משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ט

א  האומן--אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויין להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים.  כיצד:  ראה כלייו ביד האומן, והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו, והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או במתנה, או שטען אתה נתתו לי, אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו--אף על פי שמסרו לו שלא בעדים--בעל הכלי נאמן, ומוציאין אותו מיד האומן; ויישבע בעל הבית היסת על טענתו.

ב  ויש גאונים שדנו, אף על פי שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו, הואיל וראה כלייו, והרי האומן מודה לו שהיה שלו, ומכרו לו--אין האומן נאמן; אבל אם אמר לא היו דברים מעולם, ושלי הוא כלי זה--נאמן האומן, ונשבע היסת.  ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו, אין האומן נאמן.  ודין זה פלא הוא בעיניי.

ג  [ב] לא ראה הכלי ביד האומן, אלא טען ואמר, כלי פלוני נתתיו לך לתקן, והאומן אומר חזרת ומכרתו לי, או נתתו לי--האומן נשבע היסת ונפטר, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם.  ואפילו מסרו לו לתקן בעדים--הרי האומן נאמן, מתוך שיכול לומר החזרתיו לך:  שהמפקיד אצל חברו בעדים, אינו צריך להחזיר לו בעדים.  לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר, ואין מחייבין אותו להוציא הכלי.  ואם הוציאו--הואיל ונראה--הרי בעל הבית מביא עדים שהוא שלו ונוטלו, אף על פי שמסרו לו בלא עדים כמו שביארנו.

ד  לפיכך אם טען האומן ואמר, שתיים קצצת לי בשכרי, ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת--אם היה הכלי נראה בפניהם--הואיל והאומן אין לו בו חזקה, ואינו יכול לטעון שהוא לקוח בידו, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שביארנו בשכירות, ונותן.  ואם אין הכלי נראה בפניהם--הואיל והאומן נאמן לומר לקוח הוא בידי, יכול לטעון עד כדי דמיו, ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל, כדרך כל הנשבעין ונוטלין כמו שביארנו.

ה  [ג] אומן שירד מאומנותו ובן האומן--הרי הן כשאר כל אדם, ויש להן חזקה בכל המיטלטלין כמו שביארנו.

ו  [ד] מי שנכנס לביתו של חברו בפני בעל הבית, ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו, והעדים רואין אותו, ולאחר זמן תבעו בעל הבית ואמר לו, החזר לי כלי שהשאלתיך והרי העדים, והוא אומר לקוחין הן בידי--אינו נאמן.  ונשבע בעל הבית היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן, ויחזרו הכלים לבעלים.

ז  במה דברים אמורים, בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו, אין דרכו להצניע, ואותן הכלים, אין דרך בני אדם להצניען; לפיכך חייב להחזיר, לפי שלא הצניען אלא לכפור בהן.  אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו--אף על פי שאין זה צנוע, ואין דרך אותן הכלים להטמינן תחת הכנפיים--הרי זה נשבע היסת שהן לקוחין בידו.

ח  וכן אם יצא בהן מגולין בפני עדים--אף על פי שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו--הרי זה נאמן לומר לקוחין הן בידי, שמא נצרכו לו מעות ומכר:  ובלבד שלא יהיו, מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר.

ט  אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--לעולם הן בחזקת בעליהן, כמו שביארנו.  ואף על פי שהוציאן מגולין, ואף על פי שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, הואיל ויש לו עדים שזה הכלי העשוי להשאיל ולהשכיר בלבד ידוע הוא לו, מוציאין אותו מיד זה על כל פנים:  עד שיביא ראיה שמכרו לו, או נתנו לו במתנה כקרקעות.

י  [ה] אפילו מת זה שהכלי תחת ידו, מוציאין אותו מיד היורש בלא שבועה--שכיון שאין לאביו לטעון שלקחו או שהוא משכון, כך אין זה יכול להשביעו.  ואם טען היורש טענת ודאי, ואמר בפניי נתנו לאבי או מכרו לו--הרי בעל הבית נשבע היסת, כשאר כל הנשבעין.  וכבר ביארנו שיש מי שהורה שיישבע בעל הבית היסת, ואחר כך יחזיר כליו מיד היורש; ואין דעתי נוטה לזה.

יא  [ו] מי שלקח קורדום ואמר, הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי, וכרת את הדקל--הרי זה בחזקתו:  שאין אדם מעיז פניו, וכורת אילן שאינו שלו.  ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו--נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו, ונפטר:  כיון שנכרת, הרי הוא כשאר מיטלטלין.

יב  וכן היורד לשדה חברו, ואכל פירותיה שנה או שנתיים, והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא, ואכל והרי עדים שאכל, והיורד אומר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה--הרי זה האוכל נאמן, ונשבע היסת על כך:  חזקה היא שאין אדם מעיז פניו, ואוכל פירות שאינן שלו.

יג  אף על פי שהקרקע בחזקת הבעלים, אין הפירות בחזקת הבעלים:  שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל, הבא שטרך.  ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות--שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי--נאמן לומר לפירות בלבד ירדתי, ויישבע היסת.

יד  [ז] שניים שהיו אוחזין בכלי אחד, או שהיו רוכבין על גבי בהמה, או אחד רוכב ואחד מנהיג, או יושבין בצד ערימה של חיטים המונחת בסימטה או בחצר של שניהם--זה אומר הכול שלי, וזה אומר הכול שלי--כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחצייו, ויחלוקו.  ושבועה זו תקנת חכמים היא, כדי שלא יהיה כל אחד ואחד תופס בטליתו של חברו, ונוטל בלא שבועה.

טו  [ח] זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי--האומר כולה שלי יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חצייה שלי יישבע שאין לו בה פחות מרביע; וזה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע.

טז  מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול, בין שבועה קלה בין שבועה חמורה--שאינו נשבע על מה שטוען, אלא על מה שנוטל, אף על פי שטוען יותר.

יז  [ט] היו שניים אדוקין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי--זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת; והשאר חולקין בשווה, אחר שנשבעין.  ויש לכל אחד לגלגל על חברו, שכל מה שנטל בדין נטל.

יח  [י] היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית, וזה בחוטין שבשפה האחרת--חולקין כולה בשווה, אחר שנשבעין.  וכל חלוקה האמורה כאן לדמים--לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית, או שימיתו הבהמה.

יט  [יא] היה האחד אוחז את כולה, וזה מתאבק עימו ונתלה בה--הרי זו בחזקת האוחז את כולה.  [יב] באו שניהם אדוקין בה, ושמטה האחד מיד חברו בפנינו, ושתק השני--אף על פי שחזר וצווח, אין מוציאין אותה מידו:  כיון ששתק בתחילה, הרי זה כמודה לו.  חזר השני ותקפה מן הראשון--אף על פי שהראשון צווח מתחילה ועד סוף, חולקין.

כ  [יג] באו שניהם אדוקין בטלית, ואמרנו להם צאו וחלקו את דמיה--יצאו וחזרו, והרי היא תחת יד אחד מהן, זה טוען הודה לי ונסתלק ממנה, וזה טוען שכרתיה לו, או נתגבר עליי וחטפה--המוציא מחברו, עליו הראיה.  ואם לא הביא ראיה--יישבע זה שהיא כולה בידו היסת שהיא שלו, וייפטר.  וכן כל כיוצא בזה.