משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות מלכים ומלחמות

הלכות מלכים ומלחמות פרק י

א  בן נוח ששגג באחת ממצוותיו, פטור מכלום:  חוץ מרוצח בשגגה--שאם הרגו גואל הדם, אינו נהרג עליו; ואין לו עיר מקלט, אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו.

ב  במה דברים אמורים, בשוגג באחת ממצוות ועבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חברו, ודימה שהיא אשתו או פנויה.  אבל אם ידע שהיא אשת חברו, ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על ליבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג, והוא לא ידע שאסור להרוג--הרי זה קרוב למזיד, ונהרג.  ולא תיחשב זו להם שגגה, מפני שהיה לו ללמוד, ולא למד.

ג  [ב] בן נוח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצוותיו, מותר לו לעבור:  אפילו נאנס לעבוד עבודה זרה--עובד, לפי שאינן מצווין על קידוש השם.  ולעולם אין עונשין מהן לא קטן, ולא חירש, ולא שוטה--לפי שאינן בני מצוות.

ד  [ג] בן נוח שנתגייר, ומל וטבל, ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה', ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם--אין שומעין לו:  אלא יהיה כישראל לכל דבר, או ייהרג.  ואם היה קטן כשהטבילו אותו בית דין--יכול למחות בשעה שיגדיל, ויהיה גר תושב בלבד; וכיון שלא מיחה בשעתו--שוב אינו ממחה, אלא הרי הוא גר צדק.

ה  לפיכך אם בא לקטנה שהטבילוה בית דין, כסף כתובתה, או קנס אונס או מפתה--יהיה הכול תחת יד בית דין, עד שתגדיל ולא תמחה בגירות:  שמא תיטול, ותגדיל ותמחה; ונמצאת זו אוכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהן, אלא בדיני ישראל.

ו  [ד] בן נוח שבירך את השם, או שעבד עבודה זרה, או שבא על אשת חברו, או שהרג חברו, ונתגייר--פטור.  הרג בן ישראל, או שבא על אשת ישראל, ונתגייר--חייב; והורגין אותו על בן ישראל, וחונקין אותו על אשת ישראל שבעל--שהרי נשתנה דינו.

ז  [ה] כבר ביארנו שכל מיתת בני נוח בסיף--אלא אם כן בעל אשת ישראל נערה מאורסה, ייסקל, ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתיבעל, ייחנק.

ח  [ו] מפי הקבלה, שבני נוח אסורין בהרבעת בהמה, ובהרכבת אילן בלבד; ואין נהרגין עליהן.  וגוי שהכה ישראל--אפילו חבל בו--אף על פי שהוא חייב מיתה, אינו נהרג.

ט  [ז] המילה--נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר "אתה וזרעך אחריך, לדורותם" (בראשית יז,ט).  יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב).  ויצא עשיו, שהרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך" (בראשית כח,ד)--מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ודרכו הישרה, והם המחוייבין במילה.

י  [ח] אמרו חכמים שבני קטורה, שהם זרעו של אברהם שבאו אחר ישמעאל ויצחק--חייבין במילה.  והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכול במילה בשמיני; ואין נהרגין עליה.

יא  [ט] גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד.  וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.

יב  כללו של דבר:  אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע.  ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.

יג  [י] בן נוח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה, כדי לקבל שכר--אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה.  ואם הביא עולה, מקבלין ממנו.  נתן צדקה, מקבלין ממנו; וייראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל, ומצוה עליהם להחיותו.  אבל הגוי שנתן צדקה--מקבלין ממנו, ונותנין אותה לעניי גויים.

יד  [יא] חייבין בית דין של ישראל, להעמיד שופטים לאלו הגרים התושבים, לדון להן על פי משפטים אלו, כדי שלא יישחת העולם.  אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם מהן, מעמידין; ואם ראו שיעמידו להן מישראל, יעמידו.

טו  [יב] שני גויים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, ורצו שניהן--דנים להם דין תורה.  האחד רוצה, והאחד אינו רוצה--אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן.  היה ישראל וגוי--אם יש זכות לישראל בדיניהן--דנים לו בדיניהם ואומרים לו, כך דיניכם; ואם יש זכות לישראל בדינינו--דנין לו דין תורה ואומרים לו, כך דינינו.  וייראה לי שאין עושין כן לגר תושב, אלא לעולם דנים לו בדיניהם.

טז  וכן ייראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ, וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותו, שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא).  וזה שאמרו חכמים, אין כופלין להן שלום--בגויים, לא בגר תושב.  אפילו הגויים--ציוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום:  הרי נאמר "טוב ה', לכול; ורחמיו, על כל מעשיו" (תהילים קמה,ט), ונאמר "דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז).