משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ח

א  כל המיטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אף על פי שהביא התובע עדים שהמיטלטלין האלו ידועין לו.  כיצד:  בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך, שלי הוא ואני הפקדתיו אצלך, או השאלתיהו לך, והרי העדים שהן יודעין אותו מקודם ברשותי, והנתבע אומר לא כי, אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה--הרי זה הנתבע נשבע היסת, ונפטר.  [ב] טען שהוא משכון בידו--יכול לטעון, עד כדי דמיו; ונשבע בנקיטת חפץ, ונוטל כמו שביארנו.

ב  [ג] במה דברים אמורים, בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, כגון בגדים ופירות וכלי תשמיש הבית ודברים של סחורה וכיוצא בהן.  אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--אף על פי שהן תחת ידו של זה, ואף על פי שלא השאיל לו כלי זה ולא שכרו לו בעדים--הרי הן בחזקת בעליהן.

ג  כיצד:  ראובן שהיה לו כלי העשוי להשאיל ולהשכיר, ויש לו עדים שהוא ידוע לו, והרי אותו הכלי תחת יד שמעון, וראובן טוען שהוא שאול או שכור, ושמעון טוען אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, או מישכנתו בידי--אינו נאמן; אלא ראובן נוטל כלייו, ונשבע היסת על טענת שמעון.  ואפילו מת שמעון, הרי ראובן נוטל כלייו.  והורו הגאונים שיישבע היסת, לפי שטוענין ליורש.

ד  במה דברים אמורים, בשהיה כלי זה נראה ועומד ביד שמעון.  אבל אם טען ראובן, ואמר לשמעון כלי פלוני יש לי אצלך ושכור הוא, הוציאו אליי, והרי יש לי עדים שהוא ידוע לי, ואמר לו שמעון אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה--נאמן, ונשבע שמעון היסת ונפטר:  מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, ואין בידי כלי זה--נאמן לומר ישנו אצלי, ואתה מכרתו לי.

ה  אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בשהיה בעל הכלי טוען אני הפקדתיו אצלך או השאלתיהו לך.  אבל אם טען שכלי זה היה שלו ונגנב או אבד או נגזל, והביא עדים שהוא ידוע לו, וזה שהוא תחת ידו אומר איני יודע, אבל אחרים מכרוהו לי או נתנוהו לי במתנה--אף על פי שהוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, מעמידין את הכלי ביד זה שהוא בידו; ואינו נשבע כלל, שהרי אין לו טוען.

ו  יצא לבעלים הראשונים חזקה שנגנבו כליהן--יישבע זה בנקיטת חפץ כמה הוציא, וייטול, ויחזיר הכלי לבעלים הראשונים, כמו שביארנו בהלכות גניבה.  טען אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה--אף על פי שיצא לו שם גניבה--אם לא היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הרי זה נשבע היסת ויעמוד הכלי בידו.

ז  מכאן אתה למד, לכל מי שיש מיטלטלין בידו, אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי, ויישבע היסת וייפטר--אם אמר שלך הן, אבל אתה חייב לי כך וכך--יישבע בנקיטת חפץ ואחר כך ייטול, כדין כל הנשבעין ונוטלין.

ח  [ז] מי שהיו בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--אף על פי שהודה ואמר לו, יודע אני שהיו שלך, אבל פלוני מכרם לי, או נתנם לי במתנה--אין מוציאין אותן מידו, אפילו הביא זה עדים שהיו ידועין לו:  שאדם עשוי למכור את כליו.

ט  [ח] טען זה עליו ואמר, אני השכרתים לך, או השאלתים לך--מוציאין אותן מידו.  ואם היו מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר--הרי זה נשבע היסת שלא השאיל לו ולא השכיר לו, אלא מפלוני לקח; ויעמוד כליו בידו.

י  [ט] אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר, כמו שטעו רבים וגדולים:  שכל הדברים ראויין להשאיל, ודרכן להשאיל; אפילו חלוקו של אדם, ומצעו, ומיטתו--ראויין להשאיל.  אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר--הם הכלים שבני אותה המדינה עושין אותן מתחילת עשייתן, כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן, והרי הן לבעליהן, כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים.

יא  כך אלו הכלים, עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן--כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלין בהן בבית המשתאות, וכגון חלי הנחושת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו:  שעיקר עשיית אלו הכלים אינן למכירת עצמן, ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו, אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן, או להשכירן וליטול שכרן.

יב  וכן אם היה לאדם כלי משאר הכלים, ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד ומשאילו, והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר--הרי הוא ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר.  [י] וכלי שהפסדו מרובה משכרו, ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו--הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, כגון סכין של שחיטה; לפיכך אפילו באו עדים שהשאילו, או השכירו זה--אין מבטלין בהן חזקתו, אלא הרי הוא ככל הכלים.

יג  ראיה לדברינו, שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה, בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר; ולולי שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, לא הוציאו מתחת יד היתומים.  הא שאר הזוגות, ושאר הספרים--אינן בכלל דין זה, אף על פי שהן ראויין להשאיל ולהשכיר.  ודבר זה עיקר גדול בדין, והוא דבר של טעם שראוי לסמוך עליו ולדון בו, וברור הוא למוצאי דעת, וראוי לדיין לשום אותו לנגד עיניו ולא ילוז.