מדרש תנחומא ויקרא

פרשת אחרי מות

סימן א
אחרי מות שני בני אהרן. זה שאמר הכתוב, הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא, ולזבח ולאשר איננו זבח, כטוב כחטא, כנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט ב). שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים, ורואה דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים, ואומר, זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (שם שם ג), הכל כאשר לכל. מקרה אחד לצדיק, זה אברהם שנקרא צדיק, שנאמר, כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה (בר' יח יט). ולרשע, זה נמרוד שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא. זה מת וזה מת. הרי, מקרה אחד לצדיק ולרשע. לטוב ולטהור ולטמא. לטוב, זה משה, שנאמר, ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב). ולטהור, זה דוד, שנאמר, וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (ש"א טז יב). ולטמא, זה נבוכדנצר. דוד בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, ונבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה. ולזבח ולאשר איננו זבח. ולזבח, זה שלמה, שנאמר, ויזבח שלמה את זבח השלמים (מ"א ח סג). ולאשר איננו זבח, זה ירבעם שבטל את ישראל מלעלות לרגל לבית המקדש, שנאמר, רב לכם מעלות ירושלים (שם יב כח), זה מלך אחר זה. כטוב, זה משה, שנאמר, ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב). כחוטא, אלו מרגלים, שכתוב בהם, חטאים תרדף רעה (משלי יג כא). משה לא נכנס לארץ, ומרגלים לא נכנסו לארץ. כנשבע, זה צדקיה, שכתוב בו, וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דה"ב לו יג). ונתעורו עיניו, שנאמר, ואת עיני צדקיהו עור (מ"ב כה ז). כאשר שבועה ירא, זה שמשון, שנאמר, השבעו לי (באלהים) פן תפגעון בי אתם (שופטי' טו יב). ונתעורו עיניו, שנאמר, ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו (שם טז כא). לפיכך אמר שלמה, זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (קהלת ט ג). דבר אחר, כטוב כחוטא. כטוב, אלו בניו של אהרן. כחוטא, אותן שחלקו, קרח ועדתו שקרבו כדי לחלק על משה ונשרפו, שנאמר, ואש יצאה מאת ה' (במד' טז לה). ובניו של אהרן נכנסו להקריב, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (ויק' י ב). רבי אבא בר כהנא פתח קרא, לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב ב), מה מעורבב שחוק של רשעים ששוחקים בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות שלהם. ולשמחה מה זו עושה, מה טיבן של תלמידי חכמים להיות עושה שם. דבר אחר, לשחוק אמרתי מהולל. אמר רב אחא, אמר שלמה דברים ששוחקין עליהם מדת הדין הוללים. כתיב, לא ירבה לו סוסים ולא ישיב וגו' (דבר' יז טז). וכתיב, ויהי לו ארבעים אלף ארוות סוסים (מ"א ה ו). וכתיב, [ו] לא ירבה לו נשים (דב' יז יז). וכתיב, ויהי לו שבע מאות נשים (מ"א יא ג). וכתיב, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד (דב' יז יז). וכתיב, ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים (מ"א י כז), ולא היו נגנבות, אמר רבי יוסי בר חנינא, היו אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות. תני רבי שמעון בן יוחאי, אפילו משקלות שהיו בימי שלמה, של זהב היו, דכתיב, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה (דה"ב ט כ). ולשמחה מה זו עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה העטרה הזאת בידך, רד מכסאך. באותה שעה ירד מלאך בדמות שלמה וישב על כסאו. והיה שלמה מחזר על הפתחים בכל בתי כנסיות ובבתי מדרשות בירושלים ואומר, אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים (קהלת א יב). והן אומרין לו, שלמה המלך יושב על כסאו, ואתה יושב ומשתטה ואומר אני קהלת. והיו מכין אותו בקנה, ונותנין לפניו קערה של גריסין לאכול. באותה שעה אמר, וזה היה חלקי מכל עמלי (שם ב י). ויש אומרים, קנה בידו. ויש אומרים, קודו. ויש אומרים, קו שררתיה. באותה שעה אמר שלמה, הבל הבלים אמר קהלת (שם א ב). לשחוק אמרתי מהולל (שם ב ב). אמר רבי פנחס, מה מעורבב שחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול, שנאמר, שורו עבר ולא יגעיל, ישלחו כצאן עויליהם, ישאו בתוף וכנור, יבלו בטוב ימיהם (איוב כא י-יג). כיון שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (שם שם טו). אמר להם הקדוש ברוך הוא, ולשמחה מה זה עושה. חייכם, אני מאבד זכרכם מן העולם הזה, הדא הוא דכתיב, וימח את כל היקום וגו' (בר' ז כג). דבר אחר, לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב שחוק ששחקה מדת הדין על הסדומיים, שנאמר, ארץ ממנה יצא לחם וגו', מקום ספיר אבניה וגו', נתיב לא ידעו עיט וגו', לא הדריכוהו בני שחץ (איוב כח ה-ח). כיון שאמרו נשכח תורת רגל מארצנו, מיד פרץ נחל מעם גר וגו' (שם שם ד). אמר להם הקדוש ברוך הוא, ולשמחה מה זה עושה (קהלת ב ב). חייכם, אני אשכח אתכם מן העולם, שנאמר, וה' המטיר על סדום וגו' (בראש' יט כד). דבר אחר, לשחוק אמרתי מהולל. מה מעורבב שחוק ששחקה מידת הדין עם אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד. ראתה יבמה מלך, ובעלה כהן גדול, ואחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה. כיון שנכנסו להקריב קרבן, יצאו שרופים. נהפכה שמחתה לאבל, שנאמר, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן:

סימן ב
רבי לוי פתח, אמרתי להוללים אל תהולו (תהל' עה ה). מערבביא, אלו שלבן מלא עליהם חלחליות רעות. רבי לוי קורא להון פסוק זה, הוללים, אלו שהן מביאין אלילים לעולם. ולרשעים אל תרימו קרן (שם). אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי. אדם הראשון לא שמח בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי. רבי לוי בשם רבי מנסיא אמר, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני דסקרין אחת לו ואחת לבן ביתו, של מי הוא עושה נאה, לא שלו. כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, וגלגל חמה נברא לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהא תפוח עקבו של אדם מכהה גלגל חמה. ומה אם תפוח עקבו מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר, שלש עשרה חופות קשר לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן, שנאמר, בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך אדם פטדה וגו' (יחזק' כח יג). רבי שמעון בן לקיש אמר, אחת עשרה. רבנן אמרי, עשר. ולא פליגי. מאן דעבד להו שלש עשרה, עבד כל אבן יקרה מסכתך תלת. ומאן דעביד להון אחת עשרה, עביד להון חדא. ומאן דעביד להון עשר, לא עבד חדא מנהון. ואחר כל השבח הזה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (ברא' ג יט). אברהם לא שמח בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי. אברהם נולד לו בן אחד למאה שנה, ולבסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא, קח נא את בנך וגו' (שם כב ב). ועשה אברהם אבינו מהלך שלשת ימים, היינו דכתיב, ביום השלישי וישא וגו' (שם שם ד). מה ראה, ראה ענן קשור על גבי ההר. אמר לו, בני, רואה אתה מה שאני רואה כו' (כדאי' לעיל סדר וירא). הדא הוא דכתיב, ויבא אברהם לספוד לשרה (שם כו ב). מהיכן בא, מהר המוריה בא. כביכול, הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולמו, ובני אדם מבקשים לשמוח בעולמו. יהי כבוד ה' לעולם (תהלים קד לא). ישמח ה' בעושיו אין כתיב, אלא ישמח ה' במעשיו. אימתי ישמח ה' במעשיו, במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא. ישראל לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי. ישמח ישראל במעשיו אין כתיב, אלא ישמח ישראל בעושיו (שם קמט ב), שעתידין ישראל לשמוח במעשיו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא. לפיכך כתיב, אמרתי להוללים אל תהולו:

סימן ג
רבי יוחנן בר יודן דמן גלילא פתח, אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו (איוב לט כז). אמר הקדוש ברוך הוא לאהרן, על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון, או על מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון. מקדש ראשון, סלע ישכון. ויתלונן (איוב לט כח), לינה אחת במקדש שני, על שן סלע ומצודה (שם). ותמן תנינן, משנטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת. ולמה נקראת שתיה. אמר רבי יוסי בר חלפתא, שממנה הושתת העולם. וכיצד היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכפורים. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתהא השנה הזאת דשונה, גשומה, טלולה, שנת זול, שנת שובע, שנת רצון, שנת ברכה, שנת משא ומתן באמונה, שנה שלא יצטרכו בה עמך ישראל אלו את אלו, שנה שלא יגביהו שררה אלו על אלו. ורבנן דקיסרין אמרין, על אחינו שבקיסרין שלא יגביהו שררה אלו על אלו. ורבנן דדרומא אמרין, על אחינו שבשרון שלא יעשו בתיהם קבריהם. משם חפר אכל, למרחוק עיניו יביטו (שם שם כט), משם היה מאכיל אוכל לכל ימות השנה. למרחוק עיניו יביטו, מראש השנה היה יודע מה יהא בסוף. הא כיצד. כיון שהיה צופה ורואה עשן המערכה עולה לדרום, היה יודע שבדרום שובע. עולה למזרח, יודע שהמזרח שבע. עולה לצפון, יודע שהצפון שבע. כלפי רקיע, יודע שהעולם כולו שבע. ואחר כל השבח הזה, ואפרוחיו יעלעו דם וגו' (איוב לט ל). חמי אפרוחיו מגעגעין בדם ושתיק. אלא, ובאשר חללים שם הוא (שם), השכינה. רבי יודן בשם רבי יהושע בן לוי ורבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא אמרו, קרבו שאו את אחיכם מאת הקדש אין כתיב כאן, אלא מאת פני הקדש (ויקרא י ד), כאדם שאומר לחברו, העבר המת הזה מלפני אביו, עד מתי אביו יראה את בנו מת לפניו. לכך נאמר, אחרי מות שני בני אהרן:

סימן ד
רב אחא בר זעירא פתח, אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו (איוב לז א). מהו ויתר, מקפץ, כמו שנאמר, לנתר בהם על הארץ (ויקרא יא כא), ומתרגמינן, לקפצא בהון על ארעא. אמר איוב, לא היו דומין בניו של אהרן למטהו. מטה אהרן, נכנס יבש ויוצא לח, שנאמר, ויוצא פרח ויצץ ציץ (במ' יז כג). טיטוס הרשע, נכנס לבית קדש הקדשים, גדר את הפרוכת, נכנס בשלום ויצא בשלום. ובני אהרן נכנסו להקטיר ויצאו שרופים, שנאמר, בקרבתם לפני ה':

סימן ה
אחרי מות שני בני אהרן. רבי ברכיה פתח, גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים עלי יושר. אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי שענשתי לאהרן ונטלתי שני בניו ממנו, לא טוב, אלא להכות נדיבים עלי יושר:

סימן ו
אחרי מות שני בני אהרן. תאני בשם רבי אליעזר, לא מתו נדב ואביהוא, אלא על שהורו הלכה לפני משה רבן. מעשה בתלמיד אחד שהורה הלכה לפני רבו, ואמר חבירו לאימא שלום אשתו, זה אינו מוציא שנתו, שהוא מת. וכן היה, שלא הוציא שנתו עד שמת. אמרו לו תלמידיו, רבינו, נביא אתה. אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני מרבותי, כל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה. תנא, אסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו, עד שיהא רחוק מרבו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל. הדא הוא דכתיב, ויחנו על הירדן מבית הישמות עד אבל השטים (במד' לג מט). רבי נחום ברבי ירמיה הוה בכפר, היו שואלין לו והוא מורה. אמרו לו, כדין אולפן רבי, אסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, והא רבי מני רבך יתיב בצפורי. אמר להו, ייתי עלי, אלו הוית ידע, לא הוית מורה. מן ההוא שעתא לא אורי. בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן והזכיר את סורחנן. כל כך למה. להודיעך, שלא מצא בידן אלא אותו עון בלבד. אמר רבי אלעזר המודעי, בוא וראה כמה קשה מיתתן של נדב ואביהוא לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנן. כל כך למה. שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם, שלא יאמרו, מעשים מקולקלים היה להם בסתר ולפיכך מתו. בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אלעזר אמר, בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, על הקריבה, ועל ההקרבה, ועל אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה, שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה, שהביאו אש זרה מבית הכירים. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, תאני רבי חייא, איש מחתתו, איש ממחתתו, איש מעצמו עשו ולא נטלו עצה זה מזה. רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן, ובכלן כתיב בהן מיתה. על שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וכתוב בהן מיתה, בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו (שמו' ל כ). ועל ידי שנכנסו מחוסרי בגדים, דכתיב בהן מיתה, שנאמר, והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד וגו' (שם כח מג). ומה היו מחוסרים. אמר רבי לוי, מעיל היו מחוסרים, דכתיב ביה מיתה, שנאמר, והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו וגו' (שם שם לה). ועל ידי שלא היה להם בנים, כתיב בהן מיתה, שנאמר, וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם (במד' ג ד). ועל שנכנסו שתויי יין למקדש, וכתיב, יין ושכר אל תשת ולא תמותו (ויק' י ט). אבא חנין אומר, שלא היה להם נשים, דתנינן תמן, וכפר בעדו ובעד ביתו, היא אשתו. אמר רבי לוי, שחוצים היו הרבה, והיו אומרים איזו אשה הוגנת לנו. הרבה נשים עגונות היו יושבות וממתינות להם, והם אומרים, אחי אבינו מלך, ואבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא, ואנו סגני כהונה, איזו אשה הוגנת לנו. אמר רבי מנחמה בשם רבי יהושע בר נחמיה, עליהם אמר דוד, בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו (תה' עח סג). למה בחוריו אכלה אש, על ידי שבתולותיו לא הוללו. ועוד מן הדא, ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא (שמות כד א). מלמד, שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, נדב ואביהו מהלכין אחריהם, וכל ישראל אחריהן. והיו אומרים, מתי ימותו שני זקנים, ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר, שניהם אמרו בפיהם זה לזה, בפניהן אמרו זה לזה. רבי פנחס אומר, בלבם הרהרו. אמר רבי ברכיה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (מש' כז א). הרבה סייחין מתו ועשו בעורותיהם שטוחין על גבי אמותיהן. ועוד מן הדא, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שמ' כד יא). אמר רבי פנחס, מכאן שהיו ראוין להשתלחת יד. אמר רבי הושעיה, וכי קלורין עלתה עמהן לסיני דאת אמרת ויחזו את האלהים. אלא מלמד, שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה. רבי יוחנן אמר, אכילה ודאי, דכתיב, באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש (משלי טז טו). אמר רבי תנחומא, מלמד שהגיסו את לבן ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר, משה לא זן עיניו מן השכינה, שנאמר, ויסתר משה פניו וגו' (שמות ג ו). בשכר כי ירא (שם), זכה וייראו מגשת אליו (שם לד ל). בשכר מהביט (שמות ג ו), זכה ותמונת ה' יביט (במדבר יב ח). בשכר ויסתר משה (שמות ג ו), זכה והנה קרן עור פניו (שם לד ל). ונדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה. ועוד מן הדא, וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה (במד' ג ד). אמר רבי יוחנן, וכי לפני ה' מתו. אלא מלמד, שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקין מן העולם בחייהם. רבי נחמן בעי קומי רבי פנחס בר חמא ברבי סימון, הכא הוא אומר, לפני ה' לפני ה' שתי פעמים. ולהלן הוא אומר, לפני אביהם (דה"א כד ב), פעם אחת. אלא מלמד, שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא כפלים כאביהם. במדבר סיני (במד' ג ד). אמר רבי מאיר, וכי במדבר סיני מתו. אלא מלמד, שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא, שמהר סיני נטלו אפופסין שלהן למיתה. משל למלך שהיה משיא את בתו, ונמצא בשושבין שלו דבר מקולקל. אמר המלך, אם אני הורגו עכשיו, הריני מעכב שמחת בתי. אמר המלך, למחר שמחתי באה ואני הורגו, מוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא, אם אני הורגן עכשיו, אני מעכב שמחת התורה. למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת התורה, הדא הוא דכתיב, ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש ג יא). ביום חתונתו, זה סיני, יום מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה אהל מועד:

סימן ז
ובנים לא היו להם (במד' ג ד). רבי יעקב בר אבין בשם רבי אחא אומר, אילו היו להם בנים, היו קודמין לאלעזר ואיתמר. שכל הקודם לנחלה קודם לכבוד, ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו. ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (שם). אמר רבי יצחק, בחייו. רבי חייא בר אבא אמר, במותו. על דעתיה דרבי יצחק דאמר בחייו, נאמר כאן על פני, ונאמר להלן וימת הרן על פני תרח אביו (ברא' יא כח). מה פני האמור להלן בחייו, אף כאן נמי פני האמור בחייו. ועל דעתיה דרבי חייא דאמר במותו, נאמר כאן פני, ונאמר להלן ויקם אברהם מעל פני מתו (שם כג ג). מה פני האמור להלן במותו, אף פני האמור בכאן במותו. ועל דעתיה דרבי יצחק דאמר בחייו, אירעה טומאה באהרן, שמש אלעזר. אירעה טומאה באלעזר, שמש איתמר. מעשה בשמעון בן קמחית, שיצא לדבר עם המלך של ערביים, (שמטא) נתזא צנורא מפיו על בגדיו וטמאתו, ונכנס יהודה אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה. אותו היום ראתה אמן שני בניה כהנים גדולים. אמרו, שבעה בנים היו לקמחית, וכלן שמשו בכהונה גדולה. נכנסו חכמים אצלה, אמרו לה, אמרי לנו מה מעשים טובים עשית ויש בידך. אמרה להם, העבודה, שלא ראו קורות ביתי שערות ראשי מימי. אמרין, כל קמחא קמחא קמחא דקמחית סלת. קראו עליה קרא, עליך אמר הכתוב, כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהל' מה יד). ועל דעתיה דרבי חייא בר אבא דאמר במותו, מת אהרן, שמש אלעזר. מת אלעזר, שמש איתמר, אמר רבי אבא בר אבינא, מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרשת אפר הפרה. אלא ללמד, שכשם שאפר הפרה מכפרת, אף מיתת מרים מכפרת. אמר רבי יודן, מפני מה נסמכה פרשת מיתת אהרן לשבור הלוחות. אלא מלמד, שקשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתתו של אהרן כשבור הלוחות. אמר רבי חייא בר אבא, באחד בניסן מתו בניו של אהרן. ומפני מה מזכיר מיתתן ביום הכפורים. אלא מלמד, שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר. שנאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויק' טז ל). ומנין שמיתת הצדיקים מכפרת. שנאמר, ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו ויעשו ככל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן (ש"ב כא יד):

סימן ח
