משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות נחלות

הלכות נחלות פרק ז

א  אין היורשין נוחלין, עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן.  אבל אם שמעו בו שמת, או שבאו גויים משיחין לפי תומן--אף על פי שמשיאין את אשתו על פיהם, ונוטלת כתובתה--אין היורשין נוחלין על פיהן.

ב  האישה שבאת ואמרה מת בעלי--אף על פי שהיא נאמנת, ותינשא ותיטול כתובתה--אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה.  אמרה מת בעלי, ונתייבמה--הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה:  שנאמר "יקום, על שם אחיו המת" (דברים כה,ו), והרי קם.

ג  מי שטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם, ואבד זכרו--אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחילה, הרי היורשין נוחלין על פיהם.

ד  וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת, או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם--בכל אלו הדברים וכיוצא בהן--אם אבד זכרו אחר כך, יורדין לנחלה בעדות זו, אף על פי שאין משיאין את אשתו:  שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו, אלא מפני איסור כרת.  אבל לעניין ממון--אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה, והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו אחר כך ונשמע שמת--הרי אלו נוחלין על פיהן.  וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין, ולא שמענו במי שחולק בדבר זה.

ה  [ד] שבוי שנשבה, ושמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנחלה, וחלקו אותה ביניהם--אין מוציאין אותה מידן.  וכן הבורח מחמת סכנה.  אבל היוצא לדעת, ששמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנכסיו, וחלקום--מוציאין מידן, עד שיביאו ראיה שמת מורישן.

ו  [ה] שבוי שנשבה, ובורח מחמת סכנת נפשות--חייבין בית דין להתעסק בנכסיהן.  כיצד עושין:  כל המיטלטלין יהיו מופקדין ביד נאמן על פי בית דין, ומורידין לתוך הקרקעות קרובין הראויין לירושה כדי לעבוד את הקרקע ולהתעסק בה, עד שייוודע שמתו, או עד שיבואו.  ולכשיבואו השבוי והבורח--שמין לאלו הקרובים שהורדו מה שעשו ומה שאכלו, כמנהג כל האריסין של אותה המדינה.

ז  ולמה לא יעמידו בית דין אפיטרופוס לעולם על הכול, בין במיטלטלים בין בקרקע, עד שיבואו הבעלים, או עד שייוודע בוודאי שמתו--לפי שאין בית דין חייבין להעמיד אפיטרופוס, לגדולים שהן בני דעת.

ח  [ו] נשבה השבוי, וברח המסוכן, והניח קמה לקצור, ענבים לבצור, תמרים לגדור, זיתים למסוק--בית דין יורדים לנכסיו ומעמידין להן אפיטרופוס, וקוצר ובוצר ומוסק וגודר ומוכר הפירות; ומניחין דמיהן עם שאר המיטלטלין בבית דין, ואחר כך מורידין הקרוב לנכסיו:  שאם יירד תחילה--שמא יתלוש אלו הפירות שהן כתלושין, ויאכל אותן.

ט  והוא הדין בחצרות ופונדקיות וחנייות העשויות לשכר, ואינן צריכין עבודה ולא טורח, ואין אדם נותן אותן באריסות--אין מורידין להם יורש, שהרי גובה השכר ואוכל.

י  אלא כיצד עושין:  בית דין מעמידין להן גבאי, ויהיה השכר מונח בבית דין, עד שתבוא ראיה שמת, או עד שיבוא וייטול שלו.  [ז] ואין מורידין הקרוב לעולם אלא לשדות וגינות וכרמים וכיוצא בהן, שיהיה בהן כאריס, כדי שלא יפסדו, ונמצאו בורים ונשמים.

יא  [ח] מי שיצא לדעת והניח נכסיו, ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו--אין מורידין קרוב לנכסיו; ואם ירד, מסלקין אותו.  ואין בית דין צריכין להיטפל בו ולהעמיד לו אפיטרופוס, לא לקרקע ולא למיטלטלין, שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו.

יב  וכיצד יהיה דין נכסי זה:  המיטלטלין--ביד שהן תחת ידו עד שיבוא ויתבע, או עד שימות ויתבעו היורשין.  [ט] והקרקעות--מי שהניחו שכן, אין לוקחין ממנו שכר, ושדה או כרם שהיה בהן אריס, יישארו כשהניחן עד שיבוא, ושדה או כרם שהניחם בורים, יישארו בורים:  שהרי הוא ברצונו איבד ממונו; ואבידה לדעת, אין אנו מצווין להחזירה.

יג  [י] שמעו בו שמת--הרי בית דין מוציאין כל המיטלטלין, ומניחין אותן אצל נאמן על פיהן, ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים, ויהיה בהן כאריס, עד שתבוא ראיה ברורה שמת, או עד שיבוא.