מדרש תנחומא דברים

פרשת האזינו

סימן א
[האזינו השמים ואדברה. אשרי ילוד אשה שאומר למלאכת השמים כן, כמלך שאומר לעבדיו, האזינו ושמעו לדברי, כך הוא אומר לשמים וארץ שתקו עד שתכלה כל דברי. האזינו השמים, זה שאמר הכתוב, אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ (מ) למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל (ירמ' לא לז). לפי שהם קיימים לעולם, וישראל קיימים לעולם, לכך הזמינם לעדות, שיקיימו ישראל התורה והמצות. ואם חס ושלום יבטלום, יד העדים תהיה בם בראשונה להמיתם. כתיב, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא יז), לכך הזמינם לעדות כשיקיימו ישראל התורה והמצות. ואם חס ושלום ימאנו, יד העדים תהיה בם בראשונה, שנאמר, ואעידה בם את השמים ואת הארץ (שם לא כח). ולכך העמידם לעדות, דאיתא בפסיקתא, אדם נמשל לשנים עשר מזלות, בתחלה כשנולד, נדמה כטלה שהוא רך, ומתגבר כשור. כשגדל ונעשה תאומים, כלומר שלם, וגדל בו יצר הרע. ותחלתו חלש כסרטן, ואחר כך כשנתגדל, נתגבר כאריה. ואם חוטא, נעשה כבתולה. ואם מוסיף עונות, שוקלים אותו במאזנים. ואם יעמוד במרדו, מורידין אותו לשאול תחתית, שאול וגיהנם, כעקרב המוטל לארץ ולשיחין. ואם ישוב, זורקין אותו לחוץ, כמורה החץ בקשת. לכך רגילין להזכיר המתים בשבת, שלא ישובו לגיהנם. שכן איתא בתורת כהנים, כפר לעמך ישראל (שם כא ח), אלו החיים. אשר פדית (שם), אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה. תלמוד לומר, אשר פדית. מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם, מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת. מיד נעשה רך ונקי כגדי, ומטהרין אותו כשעה שנולד, ומזין עליו מים טהורין מדלי, וגדל ברוב הנאה כדג הנהנה במים. כך הוא טובל בכל שעה בנהרי אפרסמון ובחלב ובשמן ובדבש, ואוכל מעץ החיים תמיד הנטוע במחיצת הצדיקים, ונופו נוטה על כל שלחן של צדיק וצדיק, וחי לעולם]. עד כאן חדש הוא. ומכאן ואילך מן הישן:

סימן ב
האזינו השמים, זה שאמר הכתוב, נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו (משלי טז כו). מה ראה משה לקרא לשמים ולארץ בשעת פטירתו. אלא ללמדך, שקרא אותן לצוותן על עצמן. אמר להן, הרי גזר הקדוש ברוך הוא עלי שאמות, תנו דעתכם היאך תהיו מקבלין אותי בכבוד, שתהיו מסתכלין בי כאילו אני חי ומדבר את דברי תורה לעולם. האזינו השמים, שכבר אמרתי לכם, העדותי בכם היום וגו' (דברים ל יט), תנו דעתכם שלא תהיו מקטרגין על ישראל לאחר מותי, אלא היו זכורים כאלו אני חי ועומד עליהם לבקש רחמים. אמר ישעיה, שמעו שמים והאזיני ארץ (ישע' א ב). מה ראה ישעיהו לומר, שמעו שמים. אלא ללמדך, שכל דברי הנביאים שוים. משה אמר, האזינו השמים. וישעיהו אמר, שמעו שמים והאזיני ארץ. אמר רבי עקיבא, מלמד, כיון שאמר משה את התורה, בשמים היה, והיה מדבר עם השמים כאדם שמדבר עם חבירו, שאמר, האזינו השמים. וראה את הארץ רחוקה ממנו, ואמר, ותשמע הארץ. אבל ישעיה שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, התחיל לומר, שמעו שמים, ואחר כך, והאזיני ארץ, שהיתה קרובה אליו. כי ה' דבר (שם), אמרו לו, ישעיה רבינו, וכי דבר הקדוש ברוך הוא, ולא רעשה הארץ. והלא כבר נאמר, ארץ רעשה אף שמים וגו', מפני אלהים זה סיני (תהל' סח ט). והמים נזדעזעו, שנאמר, מקולות מים רבים וגו' (שם צג ד). אימתי. בזמן וידבר אלהים את כל הדברים האלה וגו' (שמות כ א). אלו דבר עמך, היית חי. משל לשלטון שנכנס למדינה. בא אסטרטיוטון של אותה מדינה אצלו. כיון שבא שלטון לדבר עמהם, ניטלה מהן דעתן. לימים, בא קרתני אחד, אמר להם, זה השלטון הוא אוהבי ואני רגיל לדבר עמו. אמרו לו, אין אנו יכולין לדבר עמו, אלא אם הוא אוהבך, דבר עמו בעדנו ואחר כך עמנו. אמרו ישראל לישעיה, אנו הקדוש ברוך הוא קראנו בניו, דכתיב, בני בכורי ישראל (שמות ד כב), וכתיב, העמוסים מני בטן וגו' (ישע' מו ג), כיון שדבר עמנו בסיני, נפשנו יצאה בדברו. שמא אם ידבר עמנו נמות. אלא אתה רבינו קרב אתה ושמע, כמו שעשה משה רבינו. ומנין היתה העטרה הזאת לישעיה. שנאמר, ועתה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו (שם מט ה). ולכך נאמר, שמעו שמים וגו':

סימן ג
יערוף כמטר לקחי. אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום, עמדו המלאכים להורגו. אמר להם, בשביל שני דברים שנתנו לי מבני אדם, אתם מבקשים להרגני. כיון ששמעו כך, הניחוהו. משל לסוחר גדול המהלך במקום סכנה, תפשוהו לסטים ובקשו להרגו. אמר להם, בשביל חמשה מנה שיש לי עמי אתם הורגים אותי. ולא היו יודעים שיש בידו אבנים טובות ומרגליות. אמרו זה לזה, מה בצע בהריגתו, אין עמו כלום. הניחוהו. כשנכנס למדינה, התחיל למכור אבנים טובות שאין להם דמים. אמרו לו הלסטים, אתמול תפשנו אותך ואמרת לנו, אין עמי אלא חמשה מנה, ועכשיו אתה מוציא אבנים טובות ומרגליות שאין להם ערך בעולם. אמר להם, אתמול כשאמרתי לכם כך, בשעת סכנה הייתי עומד. אף כך משה רבינו אמר למלאכים, שני דברים עמי, והמה מתנה גדולה היתה עמו, שנאמר, עלית למרום וגו' (תהל' סח יט). לכך אמר דוד, טוב לי תורת פיך וגו' (שם קיט עב). ואומר, הנחמדים מזהב ומפז רב (שם יט יא). ואומר, אמרות ה' אמרות וגו' (שם יב ז). אמרו ישראל למשה רבינו, אשריך שלקחת מתנות. אמר להם, אלולי שאמרתי למלאכי השרת, שהם שני דברים, הייתי נשרף מאישם, והתורה הזאת היא הצלתני מידם. עליהם אמר, יערף כמטר וגו'. ואין יערף אלא הריגה, שנאמר, וערפו שם את העגלה (דב' כא ד). וכן ביהודה אומר, ידך בעורף אויבך (בר' מט ח). ואין לקחי אלא תורה, שנאמר, כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד ב). [ולמה נמשלה תורה למטר. לומר, מה מטר משחקת אבנים, שנאמר, אבנים שחקו מים (איוב יד יט), אף התורה משחקת לב האבן. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם אבן הוא, נמוח. ואם ברזל הוא, מתפוצץ. לכך אין טוב לאדם כי אם להמית עצמו על דברי תורה, ולעסוק בה תמיד יומם ולילה. וזהו שנאמר, והגית בו יומם ולילה (יהוש' א ח). וזהו שאמרו, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. ולכך נמשלה למטר, מה מטר אין העולם בלא הם, לפי שצריכין להצמיח כל טוב, כך אין העולם מתקיים בלא תורה, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמ' לג כה). ומה המטר יורד מעט מעט, כך התורה, תחלה קורא אבג"ד כמנין קטן, ולבסוף עולה למנין גדול, ק' ר' ש' ת'. כך מתחילין, ואחר כך עומד על התורה ודקדוקיה]. דבר אחר, יערף כמטר לקחי. אמרו לו ישראל למשה רבינו, לא באת לדבר עם השמים ועם הארץ, אלא עם המטר וטל. אמר להם, משל למה הדבר דומה. לעשיר שהלך לכבד את המלך, ולקח עמו שרים גדולים ואנשים מכובדים וכנס עמהם אצל המלך, והמלך קבלם בסבר פנים יפות. וכך אמר משה, מוטב שאקרא את השמים ואת הארץ ואת המטר והטל ויהיו עמי, ואקרא להקדוש ברוך הוא ויענה אותי. לפיכך אמר, האזינו השמים וגו', יערף כמטר וגו'. ואחר כך, כי שם ה' אקרא:

סימן ד
הצור תמים פעלו. ישעיה אמר, דרשו ה' בהמצאו (ישע' נה ו). ודוד אמר, דרשו ה' ועוזו וגו' (דה"א טז יא). למה אמר, בקשו פניו תמיד (שם). ללמדך, שהקדוש ברוך הוא יתברך שמו, פעמים נראה ופעמים אינו נראה, פעמים שומע ופעמים אינו רוצה לשמוע, פעמים עונה ופעמים אינו עונה. פעמים נדרש ופעמים אינו נדרש, פעמים מצוי ופעמים אינו מצוי, פעמים קרוב ופעמים אינו קרוב. כיצד. נראה למשה, שנאמר, ודבר ה' אל משה (שמ' לג יא). חזר ונעלם ממנו, כשאמר לו, הראני נא את כבודך (שם שם יח). וכן נראה לישראל בסיני, שנאמר, ויראו את אלהי ישראל (שם כד י). ואומר, ומראה כבוד ה' (שם שם יז). חזר ונעלם מהם, שנאמר, כי לא ראיתם כל תמונה (דב' ד טו). ואומר, קול דברים אתם שומעים (שם). וכשהיו ישראל במצרים בשעבוד פרך, וישמע אלהים את נאקתם (שמו' ב כד). כיון שחטאו, [ו] לא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם (דבר' א מה). ענה לשמואל במצפה, שנאמר, ויצעק שמואל אל ה' ויענהו ה' (ש"א ז ט). חזר ולא ענהו, שנאמר, ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל על שאול (שם טז א). ענה לדוד ואמר, דרשתי את ה' וענני (תהל' לד ה). חזר ולא ענהו, שנאמר, ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה (ש"ב יב טז). וכתיב, גם הבן הילוד לך מות ימות (שם שם יד). ובזמן שישראל עושין תשובה, מצוי להם, שנאמר, ובקשתם משם את ה' אלהיך (דבר' ד כט). ואם לא עשו תשובה, בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו, חלץ מהם (הושע ה ו). פעמים קרוב, שנאמר, קרוב ה' לכל קוראיו (תה' קמה יח). פעמים אינו קרוב, שנאמר, רחוק מרשעים ה' (משלי טו כט). וכתיב, ישא ה' פניו אליך (במדב' ו כו). וכתוב אחד אומר, אשר לא ישא פנים (דבר' י יז). עושה תשובה, נושא לו פנים. יכול לכל. תלמוד לומר, אליך, ולא לאומה אחרת, שנאמר, כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי (ירמ' ד יד), אם עשו תשובה. ואם לאו, כי אם תכבסי בנתר (שם ב כב). לכך אמר ישעיה, דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב. משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לעבדיו, צאו והכריזו בכל ממשלתי שאני יושב ודן דיני ממונות, כל מי שיש לו עסק עם חברו, יבא לפני ואני דן אותו לכף זכות, עד שלא אשב לדון דיני נפשות. וכן הקדוש ברוך הוא יתברך שמו אמר לישראל, בני, הוו יודעין שאני דן את העולם בארבעה פרקים האלו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפני כבני מרון, בחג נדונין על המים. ובאלו שלשה פרקים יושב לדון דיני ממונות, להעשיר או להעני, להרבות או למעט. אבל בראש השנה, דן דיני נפשות, אם למות אם לחיים, כמה דאת אמר בתקיעתא דרב, ועל המדינות בו יאמר וכו'. ואם עשיתם תשובה לפני בלב שלם, אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות, ששערי שמים פתוחין ואשמע תפלתכם, שאני משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים, עד שלא אחתום גזר דין ביום הכפורים. לכך נאמר, דרשו ה' בהמצאו. אמר רבי שמואל בר נחמני, משל למה הדבר דומה. למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו. ראהו אדם, אמר לבני המדינה, דעו שהמלך עמכם בכעס והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם, עד שלא ירחיק מכם. פקח אחד היה שם, אמר להם, שוטים, עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק צאו אצלו אולי יקבל אתכם. לכך כתיב, דרשו ה' בהמצאו, אלו עשרת ימי תשובה, שהוא שרוי ביניכם. שכן יחזקאל אומר, והקיר ביני וביניכם (יחזקאל מג ח). הוי, קראוהו בהיותו קרוב, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו וגו' (ישעיה נה ו-ז). מכאן ועד סוף הפרשה חדש הוא

