משנה תורה לרמב"ם ספר שופטים הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם

הלכות סנהדרין פרק ח

א  בית דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב--הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה:  שנאמר "אחרי רבים--להטות" (שמות כג,ב).

ב  במה דברים אמורים, בדיני ממונות, ובשאר דיני איסור והיתר, וטמא וטהור, וכיוצא בהן.  אבל בדיני נפשות--אם נחלקו בזה החוטא אם ייהרג, או לא ייהרג--אם היו הרוב מזכין, זכאי; ואם היו הרוב מחייבין--אינו נהרג, עד שיהיו המחייבין יתר על המזכין שניים.

ג  מפי השמועה למדו, שעל זה הזהיר בתורה ואמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב).  כלומר אם היו הרוב נוטין לרעה, להרוג--לא תהיה אחריהם, עד שיטו הטיה גדולה ויוסיפו המחייבין שניים:  שנאמר "לנטות אחרי רבים--להטות" (שם)--הטותך לטובה, על פי אחד; ולרעה, על פי שניים.  וכל אלו הדברים, קבלה הם.

ד  [ב] בית דין של שלושה שנחלקו--שניים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, הרי זה זכאי; שניים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, הרי זה חייב.  אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שניים זכאי או חייב, והשלישי אומר איני יודע--יוסיפו שניים.

ה  נמצאו חמישה נושאין ונותנין בדבר:  אמרו שלושה מהם זכאי ושניים חייב, הרי זה זכאי; אמרו שלושה חייב ושניים זכאי, הרי זה חייב; אמרו שניים זכאי ושניים חייב, ואחד אומר איני יודע--מוסיפין שניים.

ו  אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב, ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שלושה זכאי ואחד חייב, ואמר אחד איני יודע--בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחילה, בין שאמר אחר--הולכים אחר הרוב.  היו מחצה למחצה, ואחד אומר איני יודע--הרי אלו מוסיפין שניים אחרים; וכן אם נסתפק הדבר--מוסיפין והולכין, עד שבעים ואחד.

ז  הגיעו לשבעים ואחד--אמרו חמישה ושלושים חייב וחמישה ושלושים זכאי, ואחד אומר איני יודע--נושאין ונותנין עימו עד שיחזור לדברי הצד האחד, ונמצאו שישה ושלושים מזכין או מחייבין.  ואם לא חזר, לא הוא ולא אחד מהן--הרי הדבר ספק, ומעמידין את הממון בחזקת בעליו.

ח  [ג] כל מי שאמר איני יודע--צריך ליתן טעם לדבריו, ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק, כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה, והמחייב מאיזה טעם מחייב.