משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות נחלות

הלכות נחלות פרק ב

א  הבכור נוטל פי שניים כאחד בנכסי אביו, שנאמר "לתת לו פי שניים" (דברים כא,יז).  כיצד:  הניח חמישה בנים, ואחד מהן בכור--הבכור נוטל שליש הממון, וכל אחד מן הארבעה הפשוטין נוטל שתות.  הניח תשעה בנים--הרי האחד הבכור נוטל חומש, וכל אחד מן השמונה הפשוטים נוטל עישור.  וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם.

ב  בכור שנולד לאחר מיתת אביו--אינו נוטל פי שניים, שנאמר "והיה, ביום הנחילו את בניו . . . כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,טז-יז).  ואם יצאת פדחתו בחיי אביו--אף על פי שלא יצא כל ראשו לאוויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שניים.

ג  בכור טומטום שנקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שניים; וכן פשוט שנקרע ונמצא זכר, אינו ממעט בחלק בכורה:  שנאמר "וילדו לו בנים" (דברים כא,טו), עד שיהיה בן משעת לידה.

ד  כיצד אינו ממעט בחלק בכורה:  הרי שהיה לו בן בכור, ושני פשוטים, וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר--הבכור נוטל חצי הממון, וכאילו אין עימו אלא שני הפשוטים בלבד; והחצי הנשאר, חולקין אותו שני הפשוטין עם הנקרע בשווה.

ה  קטן בן יום אחד, ממעט בחלק בכורה; אבל לא העובר.  ובן שנולד לאחר מיתת אביו, אינו ממעט בחלק בכורה.

ו  בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט, כגון שנתערב עם אחר--אינו נוטל פי שניים.  וכיצד עושין:  אם הוכרו, ולבסוף נתערבו--כותבין הרשאה זה לזה, ונוטלין חלק בכורה עם אחיהם; ואם לא הוכרו, כגון שילדו במחבואה אחת--אין כותבין הרשאה, ואין כאן חלק בכורה.

ז  מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט, ומתו שניהם בחייו, והניחו בנים, הבכור הניח בת והפשוט הניח בן--הרי בן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש, שהוא חלק אביו, ובת הבכור יורשת שני שלישים, שהוא חלק אביה.  וכן הדין בבני האחין, ובבני אחי האב, ובכל היורשין--אם היה אבי אחד מן היורשים בכור, נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו.

ח  אין הבכור נוטל פי שניים בנכסי האם.  כיצד:  בכור ופשוט שירשו את אימן--חולקין בשווה, בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם.

ט  בכור הנחלה--הוא הנולד לאב ראשון, שנאמר "כי הוא ראשית אונו" (דברים כא,יז).  ואין משגיחין על האם:  אפילו ילדה כמה בנים, הואיל וזה ראשון לאביו, יירש פי שניים.

י  הבא אחר הנפלים--אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה; וכן בן תשעה שיצא ראשו מת, הבא אחריו בכור לנחלה.  שזה שנאמר "ראשית אונו" (דברים כא,יז)--הוא שלא נולד לו קודם לזה, ולד שיצא חי לאוויר העולם.  לפיכך בן תשעה שיצא רוב ראשו חי, הבא אחריו אינו בכור.

יא  יוצא דופן, והבא אחריו--שניהן אינן בכור:  הראשון לפי שלא נולד, ונאמר "וילדו לו בנים" (דברים כא,טו); והשני, שהרי קדמו אחר.  [יב] היו לו בנים בגיותו, ונתגייר--אין לו בכור לנחלה.  אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן הגויה--הואיל ואינו קרוי בנו--הרי הבא לו אחריו מן הישראלית, בכור לנחלה ונוטל פי שניים.

יב  [יג] היה הבכור ממזר--נוטל פי שניים, שנאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,יז):  זו ששנואה בנישואיה.  ואין צריך לומר אם היה בן גרושה, או בן חלוצה.

יג  [יד] שלושה נאמנין על הבכור--חיה, ואימו, ואביו.  חיה מיד--שאם אמרה זה יצא ראשון, נאמנת.  ואימו כל שבעת ימי הלידה--נאמנת לומר, זה הוא הבכור.  ואביו לעולם:  אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל, זה הוא בני ובכורי--הוא נאמן; וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו, אינו בכור--נאמן.

יד  [טו] האב שנשתתק--בודקין אותו, כדרך שבודקין לגיטין:  אם רמז או כתב שזה בנו בכורו, הרי זה נוטל פי שניים.

טו  [טז] העידו עדים שהן שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך, שהרי אותן הדברים ייוודע מכללן שזה בנו בכורו--הרי זה נוטל פי שניים:  אף על פי שלא אמר האב בפירוש, זה בני בכורי.

טז  [יז] שמעו מן האב שאמר, זה בני בכור--אינו נוטל בעדות זו פי שניים, שמא בכור לאימו הוא, ולזה נתכוון האב:  עד שיאמר בני בכורי.