום ה', ושמתיך, כחותם" (חגיי ב,כג).

ח  [ז] כמה מעולה מעלת התשובה:  אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, שנאמר "עוונותיכם, היו מבדילים, ביניכם, לבין אלוהיכם" (ישעיהו נט,ב).  צועק ואינו נענה, שנאמר "גם כי תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו א,טו).  ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר "מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי" (ישעיהו א,יב), "מי גם בכם ויסגור דלתיים" (מלאכי א,י), "עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר" (ירמיהו ז,כא).  והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר "ואתם, הדבקים, בה', אלוהיכם" (דברים ד,ד).  צועק ונענה מיד, שנאמר "והיה טרם יקראו, ואני אענה" (ישעיהו סה,כד).  ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר "כי כבר, רצה האלוהים את מעשיך" (קוהלת ט,ז).  ולא עוד אלא שמתאווים להם, שנאמר "וערבה, לה', מנחת יהודה, וירושלים--כימי עולם, וכשנים קדמונייות" (מלאכי ג,ד).

ט  [ח] בעלי תשובה, דרכן להיות שפלים וענווים ביותר:  אם חירפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך--אל ירגישו להן.  אלא שומעין ושמחין ויודעין, שזו זכות להן; ושכל זמן שהן בושין ממעשיהם שעברו ונכלמין מהן, זכותן מרובה ומעלתם מתגדלת.

י  וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים, או להזכירם בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להן כדי להזכירו מה עשה.  הכול אסור, ומוזהר עליו בכלל הונית דברים, שהזהירה עליה תורה, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז).