משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות נחלות

הלכות נחלות פרק ט

א  האחין שעדיין לא חלקו ירושת אביהן, אלא כולן משתמשין ביחד במה שהניח להן אביהן--הרי הן כשותפין לכל דבר.  וכן בשאר היורשין, הרי הן שותפין בנכסי מורישן; וכל שנשא ונתן כל אחד מהן בממון זה, השכר לאמצע.

ב  היו היורשין גדולים וקטנים, והשביחו הגדולים את הנכסים--השביחו לאמצע.  אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, והרי אנו עושין ואוכלין--השבח של משביח:  והוא שיהיה השבח, מחמת הוצאה שהוציא המשביח; אבל אם שבחו נכסים מחמת עצמן, השבח לאמצע.

ג  וכן אם הייתה אשתו של מת, היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה, והשביחה הנכסים--השבח לאמצע.  ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, והריני עושה ואוכלת, והשביחה הנכסים מחמת הוצאה--הרי השבח שלה.

ד  מי שירש את אביו, והשביח הנכסים ונטע ובנה, ואחר כך נודע שיש לו אחין במדינה אחרת--אם קטנים הן, השבח לאמצע; ואם היו גדולים--הואיל ולא ידע שיש לו אחין, שמין לו כעריס.  וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח--אין שמין לו כעריס, אלא השבח לאמצע:  שהרי ירד שלא ברשות.

ה  אחד מן האחין שלקח מעות, ועשה בהן סחורה--אם היה תלמיד חכמים גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו:  שאין זה מניח תורתו, ומתעסק לאחיו.

ו  אחד מן האחין שמינהו המלך גבאי או סופר שמכניס ומוציא בממון המלך, וכל כיוצא בזה מעבודת המלכים--אם מחמת האחין מינהו, כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה, ואמרו נעמיד בנו תחתיו, כדי לעשות חסד עם היתומים--הרי הפרס שייטול וכל השכר שישתכר בעבודה זו, לכל האחין, ואפילו היה נבון ביותר, וראוי למנותו.  ואם מחמת עצמו מינוהו, הרי זה לעצמו.

ז  אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, וקנה עבדים בשמו לבדו, והלווה לאחרים, והיה שטר החוב בשמו לבדו, ואמר מעות אלו שהלוויתי או שקניתי בהן עבדים, אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אימי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי--עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת, או מצא מציאה, וזכה במתנה.

ח  וכן האישה שהייתה נושאה ונותנת בתוך הבית, והיו אונות שהן שטרי ממכר עבדים ושטרי חובות יוצאות על שמה, ואמרה שלי הן, שנפלו לי מבית אבותיי--עליה להביא ראיה שנפלה לה ירושה.

ט  וכן אלמנה שהייתה נושאה ונותנת בנכסי יתומים, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, ואמרה מירושה נפלו לי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי--עליה להביא ראיה.  ואם יש לה נדוניה, ואמרה מנדוניתי לקחתי--נאמנת; אבל אם אין לה נדוניה, ולא הביאה ראיה--הרי הכול בחזקת היורשין.

י  [ח] במה דברים אמורים, באחים ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן.  אבל אם היו חלוקין בעיסתן--שמא מעיסתו קמץ, ועל האחין להביא ראיה שהן משל אמצע.  וכן אם מת זה הנושא ונותן בתוך הבית--על האחין להביא ראיה, ואף על פי שלא היו חלוקין בעיסתן.

יא  [ט] אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו--עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה, או שציווה לו בו כשהוא שכיב מרע; ואם לא הביא ראיה, הרי הוא לאמצע.  [י] במה דברים אמורים, באחין, מפני שחזקתן שומטין זה מזה.  אבל אחר שטען שנתן לו, או שקנהו מבעליו--גובה בו, ואינו צריך להביא ראיה.

יב  [יא] אחד מן האחין שנטל מאתיים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות--יכולין האחין לומר לו, אם אין אתה אצלנו, אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית:  שאין הוצאת מזונות האחד לבדו, כהוצאת מזונותיו בין רבים.

יג  [יב] מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים--אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים, ולא הקטנים ניזונים מזונות הגדולים, אלא חולקים בשווה.  נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן--יישאו הקטנים כן מכלל הנכסים, ואחר כך יחלוקו.

יד  נשאו הגדולים בחיי אביהן, ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן, הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם--אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן.

טו  [יג] השיא האב את בנו משל אב, ועשה לו משתה והייתה ההוצאה משל אב, ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב--כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב, חוזרת מן האמצע.  אבל הוציא הבן במשתה משלו--אינה חוזרת, אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד.

טז  [יד] האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו--כשתחזור השושבינות לאותו הבן, הרי היא שלו.  אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם--כשתחזור, תחזור לאמצע.  ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה, עד שישמחו עימו הבנים כולן, שהרי כולן שושבינין, שבשם כולן נשתלחה; לפיכך אם שמח עם מקצתן--מחזיר חלק זה ששמח עימו בלבד, והרי הוא לאמצע.

יז  [טו] גדול האחין שהיה לובש ומתכסה מלבושין נאים--אם יש לאחים הנאה ממנו, כדי שיהיו דבריו נשמעין--הרי זה לובש מתפוסת הבית.