משנה סדר זרעים פיאה

מסכת פיאה פרק א

א,א  אלו דברים שאין להם שיעור--הפיאה, והביכורים, והריאיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.  ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא--כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם.

א,ב  אין פוחתין לפיאה משישים, אף על פי שאמרו אין לפיאה שיעור:  הכול לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי הענווה.

א,ג  נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה.  רבי שמעון אומר, ובלבד שייתן בסוף כשיעור.  רבי יהודה אומר, אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פיאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.

א,ד  כלל אמרו בפיאה:  כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכנסו לקיום--חייב בפיאה.  התבואה והקטנייות, בכלל הזה.

א,ה  ובאילן--האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרימונים והזיתים והתמרים, חייבין בפיאה.

א,ו  לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח.  ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח.  ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח.  ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח, דברי רבי עקיבה.  כוהן ולוי שלקחו את הגורן--המעשרות שלהם, ופטורין עד שימרחו.  המקדיש והפודה--חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר.
 

מסכת פיאה פרק ב

ב,א  ואלו מפסיקין לפיאה--הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר.  הקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, אינו מפסיק, אלא אם כן חרש.

ב,ב  אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת--רבי יהודה אומר, מפסקת.  "וכול ההרים, אשר במעדר ייעדרון" (ישעיהו ז,כה)--אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פיאה לכל.

ב,ג  הכול מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן אלא גדר; ואם היה שיער כותש--אינו מפסיק, אלא נותן פיאה לכול.

ב,ד  ולחרובין, כל הרואין זה את זה.  אמר רבן גמליאל, נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח, ולחרובין כל הרואין זה את זה; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו, אף לחרובין שהיו להם בכל העיר.

ב,ה  הזורע את שדהו מין אחד--אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות, נותן פיאה אחת; זרעה שני מינים--אף על פי שהוא עושה גורן אחת, נותן שתי פיאות.  הזורע את שדהו שני מיני חיטים--אם עשאן גורן אחת, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות.

ב,ו  מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, ועלו ללשכת הגזית ושאלו.  ואמר נחום הלבלר, מקובל אני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא, שקיבל מן הזוגות, שקיבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיניי, הזורע את שדהו שני מיני חיטים--אם עשאן גורן אחת, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות.

ב,ז  שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה--פטורה.  קצר חצייה וקצרו הלסטים חצייה--פטורה, שחובת קציר בקמה.

ב,ח  קצרו לסטים חצייה וקצר חצייה, נותן פיאה למה שקצר.  קצר חצייה ומכר חצייה, הלוקח נותן פיאה לכול.  קצר חצייה והקדיש חצייה--הפודה מיד הגזבר, הוא נותן פיאה לכל.
 

מסכת פיאה פרק ג

ג,א  מלבנות התבואה שבין הזיתים--בית שמאי אומרים, פיאה מכל אחד ואחד; ובית הלל אומרים, מאחד על הכול.  ומודים, שאם היו ראשי שורות מעורבים, שהוא נותן פיאה מאחד על הכול.

ג,ב  המנמר את שדהו, ושייר קלחים לחים--רבי עקיבה אומר, פיאה מכל אחד ואחד; וחכמים אומרין, מאחד על הכול.  ומודים חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת או חרדל בשלושה מקומות, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד.

ג,ג  המחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבשים לגורן--נותן פיאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן; וכן באפונים, וכן בכרם.  המדל, נותן מן המשואר על מה ששייר.  המחליק מאחת יד, נותן מן המשואר על הכול.

ג,ד  האימהות של בצלים, חייבות בפיאה; רבי יוסי פוטר.  מלבנות הבצלים שבין הירק--רבי יוסי אומר, פיאה מכל אחד ואחד; וחכמים אומרין, מאחד על הכול.

ג,ה  האחים שחלקו, נותנין שתי פיאות; חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת.  שניים שלקחו את האילן, נותנין פיאה אחת; לקח זה צפונו וזה דרומו--זה נותן פיאה לעצמו, וזה נותן פיאה לעצמו.

ג,ו  המוכר קלחי אילן בתוך שדהו, נותן פיאה לכל אחד ואחד.  אמר רבי יהודה, אימתיי--בזמן שלא שייר בעל השדה; אבל אם שייר בעל השדה, הוא נותן פיאה לכול.

