משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות נחלות

הלכות נחלות פרק ו

א  אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא:  לפי שנאמר בפרשת נחלות "והייתה לבני ישראל, לחוקת משפט" (במדבר כז,יא)--לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה; בין שציווה והוא בריא בין שציווה והוא שכיב מרע, בין על פה בין בכתב--אינו מועיל.

ב  לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי, לא ייטול פי שניים, איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו--לא אמר כלום; איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני, במקום שיש לו בן--לא אמר כלום.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  אבל אם היו לו יורשין רבים, כגון בנים רבים או בנות או אחים, ואמר כשהוא שכיב מרע, פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או בתי פלונית תירשני מכלל בנותיי--דבריו קיימין, בין שאמר על פה בין שאמר בכתב.

ד  אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו--אם אמר על פה, דבריו קיימין; אבל אם כתב כל נכסיו לבנו--לא עשהו אלא אפיטרופוס, כמו שביארנו.

ה  [ג] אמר פלוני בני יירש חצי נכסי, ושאר בניי החצי--דבריו קיימין.  אבל אם אמר על הבכור יירש כפשוט, או שאמר לא יירש פי שניים עם אחיו--לא אמר כלום, שנאמר "לא יוכל, לבכר את בן האהובה . . . כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,טז-יז).  [ד] ואם היה בריא--אינו יכול להוסיף ולא לגרוע, לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין.

ו  [ה] במה דברים אמורים, בשאמר בלשון ירושה; אבל אם נתן מתנה, דבריו קיימין.  לפיכך המחלק נכסיו על פיו לבניו כשהוא שכיב מרע, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להן את הבכור--דבריו קיימין; ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום.

ז  [ו] כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף, משום מתנה--אף על פי שהזכיר לשון ירושה, דבריו קיימין.  כיצד:  אמר תינתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירש שדה פלונית ותינתן לו, או שאמר יירשנה ותינתן לו ויירשנה--הואיל ויש שם לשון מתנה--אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחילה ובסוף, דבריו קיימין.

ח  וכן אם היו שלוש שדות לשלושה יורשין, ואמר יירש פלוני שדה פלונית, ותינתן לפלוני שדה פלונית, ויירש פלוני שדה פלונית--קנו שלושתן:  אף על פי שזה שאמר לו בלשון ירושה, אינו זה שנתן לו חלקו במתנה.  והוא, שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דיבור; אבל אם שהה, צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלושתן.

ט  [ז] כיצד יאמר:  אם היה לשון המתנה באמצע--פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ופלונית, שנתתים להן במתנה ויירשום.  ואם היה לשון המתנה בתחילה--יאמר תינתן שדה פלונית ופלונית ופלונית לפלוני ופלוני ופלוני, ויירשום.  ואם היה לשון המתנה בסוף--יאמר יירש פלוני ופלוני ופלוני שדה פלונית ופלונית ופלונית, שנתתים להן במתנה.

י  [ח] ירושת הבעל--אף על פי שהיא מדבריהם, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה; ואין התנאי מועיל בה אלא אם כן התנה עימה כשהיא ארוסה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

יא  [ט] הגוי יורש את אביו, מן התורה; אבל שאר ירושותיהן, מניחין אותן לפי מנהגם.  [י] והגר אינו יורש את אביו הגוי, אלא מדבריהם; תיקנו לו שיירש כשהיה, שמא יחזור למרדו.  וייראה לי שהתנאי מועיל בירושה זו, הואיל ואין הגוי מחוייב לעמוד בתקנת חכמים.  ואין הגוי יורש את אביו הגר, ולא גר יורש את הגר, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.

יב  [יא] כל הנותן נכסיו לאחרים, והניח את היורשין--אף על פי שאין היורשין נוהגין בו כשורה--אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להן.  ומידת חסידות היא, שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בה הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו שהוא חכם ונוהג כשורה.

יג  [יב] ישראל שנשתמד, יורש את קרוביו הישראליים כשהיה.  ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקונסו שלא יירש, כדי שלא לחזק ידי רשעים--הרשות בידן.  ואם יש לו בנים בישראל, תינתן ירושת אביהן המשומד להן.  וכן המנהג תמיד במערב.

יד  [יג] ציוו חכמים שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף.