משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות ממרים

הלכות ממרים פרק ג

א  מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם.  [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה--מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים:  כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול.

ב  [ג] במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו, ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה, ואחר שרירות ליבו, וכפר בתורה שבעל פה תחילה; וכן כל הטועים אחריו.

ג  אבל בני אותן הטועים ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותן עליו--הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס; ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי, וראה היהודיים ודתם--הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם.  כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו.  לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה; ולא ימהר אדם להורגן.

ד  אבל זקן ממרא האמור בתורה--הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה, ודן ומורה בדיני תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל, שבאה לו מחלוקת בדין מן הדינין עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן:  גזרה תורה עליו מיתה; ומתוודה, ויש לו חלק לעולם הבא.

ה  אף על פי שהוא דן והן דנין, והוא קיבל והם קיבלו--הרי התורה חלקה להם כבוד; ואם רצו בית דין למחול על כבודן, ולהניחו--אינן יכולין, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

ו  [ה] אין זקן ממרא חייב מיתה, עד שיהיה חכם שהגיע להוראה, סמוך בסנהדרין, ויחלוק על בית דין בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או בתפילין; ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו; ויחלוק עליהם, והם יושבין בלשכת הגזית.

ז  אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה, והורה לעשות--פטור:  שנאמר "כי ייפלא ממך דבר למשפט" (דברים יז,ח), מי שלא ייפלא ממנו אלא דבר מופלא.  [ו] היה חכם מופלא של בית דין, וחלק ושנה ולימד לאחרים כדבריו, אבל לא הורה לעשות--פטור:  שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון" (דברים יז,יב)--לא שיאמר בזדון, אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו.

ח  [ז] מצאן חוץ למקומן, והמרה עליהן--פטור:  שנאמר "וקמת ועלית--אל המקום" (דברים יז,ח), מלמד שהמקום גורם לו מיתה.  וכל אלו וכיוצא בהן, שהן פטורין מן המיתה--יש לבית דין הגדול לנדותן ולהפרישן ולהכותן ולמונען מללמד כפי מה שייראה להם שהדבר צריך לכך.

ט  [ח] וכיצד דנין זקן ממרא:  בעת שייפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה, בין בדבר שייראה בעיניו, בין בדבר שקיבל מרבותיו--הרי הוא והחולקין עימו עולין לירושלים, ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית; ואומרין להן בית דין, כך הוא הדין.  אם שמע וקיבל מהן, מוטב.

י  ואם לאו--כולם באין לבית דין שעל פתח העזרה, ואומרים גם הם להם, כך הוא הדין.  אם קיבל, ילכו להן.  ואם לאו--כולם באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל:  שנאמר "מן המקום ההוא, אשר יבחר ה'" (דברים יז,י).  ובית דין אומר להם, כך הוא הדין; ויוצאין כולן.

יא  חזר זה החכם שחלק על בית דין לעירו, ושנה ולימד כדרך שהוא למוד--הרי זה פטור; הורה לעשות, או שעשה כהוראתו--חייב מיתה, ואינו צריך התראה.  אפילו נתן טעם לדבריו, אין שומעין לו; אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו, או שהורה לאחרים לעשות--גומרין דינו למיתה לבית דין שבעירו.

יב  ותופסין אותו, ומעלין אותו משם לירושלים.  ואין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים.  ומשמרין אותו עד הרגל, וחונקין אותו ברגל--שנאמר "וכל ישראל, ישמעו וייראו" (דברים יג,יב; וראה דברים יז,יג), מכלל שצריך הכרזה.  וארבעה צריכין הכרזה--זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה:  שהרי בכולם נאמר "ישמעו וייראו" (דברים יג,יב; דברים יז,יג; דברים יט,כ; דברים כא,כא).