משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק טו

א  מי שעירער על השדה, והביא עדים שהיא ידועה לו, והביא זה שבתוכה שטר שלקחה ממנו, והביא עדים שאכלה שני חזקה--אומרים לו בתחילה, קיים שטרך:  אם נתקיים--הרי מוטב, ויידון בשטר; ואם אי אפשר לו לקיימו--סומכין על עדי חזקה, ויישבע היסת שלקחה.

ב  עדי חזקה שהעיד אחד משניהם שאכלה חיטים שני חזקה, והשני העיד שאכלה שעורים--עדותן קיימת, שאין העד מדקדק בזה.  העיד האחד שאכלה זה שנה ראשונה ושלישית וחמישית, והשני מעיד שאכלה שנייה ורביעית ושישית--אין עדותן מצטרפת, שבשנה שמעיד בה זה לא העיד בה זה; ותחזור הקרקע והפירות.

ג  מי שירד לשדה בחזקת שהוא יורש, ואכל פירותיה, ונמצא יורש אחר שהוא קרוב ממנו, וראוי לירושה--בין שנמצא בעדים, בין שהודה לו זה שירד תחילה--חייב להחזיר כל הפירות שאכל.

ד  שניים שהיו עוררין על השדה, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ואין לאחד מהן ראיה, או שהביא כל אחד מהם עדים שהיא שלו, או שהיא של אבותיו, או שהביא כל אחד משניהם עדים שאכלה שני חזקה, והשנים שהעידו בהן אלו הן השנים עצמן שהעידו בהן אלו--מניחין אותה ביניהן, וכל המתגבר יירד בה; ויהיה האחר מוציא מידו, ועליו הראיה.  ואם בא שלישי, ותקף עליה וירד לתוכה--מסלקין אותו ממנה.

ה  הביא האחד עדים שהיא של אבותיו, ושאכלה שני חזקה, והרי היא תחת ידו, והביא השני עדים שאכלה שני חזקה, והרי היא תחת ידו--נמצאת עדות החזקה של שניהם מוכחשת; ומעמידין אותה ביד זה שהעידו לו עדי החזקה שהיא של אבותיו, ומורידין אותו לתוכה.

ו  חזר השני והביא גם הוא עדים שהיא של אבותיו, שהרי נמצאת גם עדות זו מוכחשת--חוזרין בית דין, ומסלקין ממנה את הראשון, ומניחין אותה בין שניהם; וכל המתגבר, יירד בה.

ז  [ו] זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי, זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה--תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו, ויחזיר זה כל הפירות שאכל:  שהרי לא טען עליו כלום, ואין אכילתו ראיה, שכל חזקה שאין עימה טענה על הבעלים, אינה כלום.

ח  חזר זה המחזיק ואמר, כן של אבותיך הייתה, ואתה מכרתה לי, וזה שטענתי תחילה שהיא של אבותיי, כלומר שאני סומך עליה והרי היא שלי כשל אבותיי, או שאמר כן של אבותיי, שלקחוה מאבותיך--הרי זו טענה נכונה, שהרי נתן אמתלה לדבריו הראשונים; ומעמידין אותה בידו.  ואם כשטען בתחילה אמר לו של אבותיי, ולא של אבותיך--אין שומעין לו בטענה זו האחרת.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ז] ראובן שהיה בתוך שדה, בא שמעון ועירער עליו, ואמר ראובן שדה זו מלוי קניתיה, ואכלתי אותה שני חזקה, אמר לו שמעון והלוא שטר זה מקויים בידי, שאני לקחתיה מלוי מהיום ארבע שנים, חזר ראובן ואמר, וכי תעלה על דעתך שיש לי שלוש שנים בלבד משקניתיה, שנים רבות יש לי משלקחתיה, ואני קדמתיך--הרי טענת ראובן טענה, שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה.

י  לפיכך אם הביא ראובן עדים שאכלה שבע שנים, שנמצא שאכלה שני חזקה קודם שלקחה שמעון--מעמידין אותה בידו.  אבל אם אכלה פחות משבע שנים--תחזור לשמעון, שאין לך מחאה מלוי גדולה מזו, שהרי מכרה, קודם שיחזיק ראובן.

יא  [ח] זה אומר של אבותיי והביא עדים, וזה אומר של אבותיי ואין לו עדים--תחזור לזה שהביא עדים; ומוציאין מזה כל הפירות שהודה בהן שאכלן, אף על פי שאין עליו עדים שאכל, שהרי הוא אומר שמחמת אבותיו אכל, והרי העדים שהיא של אבותיו של זה הטוען.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [ט] הביא המערער עדים שזו השדה שלו, וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה, והרי שטרי, והוציא שטר מקויים, טען המערער שהוא מזוייף, והודה בעל השטר ואמר כן הוא, אבל היה לי שטר כשר ואבד, ולקחתי זה בידי כדי לאיים עליו שיודה שמכר לי באמת--הואיל ואילו רצה, היה עומד בשטרו שהרי מקויים הוא--הרי זה נאמן, ואין מוציאין את השדה מתחת ידו; ויישבע היסת.

יג  [י] הביא המערער עדים שזו השדה שלו, וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה, ואכלתיה שני חזקה, והביא עדים שאכלה שני חזקה, טען המערער ואמר, היאך תטעון שלקחתה ממני מהיום שלוש שנים, ובאותו הזמן, לא הייתי במדינה--מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה שזה פלוני המערער היה עימו במדינה בזמן זה שטוען שמכרה לו בו, אפילו יום אחד כדי שיהיה אפשר שימכור לו; ואם לא הביא, מסלקין אותו.

יד  [יא] מי שהלך למדינת הים, ואבדה דרך שדהו, בין שהיו ארבע השדות המקיפות אותה לארבעה אנשים, בין שהיו הארבעה קנו מאחד--הרי כל אחד מהן דוחהו ואומר לו, שמא דרך שלך על חברי היא; לפיכך יקנה לו דרך במאה מנה, או יפרח באוויר.

טו  וכן אם היו ארבע השדות לאיש אחד, שקנה אותן מארבעה--אין לו עליו דרך:  שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו, אין אתה יכול לעבור על אחד מהן, ואני קניתי מכל אחד מהן, כל זכות שיש לו.  אבל אם היה בעל ארבע השדות המקיפות איש אחד, והוא בעל המצר שלה מתחילה ועד סוף--הרי זה אומר לו, מכל מקום דרכי עליך; וילך לו בקצרה, באי זו שדה שירצה בעל השדות.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם החזיק בדרך, ואמר זו היא דרכי--אין מסלקין אותו ממנה, אלא בראיה ברורה.