ג,ז  [ו] רבי אליעזר אומר, קרקע בית רובע, חייבת בפיאה.  רבי יהושוע אומר, העושה סאתיים.  רבי טרפון אומר, שישה על שישה טפחים.  רבי יהושוע בן בתירה אומר, כדי לקצור ולשנות; והלכה כדבריו.  רבי עקיבה אומר, קרקע כל שהוא--חייבת בפיאה, ובביכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עימו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.

ג,ח  [ז] הכותב נכסיו שכיב מרע--שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת; לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת.  הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא--איבדה כתובתה; רבי יוסי אומר, אם קיבלה עליה--אף על פי שלא כתב, איבדה כתובתה.

ג,ט  [ח] הכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין.  שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין; רבי יוסי אומר, יצא.  רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין--עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא שבהם.
 

מסכת פיאה פרק ד

ד,א  הפיאה ניתנת, במחובר לקרקע.  בדלית ובדקל--בעל הבית מוריד, ומחלק לעניים; רבי שמעון אומר, אף בחליקי אגוזים.  אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק, ואחד אומר לבוז--לזה שומעין, שאמר כהלכה.

ד,ב  ובדלית ובדקל אינו כן:  אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז, ואחד אומר לחלק--לזה שומעין, שאמר כהלכה.

ד,ג  נטל מקצת הפיאה, וזרק על השאר--אין לו בה כלום; נפל לו עליה, פירס טליתו עליה--מעבירין אותה ממנו.  וכן בלקט, וכן בעומר השכחה.

ד,ד  פיאה--אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקורדומות, כדי שלא יכו איש את ריעהו.

ד,ה  שלוש אבעיות ביום, בשחר ובחצות ומנחה.  רבן גמליאל אומר, לא אמרו אלא כדי שלא יפחותו; רבי עקיבה אומר, לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו.  של בית נמר--היו מלקיטין על החבל, ונותנין פיאה מכל אומן ואומן.

ד,ו  גוי שקצר את שדהו, ואחר כך נתגייר--פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה; רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העימור.

ד,ז  הקדיש קמה, ופדה קמה--חייב; עומרים, ופדה עומרים--חייב.  קמה, ופדה עומרים--פטורה, שבשעת חובתה הייתה פטורה.

ד,ח  כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדין--חייבין; הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר, ואחר כך פדין--פטורין, שבשעת חובתן פטורין.

ד,ט  מי שליקט את הפיאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני עני--רבי אליעזר אומר, זכה לו; וחכמים אומרים, ייתננה לעני שנמצא ראשון.  הלקט והשכחה והפיאה של נוכרי--חייבין במעשרות, אלא אם כן הפקיר.

ד,י  איזה הוא לקט:  הנושר בשעת הקצירה.  היה קוצר--קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו, הכהו הקוץ, ונפל מידו על הארץ--הרי של בעל הבית.  תוך היד, ותוך המגל--לעניים; אחר היד, ואחר המגל--לבעל הבית.  ראש היד, וראש המגל--רבי ישמעאל אומר, לעניים; רבי עקיבה אומר, לבעל הבית.

ד,יא  חוררי הנמלים שבתוך הקמה, הרי של בעל הבית.  ושל אחר הקוצרים--העליונים, לעניים; והתחתונים, לבעל הבית.  רבי מאיר אומר, הכול לעניים--שספק לקט, לקט.
 

מסכת פיאה פרק ה

ה,א  גדיש שלא לוקט תחתיו--כל הנוגעות בארץ, הרי הן של עניים.  הרוח שפיזרה את העומרים--אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים; רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן לעניים נפלה.

ה,ב  שיבולת שבקציר, וראשה מגיע בקמה--אם נקצרת עם הקמה, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי של עניים.  שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש--מעשר שיבולת אחת, ונותן לו.  אמר רבי אליעזר, וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו; אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת, ונותן לו.

ה,ג  אין מגלגלין בטופח, דברי רבי מאיר; וחכמים מתירין, מפני שאפשר.

ה,ד  בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצרך--ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, כשיחזור לביתו, ישלם, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, עני היה באותה שעה.

ה,ה  המחליף עם העניים--שלו, פטור; ושל עניים, חייב.  שניים שקיבלו שדה באריסות--זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.  המקבל שדה לקצור, אסור בלקט ובשכחה ובפיאה ובמעשר עני.  אמר רבי יהודה, אימתיי--בזמן שקיבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע; אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך--מותר בלקט ובשכחה ובפיאה, ואסור במעשר עני.

ה,ו  המוכר את שדהו--המוכר מותר, והלוקח אסור.  לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו.  מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו, או שסייע את אחד מהן--הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר "אל תסג, גבול עולים" (ראה משלי כב,כח; משלי כג,י).

ה,ז  העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש--הרי זה אינו שכחה.

ה,ח  המעמר לכובעות לכומסות, לחררה ולעומרים--אין לו שכחה; ממנו ולגורן, יש לו שכחה.  המעמר לגדיש, יש לו שכחה; ממנו ולגורן, אין לו שכחה.  זה הכלל:  כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה; ממנו ולגורן, אין לו שכחה.  למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה; ממנו ולגורן, יש לו שכחה.
 

מסכת פיאה פרק ו

ו,א  בית שמאי אומרים, הפקר לעניים, הפקר; ובית הלל אומרים, אינו הפקר, עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה.  כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו--בית שמאי אומרים, אינו שכחה; ובית הלל אומרים, שכחה.

ו,ב  העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, ולבקר ולכלים, ושכחו--בית שמאי אומרים, אינו שכחה; ובית הלל אומרים, שכחה.

ו,ג  ראשי השורות, העומר שכנגדו מוכיח.  העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ושכחו--מודים שאינו שכחה.

ו,ד  ואלו הן ראשי השורות:  שניים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם--שלפניהן, שכחה; ושלאחריהן, אינו שכחה.  היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו--שלפניו, אינו שכחה; ושלאחריו--שכחה, שהוא בבל תשוב.  זה הכלל--כל שהוא בל תשוב, שכחה; וכל שאינו בל תשוב, אינו שכחה.

ו,ה  שני עומרים, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  שני ציבורי זיתים והחרובין, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  שני חוצני פשתן, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  שני גרגרים, פרט; ושלושה, אינן פרט.  שני שיבולים, לקט; ושלושה, אינן לקט.  אלו כדברי בית הלל; ובכולן בית שמאי אומרים, שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית.

ו,ו  העומר שיש בו סאתיים, ושכחו--אינו שכחה.  שני עומרים ובהן סאתיים--רבן גמליאל אומר, לבעל הבית; וחכמים אומרים, לעניים.  אמר רבן גמליאל, וכי מרוב העומרים יפה כוח של בעל הבית, או הורע כוח.  אמרו לו, יפה כוח.  אמר להם, מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו, אינו שכחה; שני עומרים ובהן סאתיים, אינו דין שלא יהו שכחה.  אמרו לו, לא; אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עומרים שהן ככריכות.

ו,ז  קמה שיש בה סאתיים, ושכחה--אינה שכחה.  אין בה סאתיים, אבל ראויה היא לעשות סאתיים--אפילו היא של טופח, רואין אותה כאילו היא ענווה של שעורים.

ו,ח  קמה מצלת את העומר, ואת הקמה; והעומר אינו מציל לא את העומר, ולא את הקמה.  איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר--כל שאינו שכחה, אפילו קלח אחד.

ו,ט  סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה, וכן באילן, והשום, והבצלים--אינן מצטרפין.  רבי יוסי אומר, אם באת רשות לעני באמצע, אינן מצטרפין; ואם לאו, הרי אלו מצטרפין.

ו,י  תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגידי השום, ואגודות השום והבצלים--אין להם שכחה.  כל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים--רבי יהודה אומר, אין להם שכחה; וחכמים אומרים, יש להם שכחה.

ו,יא  הקוצר בלילה, והמעמר, והסומה--יש לו שכחה.  אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה.  ואם אמר, הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול--יש לו שכחה.
 

מסכת פיאה פרק ז

ז,א  כל זית שיש לו שם בשדה, כזית הנטופה בשעתו, ושכחו--אינו שכחה.  במה דברים אמורים, בשמו, ובמעשיו, ובמקומו:  בשמו, שהיה שפכוני או בישני; ובמעשיו, שהוא עושה הרבה; במקומו, שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה.  ושאר כל הזיתים--שניים, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  רבי יוסי אומר, אין שכחה לזיתים.

ז,ב  זית שנמצא עומד בין שלוש שורות של שני מלבנין, ושכחו--אינו שכחה; זית שיש בו סאתיים, ושכחו--אינו שכחה.  במה דברים אמורים, בזמן שלא התחיל בו.  אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו--יש לו שכחה.  כל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו.  רבי מאיר אומר, משתהלך המחבה.

ז,ג  איזה הוא פרט:  הנושר בשעת הבצירה.  היה בוצר, עקץ את האשכול, הוסבך בעלים, ונפל לארץ ונפרט--הרי של בעל הבית.  המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר "אל תסג, גבול עולים" (ראה משלי כב,כח; משלי כג,י).

ז,ד  איזו היא עוללת:  כל שאין לה לא כתף ולא נטף; אם ספק, של עניים.  עוללת שבארכובה--אם נקרצת עם האשכול, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים.  גרגר יחידי, רבי יהודה אומר, אשכול; וחכמים אומרים, עוללת.

ז,ה  המדל בגפנים--כשם שהוא מדל בתוך שלו, כך הוא מדל בשל עניים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל עניים.

ז,ו  כרם רבעי--בית שמאי אומרים, אין לו חומש, ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים, יש לו.  בית שמאי אומרים, יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן; ובית הלל אומרים, כולו לגת.

ז,ז  כרם שכולו עוללות--רבי אליעזר אומר, לבעל הבית; ורבי עקיבה אומר, לעניים.  אמר רבי אליעזר, "כי תבצור . . . לא תעולל" (דברים כד,כא)--אם אין בציר, מניין עוללות.  אמר לו רבי עקיבה "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות.  אם כן למה נאמר "כי תבצור . . . לא תעולל"--אין לעניים בעוללות, קודם לבציר.

ז,ח  המקדיש את כרמו--עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים; ומשנודעו העוללות, העוללות לעניים.  רבי יוסי אומר, ייתנו שכר גידולים להקדש.  ואיזו היא שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; וברוגלייות, משיעבור ממנה.
 

מסכת פיאה פרק ח

ח,א  מאימתיי כל אדם מותרין בלקט, משיהלכו הנמושות.  ובפרט ובעוללות, משיהלכו העניים בכרם ויבואו.  ובזיתים, משתרד רביעה שנייה.  אמר רבי יהודה, והלוא יש שאין מוסקין את זיתיהן, אלא לאחר רביעה שנייה; אלא כדי שיהא העני יוצא, ולא יהא מביא אלא בארבעה איסרות.

ח,ב  נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפיאה בשעתן, ועל מעשר עני בכל שנתו.  ובן לוי נאמן לעולם.  אין נאמנין אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן.

ח,ג  נאמנין על החיטים; ואינן נאמנין לא על הקמח, ולא על הפת.  נאמנין על השעורה של אורז; ואינן נאמנין עליו, בין חי ובין מבושל.  נאמנין על הפול; ואינן נאמנין על הגריסין, בין חיים ובין מבושלים.  נאמנין על השמן, לומר של מעשר עני הוא; ואינן נאמנין עליו, לומר של זיתי נקוף הוא.

ח,ד  נאמנין על הירק חי; ואינן נאמנין עליו מבושל, אלא אם כן היה לו דבר מועט, שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו.

ח,ה  אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים, וקב שעורים; רבי מאיר אומר, חצי קב.  קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות, או מנה דבילה; רבי עקיבה אומר, פרס.  חצי לוג יין; רבי עקיבה אומר, רביעית.  רביעית שמן; רבי עקיבה אומר, שמינית.  ושאר כל הפירות--אמר אבא שאול, כדי שימכרם וייקח בהן מזון שתי סעודות.

ח,ו  מידה זו האמורה, בכוהנים ובלויים ובישראל.  היה מציל--נותן מחצה, ונוטל מחצה.  היה לו דבר מועט--נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם.

ח,ז  אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאין בסלע.  לן, נותנין לו פרנסת לינה; שבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות.  מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא ייטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה.  והקופה נגבית בשניים, ומתחלקת בשלושה.

ח,ח  מי שיש לו מאתיים זוז, לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני.  היו לו מאתיים חסר דינר--אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה ייטול; היו ממושכנין בכתובת אשתו לבעל חובו, הרי זה ייטול.  אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

ח,ט  מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם--הרי זה לא ייטול.  וכל מי שאינו צריך ליטול, ונוטל--אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לברייות.  וכל מי שהוא צריך ליטול, ואינו נוטל--אינו נפטר מן העולם, עד שיפרנס לאחרים משלו; ועליו הכתוב אומר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'; והיה ה', מבטחו" (ירמיהו יז,ז).