משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק טז

א  ראובן שמכר שדה לשמעון, והיה לוי מעדי השטר, ובא לוי לערער על השדה, ולטעון שראובן גזל אותה ממנו--אין שומעין לו, ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה, והרי איבד כל זכותו:  שאומרין לו היאך תעיד על המכר, ותחזור ותערער.

ב  וכן אם העיד לוי בשטר שכתוב בו השדה הפלונית של ראובן מצד מזרח, או מערב--הואיל ועשה השדה סימן לאחר, והעיד בשטר--איבד את זכותו, ואינו יכול לחזור ולערער:  שאומרין לו היאך תעיד בשטר זה שכתוב בו השדה הזאת מצד פלוני, ותחזור ותערער עליה.

ג  [ב] טען העד ואמר, תלם אחד הוא שעשיתי סימן ולא כל השדה, ואותו התלם הסמוך למצר בלבד, הוא של ראובן--הרי זו טענה הנשמעת; ויש לו לעורר על כל השדה, חוץ מאותו התלם.

ד  אין כל הדברים אמורים, אלא באחד מעדי השטר שבא לערער.  אבל הדיין שקיים השטר--יש לו לערער, מפני שיכול לטעון ולומר, לא ידעתי מה היה כתוב בשטר:  מפני שיש לדיינין לקיים את השטר, אף על פי שלא קראוהו.  אבל העדים--אין חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו כולו, ודיקדקו בו.

ה  [ג] בא שמעון, ונמלך בלוי ואמר לו, הריני קונה שדה פלונית מראובן, בעצתך שנקנה אותה, אמר לו לוי לך וקנה, טובה היא--יש לו ללוי לערער עליה, ולא איבד את זכותו:  שהרי לא עשה מעשה; ויש לו לומר רצוני היה שתצא מתחת יד ראובן שהוא אלם, כדי שאתבענה בדין ואקח שדי.

ו  [ד] ראובן שעירער על שמעון, ושמעון אומר איני יודע מה אתה סח, אלא שדה זו מלוי לקחתיה, והרי עדים שאכלתיה שני חזקה--אמר לו ראובן והרי יש לי עדים שבערב באת אליי ואמרת לי, מכור לי שדה זו--אין זו ראיה; ויש לשמעון לומר רציתי לקנות ממך, כדי שלא תערער ולא תטריחני בדין, אף על פי שאיני יודע אם היא לך, או אינה.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם לא טען שמעון טענה זו, אין טוענין לו.

ז  [ה] ראובן שעירער על שמעון, והביא עדים ששדה זו שלו, ושמעון שבתוכה טוען, אתה מכרתה לי ואכלתיה שני חזקה, וראובן אומר, גזל אכלת--בין שלא היו שם עדים שאכל כלל, בין שהיה שם עד אחד שאכלה שלוש שנים--אינו חייב להחזיר הפירות שאכל, שהרי הוא אומר שלי אכלתי; ואין עליו עדים שמחייבין אותו בפירות, שהרי מעצמו הודה.  וזה העד שהעיד שאכלה שלוש שנים, לייפות כוחו של אוכל הוא בא, ואילו היה עימו אחר, הייתה השדה עומדת בידו.  לפיכך יישבע ראובן היסת שלא מכר, ותחזור לו השדה; ויישבע שמעון היסת שאינו חייב לו כלום בפירות שאכל, וייפטר.

ח  [ו] היו שני עדים מעידים על שמעון שאכלה פחות משני חזקה, יחזיר כל הפירות שאכל.  ואפילו היה עד אחד--חייב להחזיר על פיו, שהרי אינו מכחיש העד, אלא אומר אמת העיד ואכלתי שתי שנים, ושלי אכלתי:  ונמצא מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.

ט  [ז] כל המחוייב להחזיר הפירות--אם לא היו ידועין, ואין בית דין יכולין לשער אותן כשכר הבתים וכיוצא בו שהוא ידוע, אלא היו פירות אילן או פירות שדה, שאינן ידועין--הואיל ואין כאן טענה ודאית, ישלם מה שיודה בו שאכלו; ומחרימין על מי שאכל יותר, ולא ישלם.

י  [ח] כל המחזיר קרקע מתחת ידו--אם שכרה לאחרים כשהיה מחזיק בה, והיו השוכרין קיימין--מוציאין מהן השכר פעם שנייה, ונותנין לבעל הקרקע; וחוזרין ותובעין זה ששכר להם, מקום שאינו שלו.

יא  [ט] אסור לאדם לטעון טענת שקר, כדי לעוות הדין או כדי לעכבו.  כיצד:  היה נושה בחברו מנה--לא יטעננו במאתיים, כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה.  היה נושה בו מנה, וטענו מאתיים--לא יאמר אכפור בכול בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו, כדי שלא אתחייב לו שבועה.

יב  [י] היו שלושה נושין מנה מנה באחד, וכפר בהן--לא יהיה אחד תובע, ושניים מעידים, וכשיוציאו ממנו, יחלוקו.  ועל דברים אלו וכיוצא בהן, הזהיר הכתוב ואמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).