משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק יג

א  מי שנגמר דינו למיתה--מוציאין אותו מבית דין, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא לפניו:  פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר על עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד.  אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות--זה מניף בסודרין, וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידון לבית דין.  אם נמצא לו זכות, פוטרין אותו; ואם לאו, יחזור וייצא להריגה.

ב  אמר הוא עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--אף על פי שאין ממש בדבריו, מחזירין אותו פעם ראשונה ושנייה:  שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו; וכשיחזור לבית דין, תתיישב דעתו ויאמר טעם.  החזירוהו, ולא נמצא ממש בדבריו--מוציאין אותו פעם שלישית.

ג  אמר בשלישית, יש לי ללמד על עצמי זכות--אם יש ממש בדבריו--מחזירין אותו, אפילו כמה פעמים.  לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים, ששומעין דבריו בדרך:  אם יש בדבריו ממש, מחזירין אותו; ואם לאו, אין מחזירין אותו.

ד  אם לא נמצא לו זכות, מוציאין אותו; ועדיו--הם שהורגין אותו, בכל מיתה שיתחייב בה.  ורוצח שלא הרגוהו עדיו--חייבין בית דין להמיתו, ביד כל אדם.

ה  רחוק ממקום ההריגה בעשר אמות, אומרין לו התוודה:  שכן דרך כל המומתין, מתוודין; וכל המתוודה, יש לו חלק בעולם הבא.  אם אינו יודע להתוודות--אומרין לו אמור, תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותיי.  אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו, כך הוא מתוודה.

ו  [ב] ואחר שמתוודה, משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתיטרף דעתו עליו וישתכר, ואחר כך ייהרג במיתה שהוא חייב בה.

ז  [ג] זה היין והלבונה, והאבן שייסקל בה הנסקל, והסיף שייהרג בו הנהרג, והסודר שחונקין בו הנחנק, והעץ שתולין עליו הנתלה, והסודר שמניפין בו לפני הרוגי בית דין, והסוס שרץ עליו להצילו--הכול באין משל ציבור; ומי שרצה להתנדב, יתנדב.

ח  [ד] אין בית דין יוצאין אחר הנהרג.  וכל בית דין שהרגו נפש, אסורין לאכול באותו היום--הרי זה בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו).  ואין מברין הקרובים על הרוגי בית דין, משום "לא תאכלו, על הדם".  ודברים אלו אסורין, ואין בהן מלקות.

ט  [ה] מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד--מעיינין בדינו, ואוכלין בית דין ושותין; ואחר כך גומרין דינו סמוך לשקיעת החמה, והורגין אותו.

י  [ו] הרוגי בית דין--אין מתאבלין עליהן, ובאין קרוביהם ושואלים את שלום העדים ואת שלום הדיינין, להודיע שאין בליבם עליהם כלום, שדין אמת דנו.  ואף על פי שאין נוהגין אבל--הרי הן אוננין עליהן, שאין אנינה אלא בלב.

יא  [ז] מי שנגמר דינו וברח, ובא לבית דין אחר--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.

יב  במה דברים אמורים, ברוצח.  אבל שאר חייבי מיתות--עד שיבואו עדיו הראשונים, ויעידו שנגמר דינו, ויהרגוהו בידם:  והוא שיעידו, בבית דין של עשרים ושלושה.

יג  [ח] מי שנגמר דינו בבית דין שהיו בחוצה לארץ, וברח לבית דין שבארץ ישראל--סותרין את דינו על כל פנים.  ואם היו אותו בית דין עצמן שנגמר דינו בפניהם--אין סותרין את דינו, אף על פי שגמרוהו בחוצה לארץ, והם עתה בארץ ישראל.