משנה תורה לרמב"ם -> ספר שופטים -> הלכות עדות

הלכות עדות פרק ט

א  עשרה מיני פסלנות הם; כל מי שנמצא בו אחד מהן, הרי הוא פסול לעדות.  ואלו הן--הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן; הרי אלו עשרה.

ב  נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו)--לשון זכר, לא לשון נקבה.  [ג] וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין, מפני שהן ספק אישה.  וכל מי שהוא ספק כשר, ספק פסול--הרי הוא פסול:  שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו, או לחייב על פיו; ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק, דין תורה.

ג  [ד] העבדים פסולין לעדות, דין תורה:  שנאמר בעדים "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), מכלל שאחיו כמוהו--מה אחיו בן ברית, אף העד בן ברית.  קל וחומר לגויים:  אם עבדים שהן במקצת מצוות פסולין--הגויים, לא כל שכן.

ד  [ה] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, פסול.  [ו] וכל מי שנשתחרר, והרי הוא מחוסר גט שיחרור--פסול:  עד שיגיע הגט לידו ויטבול, וייעשה מכלל בני ברית; ואחר כך יעיד.

ה  [ז] הקטנים פסולין לעדות מן התורה:  שנאמר בעדים "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, לפני ה'" (דברים יט,יז)--"אנשים", לא קטנים.  אפילו היה הקטן נבון וחכם--הרי הוא פסול, עד שיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה גמורות.  ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות, ונולד בו סימן מסימני סריס--הרי זה סריס, ויעיד.  ואם לא נולד בו--לא יעיד עד רוב שנותיו, כמו שביארנו בהלכות אישות.

ו  [ח] קטן שהגיע לכלל שנותיו, שנראו בו סימני בגרות מלמעלה--אינו צריך.  ואם לאו--אין מקבלין עדותו, עד שייבדק.  ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ואינו יודע בטיב משא ומתן--אין עדותו עדות בקרקעות, מפני שאינו מדקדק בדברים:  שהרי אינו יודע.  אבל בעדות מיטלטלין--מקבלין עדותו, הואיל והוא גדול.

ז  [ט] השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצוות.  ולא שוטה שהוא מהלך ערום, ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד; אלא כל מי שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד אפילו בדבר מן הדברים--אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים--הרי זה פסול, ובכלל השוטים ייחשב.

ח  הנכפה--בעת כפייתו, פסול; ובעת שהוא בריא, כשר; ואחד הנכפה מזמן לזמן, או הנכפה תמיד בלא עת קבוע:  והוא, שלא תהיה דעתו משובשת תמיד--שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאתם, דעתן מיטרפת עליהם.  וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה.

ט  [י] הפתיים ביותר שאינן מכירין דברים הסותרין זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלין והנחפזין בדעתם, והמשתגעים בדעתן ביותר--הרי כל אלו בכלל השוטים.  ודבר זה, לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעות בכתב.

י  [יא] החירש כשוטה, שאין דעתו נכונה, ואינו בן מצוות.  ואחד חירש שמדבר ואינו שומע, או ששומע ואינו מדבר--אף על פי שראייתו ראייה מעולה, ודעתו נכונה--צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינין, והאיום שמאיימין עליו.

יא  וכן אם נשתתק--אף על פי שנבדק כדרך שבודקין לגיטין, ונמצאת עדותו מכוונת, והעיד בפנינו בכתב ידו--אינה עדות כלל:  חוץ מעדות אישה, לפי שבעגונה הקלו.

יב  הסומין--אף על פי שמכירין הקול, וידעו האנשים--הרי אלו פסולין מן התורה:  שנאמר "והוא עד, או ראה" (ויקרא ה,א)--מי שהוא ראוי לראות, הוא שמעיד.  והסומה באחת מעיניו, כשר להעיד.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך