משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות נחלות

הלכות נחלות פרק יא

א  מעות של יתומים שהניח להן אביהן--אינן צריכין אפיטרופוס, אלא כיצד עושין בהן:  בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות, ויהיו עידית, ויהיה איש נאמן ושומע דיני תורה, ומעולם לא קיבל עליו נידוי; ונותנין לו המעות בבית דין, קרוב לשכר ורחוק להפסד, ונמצאו היתומים נהנין משכר המעות.

ב  וכן אם אין לו קרקע, ונתן להן משכון זהב משובר שאין בו סימן--נוטלין בית דין המשכון, ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד.  ולמה לא ייקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב--שמא של אחרים הוא, וייתנו סימן, וייטלוהו אחר מותו, אם ידע הדיין שאין זה אמוד.

ג  וכמה יפסקו בשכר:  כפי מה שיראו הדיינין--או שליש השכר, או חצייו; אפילו רביע השכר ליתומים--אם ראו שזו תקנה להם, עושין.

ד  לא מצאו אדם שייתנו לו המעות, רחוק להפסד וקרוב לשכר--הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט, עד שיקנו להן במעות קרקע, וימסרו אותה ביד אפיטרופוס שיעמידו להן.

ה  [ב] כל המיטלטלין של יתומים--שמין אותן, ומוכרין אותן מיד בבית דין.  ואם היה השוק קרוב למדינה--מוליכין אותן לשוק ומוכרין אותן, ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים.

ו  [ג] מי שהיה בידו שיכר של יתומים--אם יניחו כאן עד שיימכר, שמא יחמיץ, ואם יוליכו לשוק, שמא יארעו אונס בדרך--הרי זה עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ד] כשמעמידין בית דין האפיטרופוס, מוסרין לו כל נכסי הקטן, הקרקעות והמיטלטלין שלא נמכרו; והוא מוציא ומכניס, ובונה וסותר, ושוכר ונוטע וזורע, ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים.  ומאכילן ומשקן ונותן להן כל הוצאתן, כפי הממון וכפי הראוי להן; ולא ירוויח להן יתר מדיי, ולא יצמצם עליהם יתר מדיי.

ח  [ה] כשיגדלו היתומים, נותן להם ממון מורישן; ואינו צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא, אלא אומר להן זה הנשאר, ונשבע בנקיטת חפץ, שלא גזלן כלום.

ט  במה דברים אמורים, בשמינוהו בית דין.  אבל אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, וכן שאר המורישין--אינו נשבע על טענת הספק.

י  יש לאפיטרופוס ללבוש ולהתכסות מנכסי יתומים, כדי שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעין:  והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן, בהיות דבריו נשמעין.

יא  [ו] יש לאפיטרופוס למכור בהמה ועבדים ושפחות שדות וכרמים, להאכיל ליתומים, אבל אין מוכרין, ומניחין המעות.  ואין מוכרין שדות ליקח עבדים, ולא עבדים ליקח שדות, שמא לא יצליחו; אבל מוכרין שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות, שהשוורים הן עיקר כל נכסי שדות.

יב  [ז] אין האפיטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, למכור ברעה ולגאול ביפה, שמא לא יצליח זה שקנו.  ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים, שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים.

יג  [ח] אין האפיטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, אפילו ליקח מן העבד דמיו שייצא לחירות.  אבל מוכרין לאחרים; ולוקחין מהן הדמים, על מנת שיוציאוהו לחירות, ואותן האחרים, הן שמשחררין.

יד  [ט] האפיטרופין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור; אבל לא יעשרו ולא יתרומו, כדי שיניחו הפירות מתוקנין, אלא ימכרו אותן טבל, והרוצה לתקן יתקן.

טו  [י] האפיטרופין עושין לקטנים סוכה ולולב, וציצית, ושופר, וספר תורה תפילין ומזוזה, ומגילה.  כללו של דבר:  כל מצוות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים--עושין להם, אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל המצוות אלא כדי לחנכן.  אבל אין פוסקין עליהן צדקה, ואפילו לפדיון שבויים, מפני שמצוות אלו, אין להן קצבה.  [יא] ומי שנשתטה או שנתחרש--בית דין פוסקין עליו צדקה, אם היה ראוי.

טז  [יב] אף על פי שאין האפיטרופוס צריך לעשות חשבון, כמו שביארנו, צריך לחשב בינו לבין עצמו ולדקדק, ולהיזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות:  שנאמר "סולו, לרוכב בערבות--ביה שמו . . . אבי יתומים, ודיין אלמנות--אלוהים, במעון קודשו" (תהילים סח,ה-ו).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר שלושה עשר, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, חמישה ושבעים:  הלכות שכירות, שלושה עשר פרקים; הלכות שאלה ופיקדון, שמונה פרקים; הלכות מלווה ולווה, שבעה ועשרים פרקים; הלכות טוען ונטען, שישה עשר פרקים; הלכות נחלות, אחד עשר פרקים.