משנה תורה לרמב"ם  ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
הלכות סנהדרין פרק יג
א מי שנגמר דינו למיתה--מוציאין אותו מבית דין, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא לפניו: פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר על עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--זה מניף בסודרין, וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידון לבית דין. אם נמצא לו זכות, פוטרין אותו; ואם לאו, יחזור וייצא להריגה.
ב אמר הוא עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--אף על פי שאין ממש בדבריו, מחזירין אותו פעם ראשונה ושנייה: שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו; וכשיחזור לבית דין, תתיישב דעתו ויאמר טעם. החזירוהו, ולא נמצא ממש בדבריו--מוציאין אותו פעם שלישית.
ג אמר בשלישית, יש לי ללמד על עצמי זכות--אם יש ממש בדבריו--מחזירין אותו, אפילו כמה פעמים. לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים, ששומעין דבריו בדרך: אם יש בדבריו ממש, מחזירין אותו; ואם לאו, אין מחזירין אותו.
ד אם לא נמצא לו זכות, מוציאין אותו; ועדיו--הם שהורגין אותו, בכל מיתה שיתחייב בה. ורוצח שלא הרגוהו עדיו--חייבין בית דין להמיתו, ביד כל אדם.
ה רחוק ממקום ההריגה בעשר אמות, אומרין לו התוודה: שכן דרך כל המומתין, מתוודין; וכל המתוודה, יש לו חלק בעולם הבא. אם אינו יודע להתוודות--אומרין לו אמור, תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותיי. אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו, כך הוא מתוודה.
ו [ב] ואחר שמתוודה, משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו עליו וישתכר, ואחר כך ייהרג במיתה שהוא חייב בה.
ז [ג] זה היין והלבונה, והאבן שייסקל בה הנסקל, והסיף שייהרג בו הנהרג, והסודר שחונקין בו הנחנק, והעץ שתולין עליו הנתלה, והסודר שמניפין בו לפני הרוגי בית דין, והסוס שרץ עליו להצילו--הכול באין משל ציבור; ומי שרצה להתנדב, יתנדב.
ח [ד] אין בית דין יוצאין אחר הנהרג. וכל בית דין שהרגו נפש, אסורין לאכול באותו היום--הרי זה בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו). ואין מברין הקרובים על הרוגי בית דין, משום "לא תאכלו, על הדם". ודברים אלו אסורין, ואין בהן מלקות.
ט [ה] מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד--מעיינין בדינו, ואוכלין בית דין ושותין; ואחר כך גומרין דינו סמוך לשקיעת החמה, והורגין אותו.
י [ו] הרוגי בית דין--אין מתאבלין עליהן, ובאין קרוביהם ושואלים את שלום העדים ואת שלום הדיינין, להודיע שאין בליבם עליהם כלום, שדין אמת דנו. ואף על פי שאין נוהגין אבל--הרי הן אוננין עליהן, שאין אנינה אלא בלב.
יא [ז] מי שנגמר דינו וברח, ובא לבית דין אחר--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.
יב במה דברים אמורים, ברוצח. אבל שאר חייבי מיתות--עד שיבואו עדיו הראשונים, ויעידו שנגמר דינו, ויהרגוהו בידם: והוא שיעידו, בבית דין של עשרים ושלושה.
יג [ח] מי שנגמר דינו בבית דין שהיו בחוצה לארץ, וברח לבית דין שבארץ ישראל--סותרין את דינו על כל פנים. ואם היו אותו בית דין עצמן שנגמר דינו בפניהם--אין סותרין את דינו, אף על פי שגמרוהו בחוצה לארץ, והם עתה בארץ ישראל.
|