סימן ה
הצור תמים פעלו וגו' צדיק, שעושה צדקות עם בניו. כשרואה אדם שהוא עני ויש בידו מעשים טובים, והוא מתפלל לפניו, ואומר כשמך הגדול תעשה לי צדקה, הקדוש ברוך הוא פותח אוצרותיו ונותן לו, הדא הוא דין, כי צדקות עושה. וזהו שאמר דוד, מה רב טובך אשר צפנת וגו' (תהל' לא כ). אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שיש לך אוצרות צדקה הרבה. ואם לא תחלקם לי ולחברי הצריכים, למה רב טובך. הלה' תגמלו זאת, הה"א רחוקה מן השם, למה. שהוא סיום חתימתו של משה. קח ראש תיבות של פסוקים עד ה' מהלה', כגון ה' מהאזינו וי' מיערף, כ' מכי שם ה' אקרא, ה' מהצור, שי"ן משחת לו, ה' מהלה', ותמצא שהכל עולה בגימטריא כמנין משה, וזו היא חתימתו של משה כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיום ספרו, ולכך הה' רחוקה מהשם:

סימן ו
הלא הוא אביך קנך, הוא שקנה אותך. כמו שמצינו בפרקי רבי אליעזר, כשבא הקדוש ברוך הוא לבלבל דור הפלגה, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים שרי כל האומות, בואו ונטיל גורלות, למי יעלו האומות, אומה לכל אחד ממנו, ואיזה יעלה לחלקו. הטילו גורלות, ונפל ישראל לחלקו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב, בהנחל עליון גוים וכן הוא אומר, כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. לכך קראם הקדוש ברוך הוא לישראל חלף שאר אומות. והוא שאמרו חכמים, ישראל קנין אחד. וזהו, הלא הוא אביך קנך:

סימן ז
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק. כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כמו שמצינו במרגלים, שמוע בן זכור (במדבר יג ד), על שלא שמע בדברי המקום, וכאלו שאל בזכורו. וכן הוא אומר, כי חטאת קסם מרי (ש"א טו כ). שפט בן חורי (במד' יג ה), על שלא שפט את יצרו, ונעשה חורי מן הארץ. יגאל בן יוסף (שם שם ז), על שהוציא דבה על הארץ, לכך נאסף בלא עתו. פלטי בן רפוא (שם שם טם), פלט עמו ממעשים טובים ורפו ידיו, שהרי מת. גדיאל בן סודי (שם שם י), דבר דברים קשים כגידין. גדי בן סוסי (שם שם יא), הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא. הוא שאמר, ארץ אוכלת יושביה (שם שם לב). עמיאל בן גמלי (שם שם יב), העמה כחו, על שאמר, כי חזק הוא ממנו (שם שם לא), וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל. סתור בן מיכאל (שם שם יג), על שהיה בלבו לסתור מה שכתוב, מי הוא כאל ה'. ואומר, אין כאל ישורון (דברים לג כו). נחבי בן ופסי (במדב' יג יד), החביא האמת ופסה האמונה מפיו, כמו פסו אמונים מבני אדם (תה' יב ב), לומר דברי כזבים על הקדוש ברוך הוא, ונעשה מך. (וכך נמצא בספר רבי משה הדרשן):

סימן ח
יצרנהו כאישון עינו. הקדוש ברוך הוא נוצר לבחוניו, כאדם הנוצר אישון עינו. ומעשה באדם אחד עשיר גדול ומקובל, והיתה לו בת אחת יפת תואר מאד וחסידה. ונשאת שלשה פעמים לשלשה בני אדם, ובכל לילה ראשונה של נשואיה, למחרת מוצאים בעלה מת. אמרה, לא ימותו עוד בני אדם עלי, אשב אלמנה ועגונה עד אשר יראה המקום וירחם. ישבה ימים רבים. והיה לאותו עשיר אח עני מאד במדינה אחרת, והיו לו עשרה בנים, ובכל יום ויום הוא ובנו הגדול מביאין חבילי עצים מן היער ומוכרין אותן ומזה היו מתפרנסין הוא ואשתו ובניו. פעם אחת לא מכרו ולא היה להם מעות לקנות לחם, ולא אכלו אותו היום. למחר [מה] היה להם. הלכו ביער ונתעטף רוח האב. זלגו עיני הבן דמעות על ענים ותלה עיניו למרום. הרהר הבן בלבו נטל רשות מאביו ומאמו והלך למדינת דודו. וכשבא לביתו שמח שמחה גדולה דודו עליו וגם אשתו ובתו, ושאלו לו על אביו ועל אמו ועל הבנים. ישב עמו שבעה ימים. לסוף שבעת ימים, בא הבחור לדודו, אמר לו, שאלה אחת אני שואל ממך, אל תשיבני. אמר לו דודו, אמור בני מה שתרצה. אמר לו, השבעה לי. וכן עשה. אמר, זאת השאלה אשר אני שואל ממך, שתתן לי בתך לאשה. כששמע האיש בכה, אמר לו, אל בני, אל, כי בעונותי כך מדתה. אמר לו, על מנת כך. אמר לו, אם על עסקי ממוני אתה קופץ עליה, אל תשאנה, ואני אתן לך כסף וזהב הרבה, כי אתה בחור נאה וחכם, ובעצתי, אל תסתכן בה. אמר לו, כבר נשבעת על הדבר הזה. ראה העשיר הדבר ונתרצה לו, ובא לבתו וספר לה את הדברים. כששמעה זאת, בכתה וצעקה במר נפשה, ותלתה עיניה למרום, ואמרה, רבון העולמים, תהי ידך בי, ואל ימותו כל אלו עלי. מה עשה. קדשה ועשה משתה וקרא לזקני העיר, ועשה כילה וישב החתן בתוכה. ונזדמן לו זקן אחד והוא אליהו זכור לטוב, וקראו בינו לבינו, ואמר לו, בני, איעצך עצה נכונה ואל תט מעצתי. כשתשב לסעוד, יבא אליך עני לבוש בגדים שחורים וקרועים, יחף ויגע, שער נתנו מסמרים, עני שאין כמוהו בכל העולם. כשתראהו, תקום ממושבך והושיבהו אצלך, והאכילהו והשקהו ושמש לפניו בכל כחך וכבדהו, ואל תפל דבר מכל אשר דברתי לך, ותשאר לשלום, ואני אלך לדרכי. הלך לו הזקן ובא החתן למקומו. ישבו על המשתה. כשהתחילו לאכול, בא אותו עני. וכשראהו החתן עמד ממקומו ועשה לו כל מה שאמר לו הזקן. לאחר המשתה, אותו העני קרא לחתן, הביאו לחדר, אמר לו, בני, אני שלוחו של מקום, ובאתי הנה לקחת את נפשך. אמר לו, אדוני, תן לי זמן שנה אחת או חצי שנה. אמר ליה, לא אעשה. אמר לו, אם כן, תן לי שלשים יום או שבעה ימי המשתה. אמר לו, לא אתן לך אפילו יום אחד כי כבר הגיע עתך. אמר לו, בבקשה ממך המתן לי עד שאלך ואקח רשות מאשתי. אמר לו, לדבר הזה אשא פניך, ולך בא מהרה. הלך לחדר, והיא יושבת יחידה ובוכה ומתפללת לקונה (ופתח החדר). קרא הבחור אליה, ובאת לפתוח לו. הביאהו אצל' בחדר, החזיקה בו ונשקה לו. אמרה לו, אחי, למה באת. אמר לה, ליטול רשות ממך, כי בא עתי ללכת בדרך כל הארץ, כי המלאך בא והגיד לי, שבא לבקש את נפשי. אמרה לו, לא תלך אלא תשב הנה, ואני אלך לו ואדברה עמו. הלכה ומצאה אותו. אמרה לו, אתה המלאך שבאת לבקש נפש אישי. אמר לה, הן. אמרה לו, לא ימות עתה. כתוב בתורה, כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח (דברים כד ה). והקדוש ברוך הוא אמת ותורתו אמת. ואם תקח את נפשו, תעשה התורה פלסתר. אם תקבל דברי, מוטב. ואם לאו, תבוא עמי לבית דין הגדול. מיד גער הקדוש ברוך הוא במלאך והלך. בלילה שכבו יחד החתן והכלה, ואבי הכלה ואמה בוכים בחדרם וכשהגיע לחצי הלילה, קמו האיש והאשה להכין קבר לחתנם קודם שיעלה עמוד השחר. כשקמו שמעו החתן והכלה משחקין ושמחים יחד. נכנסו לחדר לראות הדבר, ראו ושמחו והודיעו הדבר לקהל והודו לשם. וזהו שהקדוש ברוך הוא נוצר הבוטחים בו]:

סימן א ב ג ד ה ו ז ח