משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק י

א  אחד מן הדיינין בדיני נפשות שהיה מן המזכין, או מן המחייבין, לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו, אלא נטה אחר דברי חברו--הרי זה עובר בלא תעשה, ועל זה נאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב):  מפי השמועה אמרו, שלא תאמר בשעת מניין, דיי שאהיה כאיש פלוני, אלא אמור מה שבפניך.

ב  ובכלל לאו זה, שלא יחזור המלמד זכות בדיני נפשות ללמד חובה, שנאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב).  במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן; אבל בשעת גמר דין, יש למלמד זכות לחזור ולהימנות עם המחייבין.

ג  תלמיד שהיה מזכה, ומת--רואין אותו כאילו הוא מזכה במקומו.  [ד] אמר אחד יש לי ללמד זכות, ונשתתק או מת קודם שילמד זכות ויאמר מאיזה טעם מזכה--הרי זה כמי שאינו.  [ה] שניים שאמרו טעם אחד--אפילו משני מקראות, אין נמנין אלא באחד.

ד  [ו] ומפי השמועה למדו, שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול--שמא יסמכו השאר על דעתו, ולא יראו עצמן כדאי לחלוק עליו:  אלא יאמר כל אחד דבר הנראה לו בדעתו.  [ז] וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, אלא לזכות.  כיצד:  אומרים לזה שחטא, אם לא עשית דבר זה שהעידו בו עליך, אל תירא מדבריהם.

ה  [ח] אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות, יש לי ללמד עליו חובה--משתקין אותו.  אמר יש לי ללמד עליו זכות, מעלין אותו עימהן לסנהדרין:  אם יש בדבריו ממש--שומעין לו, ואינו יורד משם לעולם; ואם אין ממש בדבריו, אינו יורד משם כל היום כולו.  אפילו אמר הנידון עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--שומעין לו, ועולה למניין:  והוא, שיהיה בדבריו ממש.

ו  [ט] בית דין שטעו בדיני נפשות, וחייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה, ונראה להם הטעם שיסתרו בו את דינו, כדי לזכותו--סותרין, וחוזרין ודנין אותו.  אבל אם טעו, ופטרו את המחוייב הריגה--אין סותרין את דינו, ואין מחזירין אותו.

ז  במה דברים אמורים, בשטעו בדבר שאין הצדוקיין מודין בו.  אבל אם טעו בדבר שהצדוקיין מודין בו, מחזירין אותו לחובה.

ח  כיצד:  אמרו הבא על הערווה שלא כדרכה פטור, ופטרוהו--מחזירין אותו, וממיתין אותו; אבל אם אמרו המערה שלא כדרכה פטור, ופטרוהו--אין מחזירין אותו.  וכן כל כיוצא בזה.