משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות עדות

הלכות עדות פרק ז

א  מעיד הקרוב, על כתב ידי קרובו.  כיצד:  שטר שעדיו ראובן ושמעון ומתו, או הלכו למדינת הים, ובא בנו של ראובן ואמר, זה כתב ידו של אבי, ובא בנו של שמעון ואמר, זה כתב ידו של אבי--הרי אלו כשני עדים שאינן קרובים; ואם נצטרף עימהם שלישי, והעיד על כתב ידי שניהן--הרי נתקיים השטר.

ב  ואלו מדברים שנאמנין הגדולים להעיד בגודלן, מה שראו בקוטנן.  נאמן אדם לומר כשהוא גדול, זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי, שהייתי מכיר בכתב ידם כשהייתי קטן:  והוא שיצטרף עימו, אחר שמכיר כתב ידם כשהוא גדול.

ג  שטר שעדיו ראובן ושמעון, ובאו שניים והעידו שניהם שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון--נתקיים השטר.  אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן, והשני העיד על כתב ידי שמעון--לא נתקיים השטר, לפי שצריך שני עדים על כל כתב יד אחד משניהם; ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד, נתקיים.

ד  אמר הראשון הרי זה כתב ידי, והעיד הוא ואחר על כתב ידי השני--לא נתקיים השטר, לפי שנמצא שלושת רבעי הממון שבשטר תלוי בעדות האחד.  וכן אם העיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר, על כתב ידי השני--לא נתקיים, שהרי שלושת רבעי הממון תלוי בעדות הקרובים.

ה  שניים החותמין על השטר, ומת אחד מהן--צריך שני עדים להעיד על כתב ידו של מת.  ואם לא נמצא אלא עד אחד, עם זה העד החי--הרי זה החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס, ומשליכו בבית דין, עד שיוחזק כתב ידו בבית דין, ולא יהא צריך לומר שזה כתב ידי; ויעיד הוא והאחר על כתב ידי המת, ויתקיים כתב ידו הוא שלא מפיו.

ו  שלושה שישבו לקיים את השטר, שניים מהן מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר--עד שלא חתמו, מעידין בפניו וחותם:  שהעדים נעשים דיינין בדבר שהוא מדבריהם, כמו שביארנו.  אבל אחר שחתמו, אין מעידין בפניו וחותם--שהרי בעת שחתמו, לא היו המכירין אלא שניים, ואין מקיימין בשניים אלא עד שיהיו שלושתן מכירין, או יעידו העדים על הכתב בפני כל אחד ואחד.

ז  שניים שהיו חתומין על השטר, ומתו, ובאו שניים ואמרו כתב ידם הוא זה, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו--אף על פי שיש שם עדים אחרים שזה כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין--הרי זה לא נתקיים; אלא מעמידין השניים שבשטר כנגד השניים שהעידו עליהן שהן פסולין, ואין גובין בו כלום.