משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות ממרים

הלכות ממרים פרק ב

א  בית דין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין--הרי זה סותר, ודן כפי מה שייראה בעיניו:  שנאמר "אל השופט, אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז,ט)--אין אתה חייב ללכת, אלא אחר בית דין שבדורך.

ב  בית דין שגזרו גזירה, או התקינו תקנה, והנהיגו מנהג, ופשט כל הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר, וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג--אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין.

ג  היה גדול בחכמה אבל לא במניין, במניין אבל לא בחכמה--אינו יכול לבטל את דבריו; אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו--אין האחרונים יכולין לבטל, עד שיהיו גדולים מהם.

ד  והיאך יהיו גדולים במניין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא--זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול, ולא חלקו בו.

ה  [ג] במה דברים אמורים, בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג, אלא בשאר דיני תורה.  אבל דברים שראו בית דין לגזור או לאסור אותן, לעשות סייג--אם פשט איסורן בכל ישראל--אין בית דין הגדול אחר יכול לעוקרן ולהתירן, אפילו היה גדול מן הראשונים.

ו  [ד] ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים--שלא יהיו גזירות אלו חמורין מדברי תורה עצמה:  שאפילו דברי תורה--יש לכל בית דין לעקור אותן, הוראת שעה.

ז  כיצד:  בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג, כדי שלא יעברו העם על התורה--מכין שלא כדין, ועונשין שלא כדין; אבל אין קובעין הדבר לדורות, ואומרין שהלכה כך היא.

ח  וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה, או לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים--עושין לפי מה שהשעה צריכה.

ט  כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה, כדי שיחיה כולו:  כך בית דין מורין בזמן מן הזמנים לעבור על מקצת מצוות לפי שעה, כדי שיתקיימו כולן--כדרך שאמרו חכמים הראשונים, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

י  [ה] בית דין שנראה להם לגזור גזירה, או לתקן תקנה, או להנהיג מנהג--צריכין להתיישב בדבר, ולידע תחילה, אם רוב הציבור יכולין לעמוד בה, או אין רוב הציבור יכולין לעמוד בדבר זה.  ולעולם אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה.

יא  [ו] הרי שגזרו בית דין גזירה, ודימו שרוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרו אותה, פיקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הציבור--הרי זו בטילה, ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.

יב  [ז] גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל, ועמד הדבר כן שנים רבות, ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר, ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל--יש לו רשות לבטלה; ואפילו היה פחות מאותו בית דין הראשון בחכמה ובמניין, יש לו לבטל.  [ח] וכל בית דין שהתיר שני דברים, אל ימהר להתיר דבר שלישי.

יג  [ט] הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א):  שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.

יד  כיצד:  הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא).  ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.

טו  אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף.

טז  אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה:  שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו".  לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף.  אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה.  וכן כל כיוצא בזה.