משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות ממרים

הלכות ממרים פרק א

א  בית דין הגדול שבירושלים--הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה:  שנאמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא), זו מצות עשה.  וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו--חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן.

ב  כל מי שאינו עושה בהוראתן--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה דברים יז,יא).  ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין:  שכל חכם שמורה על דבריהם--מיתתו בחנק, שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע . . ." (דברים יז,יב).

ג  אחד דברים שלמדו אותן מפי שמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והם הגזירות והתקנות והמנהגות--בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו, מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחת מהן, עובר בלא תעשה.

ד  הרי הוא אומר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא), אלו הגזירות והתקנות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם; "ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (שם), אלו דברים שלמדו אותן מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהם; "מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה שם), זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש.

ה  [ג] דברי הקבלה, אין בהן מחלוקת לעולם; וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו.  ודברים שלומדין מן הדין--אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולם, הרי הסכימו; ואם נחלקו בהן--הולכין אחר הרוב, ומוציאין הדין אחד לרבים.

ו  וכן הגזירות והתקנות והמנהגות--אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה זו או לתקן תקנה זו או שיניחו העם על מנהג זה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזירה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה--נושאין ונותנין אלו כנגד אלו, והולכין אחר רובן, ומוציאין הדבר אחד לרבים.

ז  [ד] כשהיה בית דין הגדול קיים, לא הייתה שם מחלוקת בישראל; אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל, שואל לבית דין שבעירו.  אם ידעו, אמרו לו; ואם לאו, הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחו עולין לירושלים, ושואלין לבית דין שבהר הבית.  אם ידעו, אמרו להם; ואם לאו, הכול באין לבית דין שעל פתח העזרה.  אם ידעו, אמרו להם; ואם לאו, הכול באים ללשכת הגזית לבית דין הגדול, ושואלין.

ח  אם היה הדבר שנולד בו הספק לכול ידוע אצל בית דין הגדול, בין מפי הקבלה בין מן המידה שדנו בה--אומרין להם מיד; ואם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול--דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למניין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלין כך הלכה, וילכו להם.

ט  משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל:  זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו; זה אוסר, וזה מתיר.  [ה] שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, אם עד שלא הגיע הדבר להן--בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר:  אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל.