משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק י

א  בהמה או חיה שאינה שמורה, אלא מהלכת בכל מקום ורועה--אינה בחזקת זה שתפסה, מאחר שהיא ידועה לבעלים.  כיצד:  הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו, וזה התופס טוען אתה נתתה לי, אתה מכרתה לי--אינו נאמן:  שאין היותה תחת ידו ראיה--שהרי היא הלכה מעצמה, ונכנסה ברשותו.  לפיכך אם לא הביא ראיה--תחזור הבהמה לבעליה, ויישבע היסת על טענת זה.

ב  הייתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה--אף על פי שהביא זה עדים שהיא שלו, הרי היא בחזקת זה שהיא תחת ידו.  ואם טען אתה מכרתה לי, או נתתה לי--יישבע התופס היסת שהיא שלו, וייפטר.

ג  לפיכך מי שתפס בהמת חברו שהייתה שמורה אצלו, או ביד רועה, והבעלים טוענין היא יצאת מעצמה ובאה אצלך, או פיקדון היא בידך, או שאולה היא לך, והתופס אומר כן הוא אינה שלי, אבל אתה חייב לי כך וכך עליה, או אתה מישכנתה בידי על כך וכך, או הזיקה אותי נזק שאתה חייב לשלם על ידיה כך וכך--יכול לטעון עד כדי דמיה, מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי; ויישבע בנקיטת חפץ וייטול.

ד  וכן העבדים שיכולין להלך, אינן בחזקת זה שהן תחת ידו, אלא כיון שהביא הטוען עדים שזה ידוע שהוא עבדו, והלה טוען אתה מכרתו לי, או אתה נתתו לי במתנה--אינו נאמן, ויחזור העבד לבעליו, ויישבע הטוען, שלא מכר ולא נתן.

ה  הביא זה הנטען שתפס העבד, עדים שיש לזה העבד אצלו שלוש שנים רצופות מיום ליום, והוא משתמש בו כדרך שהעבדים משמשין את רבן--הואיל ולא מיחה בו בכל אלו השנים--הרי זה נאמן, ומעמידין אותו בידו, אחר שיישבע היסת, שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה.  אבל עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו, הרי הוא כשאר המיטלטלין, וכל מי שיהיה ברשותו, הרי הוא בחזקתו; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ו  [ה] הטוען את חברו ואמר לו, בגד זה או בהמה זו או עבד זה שבידך שלי הוא, וגזלתו ממני, או הפקדתיו אצלך, או שכור הוא לך, או שאול הוא, והנטען אומר לא כי, אלא זה ממוני וירושתי, והביא הטוען עדים והעידו שהן יודעין שזה החפץ או העבד או הבהמה ידוע שהוא היה לזה--חזר הנטען ואמר, כן היה שלך, אבל אתה נתתו לי, או מכרתו לי, וזה שאמרתי ירושתי, לא שירשתיו מאבותיי אלא שהוא שלי כאילו ירשתיו--הרי זה נאמן, ונשבע היסת:  שכבר ביארנו שיש לטוען לחזור ולטעון דבר הנשמע.

ז  [ו] ספינה וכיוצא בה, שהיו שניים נחלקין עליה--זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ובאו לבית דין, ואמר האחד תפסוה עד שאביא עדים--אין תופסין.  ואם תפסוה בית דין, והלך ולא מצא עדים, ואמר הניחוה בינינו, וכל המתגבר ייטול כשהיה דינה מקודם--אין שומעין להן, ואין מוציאין אותה בית דין מתחת ידן:  עד שיבואו עדים, או עד שיודו זה לזה, או יחלקו ברצונם ובשבועה כמו שביארנו.