משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק יא

א  כל הקרקעות הידועות לבעליהן--אף על פי שהן עתה תחת ידי אחרים, הרי הן בחזקת בעליהן.  כיצד:  ראובן שהיה משתמש בחצר כדרך שהעם משתמשין בחצרותיהן, דר בה ושוכרה לאחרים ובונה וסותר, ואחר זמן בא שמעון וטען עליו ואמר לו, חצר זו שתחת ידך שלי היא, ושכורה היא בידך, או שאולה, או גזולה, והשיבו ראובן שלך הייתה, ואתה מכרתה לי, או נתתה לי במתנה--אם אין עדים לשמעון שהייתה ידועה לו, נשבע ראובן היסת ויעמוד במקומו.

ב  אבל אם הביא שמעון עדים שחצר זו שלו הייתה--הרי היא בחזקת שמעון, ואומרין לראובן, הבא ראיה שמכרה לך, או נתנה לך.  ואם לא הביא ראיה--מסלקין אותו ממנה, ומחזירין אותה לשמעון, אף על פי שאין ראובן מודה לשמעון שהיא הייתה שלו, שהרי יש עדים לשמעון.

ג  [ב] במה דברים אמורים שמצריכין ראובן להביא ראיה או יסתלק, בשלא נשתמש בה זמן מרובה.  אבל אם הביא עדים שאכל פירות קרקע זו שלוש שנים רצופות, ונהנה בכולה כדרך שנהנין כל אדם באותה קרקע, והוא שיהיה אפשר לבעלים הראשונים שידעו בזה שהחזיק, ולא מיחו בו--מעמידין אותה ביד ראובן; ויישבע ראובן היסת שמכרה לו שמעון, או נתנה לו, וייפטר.

ד  מפני שאומרים לשמעון, אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת--למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך, ואין לך עליו לא שטר שכירות, ולא שטר משכונה, ולא מיחית בו.

ה  טען ואמר, מפני שלא הגיע אליי הדבר, שהרי הייתי במדינה רחוקה--אומרים לו אי אפשר שלא יגיע הדבר בשלוש שנים; וכיון שהגיע אליך--היה לך למחות בפני עדים, ותודיע אותם שפלוני גזל אותי, ולמחר אתבענו בדין:  הואיל ולא מיחית, אתה הפסדת על עצמך.

ו  לפיכך אם הייתה מלחמה ושיבוש דרכים בין המקום שהיה בו ראובן ובין המקום שהיה בו שמעון--אפילו אכלה ראובן עשרים שנה--מוציאין אותה מתחת ידו, וחוזרת לשמעון:  מפני שיכול לומר לא ידעתי שזה משתמש בקרקעי.

ז  [ג] הביא ראובן עדים שהיה שמעון בא בכל שנה ושנה, ועומד במקום זה שלושים יום או פחות--אומרים לשמעון, מפני מה לא מיחית כשבאת; איבדת זכותך.

ח  טען שמעון ואמר, טרוד הייתי בשוק, ולא ידעתי שזה בתוך חצרי--הרי זו טענה, שכל שלושים יום יהיה אדם טרוד בשוקו.  ואם עמד יותר משלושים יום, ולא מיחה--איבד זכותו.  וייראה לי, שדין זה אינו אלא בכפרים, שהעם טרודין בשווקים שלהן.

ט  [ד] ומפני מה אין אומרין לראובן, אם אמת הוא הדבר שמכר לך או נתן לך במתנה, למה לא נזהרת בשטר שלך:  מפני שאין אדם נזהר בשטרו, והולך כל ימיו, וחזקה שאין אדם נזהר בשטרו, אלא עד שלוש שנים; וכיון שרואה שאין אדם ממחה בידו, שוב אינו נזהר.

י  [ה] הרי שמיחה שמעון במדינה רחוקה--מפני מה לא יטעון ראובן ויאמר, לא שמעתי שמיחה בי, כדי שאיזהר בשטרי:  מפני שאומרין לו, חברך יש לו חבר, והחבר יש לו חבר אחר, וחזקה שהגיע אליך הדבר; וכיון שידעת שמיחה בך בתוך שלוש שנים--אם באמת היה לך שטר ולא נזהרת בו, אתה הפסדת על עצמך.

יא  [ו] לפיכך אם מיחה שמעון בפני העדים, ואמר להם אל תוציאו דבר זה מפיכם--אין זו מחאה.  אבל אם אמרו העדים מעצמן, אין דבר זה יוצא מפינו--הרי גם זו מחאה:  שדבר שאין אדם מצווה עליו, אומרו שלא בכוונה.

יב  וכן אם ציווה לעדים ואמר להם, אל תודיעוהו, או שאמרו הן מעצמן, אין אנו מודיעין אותו--גם זו מחאה היא:  שאף על פי שאינן מודיעין אותו, מודיעין הם לאחרים; והדבר יגיע אליו.

יג  [ז] כיצד המחאה:  אומר בפני שניים, פלוני שהוא משתמש בחצרי או בשדי גזלן הוא, ולעתיד אני תובע אותו בדין.  וכן אם אמר להם שכורה היא בידו, או משכונה, ואם יטעון עליי שמכרתי או נתתי, אני תובע אותו בדין.  וכן כל כיוצא בזה--הרי זו מחאה, אף על פי שלא מיחה במדינה זו שהחזיק בה זה.  אבל אם אמר להן, פלוני שמשתמש בחצרי גזלן הוא--אין זו מחאה:  שהרי ראובן אומר כששמעתי, אמרתי שמא חירף אותי בלבד, ולפיכך לא נזהרתי בשטרי.

יד  [ח] מחאה בפני שניים; וכותבין, אף על פי שלא אמר להם כתובו.  וכיון שמיחה בשנה ראשונה, אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה ושנה; אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה, שלוש שנים גמורות.  לפיכך צריך למחות בסוף כל שלוש; ואם מיחה, ועמד שלוש שנים גמורות, ואחר כך מיחה--אינה כלום.

טו  [ט] הביא ראובן עדים שזה שמעון בעל השדה קבץ פירות שדה זו, ונתנם לי--תעמוד השדה ביד ראובן, ואפילו טען ששמעון מכרה לו או נתנה לו היום:  שאילו לא מכר או נתן--לא היה משמש את ראובן בשדה זו, ונותן לו פירותיה.

טז  [י] טען שמעון ואמר, אמת היה הדבר, ולפירות הורדתיו, ושלו היו הפירות, אבל הגוף לא מכרתי--נאמן, וחוזרת לשמעון, אלא אם כן אכלה ראובן בפניו שלוש שנים, ולא מיחה בו כמו שביארנו.