וידבר ה' אל משה אחרי מות. זה שאמר אליהוא, אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו (איוב לז א). אליהוא הוא היה צופה היאך בניו של אהרן נכנסין להקריב ויוצאין שרופין, ותמה ואמר, אף לזאת יחרד לבי ויתר. ומה ראה לומר כך. אמר בשעה שנתפקקה הכהונה ביד אהרן, מה כתיב שם, וידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא (במ' יז כא), וכתב שמו של כל שבט ושבט על מטהו, וכתב שם אהרן על מטה לוי ונתנו באמצע, שלא יאמרו ישראל, מריח היה בשכינה ועשה פרי. אמר משה, הריני נותנו באמצע, כדי שלא אתן פתחון פה להם, שנאמר, ומטה אהרן בתוך מטותם (שם). מה כתיב שם, וינח משה את המטות לפני ה' (שם שם כב). ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן. ויגמל שקדים (שם שם כג), חסר המקרא כלומר, מהר וגמל. וכשגמל, שקדים גמל כל מי שהיה שוקד רע על שבטו של לוי. ומה אם עצים יבשים הריחו בחייו של עולם, הפריחו ועשו פירות ויצאו חיים. ובני אהרן שנכנסו חיים, ויצאו שרופים ואליהוא מביט באלו ובאלו, ואומר, אף לזאת יחרד לבי. אימתי. וידבר ה' אל משה אחרי וגו', שארבעתן ראויין למות, והתפלל משה עליהם, ועשתה תפלתו מחצה. אימתי. בשעה שעשו ישראל את העגל מה כתיב שם, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (דבר' ט כ). ואין השמדה אלא כליון בנים, שנאמר, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב ט). כיון שהתפלל משה עליהם, עשה תפלתו מחצה. אחרי מות שני בני אהרן. אמר ליה הקדוש ברוך הוא לאהרן, לא כתבתי בתורתי, על כל דבר פשע על שור על חמור על שה וגו' (שמות כב ח). על שור, אין אתה זוכר מה שעשית בשור, שנאמר, וימירו את כבודם בתבנית שור (תהל' קו כ). על חמור, על אותן מצריים, שנאמר בהם, אשר בשר חמורים בשרם (יחז' כג כ), עשו להם עגל מסכה, שיהו משתחוים לו ישראל, שנאמר, והאספסוף אשר בקרבו (במד' יא ד). על שה, אלו ישראל, שנאמר, שה פזורה ישראל אריות הדיחו (ירמי' נ יז). על שלמה, אותן שכתב בהן, שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישע' ג ו). על כל אבדה, אותן שכתוב בהן, צאן אובדות היו עמי (ירמ' נ ו). מי הוא זה. אותן שאמרו, אלה אלהיך ישראל (שמ' לב ד), ויעשו נאצות גדולות (נחמי' ט יח). עד האלהים יבא דבר שניהם (שמו' כב ח), זה משה, שכתב בו, ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז א), אדון לפרעה, שישב משה ודנם. (עד) אשר ירשיעון אלהים (שם כב ח). אלהים, אלו הדיינים. ישלם שנים לרעהו (שם), אלו בני אהרן. הוי, אחרי מות שני בני אהרן:

סימן ט
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן איש איש מבית ישראל אשר ישחט. ורוח הקדש צווחת, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים (מלא' א יא). משעה שהשמש זורח עד שעה שהוא שוקע, אין קלוסו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו, שנאמר, ממזרח שמש ועד מבואו. וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון, מה כתיב שם, אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י יב). בקש יהושע לשתק את החמה, אמר לו, שמש בגבעון דום. לא אמר עמוד אלא דום. למה אמר לו דום. שכל זמן שהוא מקלס, יש בו כח להלך. דמם, עמד. לכך אמר לו יהושע שיעמוד, שנאמר, שמש בגבעון דום. אמר לו השמש ליהושע, יהושע, וכי יש קטן אומר לגדול ממנו דום. אני נבראתי ברביעי, ובני אדם בששי, ואתה אומר לי דום. אמר לו יהושע, בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן, אינו אומר לו שתוק ואברהם אבי הקנה לו הקדוש ברוך הוא שמים וארץ, שנאמר, ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית יד יט). ולא עוד, אלא שנשתחוה השמש לפני יוסף, שנאמר, והנה השמש והירח וגו' (בר' לז ט). הוי, שמש בגבעון דום. אמר לו השמש, וכי אתה גוזר עלי שאדום. אמר לו, הן. אמר לו, וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקדוש ברוך הוא. אמר לו, דום אתה ואני אומר שירה בעבורך, שנאמר, אז ידבר יהושע לה' (יהושע י יב). ואין אז אלא שירה, שנאמר, אז ישיר משה (שמ' טו א). ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה (מלאכי א יא). שאל רבי אמי את רבי שמואל בר נחמן, מהו ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה. והתורה מזהרת ואמרה, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו', כי אם במקום אשר יבחר ה' (דבר' יב יג-יד). וכן הוא אומר, איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או וגו', ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז ג-ד), (בבל תביאו). ואתה אומר, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי. אמר לו רבי שמואל בר נחמן, איזו היא מנחה טהורה בכל מקום. אין מוקטר אלא תפלת המנחה, שנאמר, תכון תפלתי קטורת לפניך וגו' (תהלים קמא ב). ואומר, ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו (מלכים א יח לו):

סימן י
איש איש מבית ישראל. זה שאמר הכתוב, הטיבה ברצונך את ציון, תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו' (תהל' נא כ-כא). משל למה הדבר דומה. לעשיר גדול וחזק ואין לו אשה, אין ביתו בית. למה. כשהסריסים באים, הוא אומר, לכו לחנות (במקום אחר). למה. שאין לו בית ולא אשה. נטל אשה, היה אומר להם, מכאן ואילך כל מה שאתם מביאים לי העלו אותן לבית. כך כל ימים עד שלא העמיד משה אהל מועד, היו הקרבנות קרבין בכל מקום, שנאמר, וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (שמ' כד ה). וכן הוא אומר, דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו (שם ח כג). כיון שהוקם המשכן, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אמור להם, מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באהל מועד, שם היו מעלין את הדורון להקדוש ברוך הוא. שכן כתיב, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה' (דבר' יב יג-יד). היכן בחר. בירושלים, שנאמר, כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו (תהלי' קלב יג). לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו', ואל פתח אהל מועד לא הביאו. צפה הקדוש ברוך הוא שבית המקדש עתיד ליחרב, ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל, כל זמן שבית המקדש קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו, מתכפר עליכם. ובזמן שאין בית המקדש קיים, במה מתכפר עליכם. התעסקו בדברי תורה, שהן משולין כקרבנות והן מתכפרין עליכם, שנאמר, זה הדבר (ויק' יז ב). וכן הנביא אומר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד ג). בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה. מקריבין יין נסך על גבי המזבח, שנאמר, ויין לנסך רביעית ההין (במד' טו ה). נמשלו דברי תורה ליין, שנאמר, ושתו ביין מסכתי (משלי ט ה). מקריבים לחם על גבי המזבח, שנאמר, את קרבני לחמי לאשי (במד' כח ב). וכן הוא אומר, ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד (שמ' כה ל). נמשלה תורה ללחם, שנאמר, לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה). מקריבים על גבי המזבח שמן, שנאמר, סולת בלולה בשמן (ויקר' ב ה). נמשלה תורה לשמן, שנאמר, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר (קה' ט ח):

סימן יא
איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו'. רבי עקיבא אומר, כשהיו ישראל במדבר, היו נוחרין את הבהמה ואוכלין אותה. וכאן אסרה תורה, ואמר להם, איש איש מבית ישראל אשר ישחט, ואל פתח אהל מועד לא הביאו. אמר להם, אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד. רבי ישמעאל אומר, כיון שאמר להם משה כן, היו מתאוים לאכול בשר. באותה שעה הזהירו עצמן מן השחיטה, שלא לשחוט חוץ מאהל מועד. ולמה כן. אלא שהיו להוטין עד עכשיו אחר עבודה זרה. ומנין שהיו שוחטין לעבודה זרה. שכך כתב, ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו'. כיון שבקשו ליכנס לארץ ישראל באו להם אצל משה, אמרו לו, רבינו, אנו מבקשים לאכול בשר, כיצד נעשה. אמר להם, לשעבר כשהייתם במדבר, היה לכם אסור לשחוט חוץ מאהל מועד. אבל כשאתם נכנסין לארץ, מותר לכם לשחוט בכל מקום, שנאמר, כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך וגו' (דברי' יב כ). אמר להם, לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה, תהיו נוטלין מן הצאן ושוחטין. אמר שלמה, ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך (משלי כז כז). משה מלמד לישראל ואומר להם, אם יש לו כבשים, מה שאתה גוזז מהם, לכסות שלך, שנאמר, כבשים ללבושך. ומחיר שדה עתודים (שם שם כו). מהו ומחיר שדה עתודים. שכר שאתה עושה מן העתודים שהן מולידות הצאן, הוי לוקח בהם שדות. ודי חלב עזים, דיך חלב עזים. ללחמך ללחם ביתך. אמר רבי עקיבא, ראה היאך חס הקדוש ברוך הוא על נכסיהן (ס"א מחייתם) של ישראל. ראה מהו אומר, וזבחת מבקרך ומצאנך, ממה שהן יולדות. לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט ולא נוטל ומקריב, אלא ממה שהן מולידות. מנין. שכן כתיב, כל הבכור אשר יולד בבקרך (דבר' טו יט). ממה שהם מולידות, אתה רשאי לקרב. אמר רבי אלעזר בן עזריה, למדה תורה דרך ארץ, אם יהיה לאדם מישראל עשרה לטרין כסף, יהא אוכל ירק בקדרה. ואם יהיה לו עשרים, יהא אוכל באלפס. ואם יהיה לו שלשים לטרין, יהא אוכל ליטרא של בשר משבת לשבת. ואם יהיה לו חמשים, יהא אוכל ליטרא של בשר בכל יום ויום. וכל כך למה. כדי לחוס על נכסיהן של ישראל. אמר רבי אלעזר בן שמוע, כשהוא לוקח משבת לשבת, לא יהא לוקח עד שנמלך בתוך ביתו. ומנין. שכך כתוב, ואמרת אוכלה בשר (דברים יב כ). לפיכך משה מזהיר ומרמז להם, שלא יהו מרבין באכילה ושתיה:

סימן יב
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ישעיה אמר, שוחט השור מכה איש (ישע' סו ג). מי שהוא גונב שורו של חבירו ושוחטו, כאלו לבעליו הוא שוחט. דבר אחר, שוחט השור מכה איש. עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא מקריב שור חוץ מאהל מועד, כמכה איש, כאלו נפש שוחט, שנאמר, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. וכל מי שהוא שוחט במשכן, יכבדני, שנאמר, זובח תודה יכבדנני (תהל' נ כג). ומה שכר אני פורע לו. כשאביא הישועה לישראל, הוא זוכה לראות בה, שנאמר, ושם דרך, אראנו בישע אלהים (שם). אמר רבי אבהו, כל ישועה שבאה לישראל, היא של הקדוש ברוך הוא, שנאמר, עמו אנכי בצרה וגו', ואראהו בישועתי (שם צא טו-טז). אמרו ישראל, רבונו של עולם, הואיל ואמרת, עמו אנכי בצרה, הושיעה ימינך וענני (שם ס ז). שאם אתה עונה אותנו, הישועה שלך היא, שנאמר, ולכה לישעותה לנו (שם פ ג). שלא תהא הימין לאחור, שנאמר, השיב אחור ימינו (איכה ב ג). אמר רבי ברכיה הכהן ברבי, ראה מה כתיב, גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא (זכר' ט ט). צדיק ומושיע אין כתיב, אלא צדיק ונושע הוא. וכן הוא אומר, אמרו לבת ציון הנה ישעך בא (ישעי' סב יא). מושיעך בא אין כתיב כאן, אלא ישעך. כביכול, הוא נושע. אמר רבי מאיר, ויושע ה' ביום ההוא את ישראל (שמו' יד ל), ויושע כתיב כאן. כביכול, עם ישראל הוא נגאל. וכל זמן שישראל נגאלין, כאלו הוא נגאל. אמר רבי אמי, משה מקלס לכנסת ישראל, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דבר' לג כט). עם הושע בה' אין כתיב, אלא עם נושע בה'. משל לאדם שהיה לו סאה של חטין של מעשר שני, מהו עושה מהן, נותן מעות ופודה אותן. כך ישראל במה הם נפדין. כביכול בהקדוש ברוך הוא, שנאמר, עם נושע בה'. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם. במצרים, על ידי משה ואהרן. בימי סיסרא, על ידי ברק ודבורה. במדינים, על ידי שמגר בן ענת, שנאמר, ויושע גם הוא את ישראל (שופט' ג לא). וכן על ידי שופטים. ועל ידי שהיו בשר ודם, הייתם חוזרין ומשתעבדין. אבל לעתיד לבא, אני בעצמי גואל אתכם ושוב אין אתם משתעבדין, שנאמר, ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה יז):

סימן א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב