משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ז

א  המודה בפני שניים שיש לפלוני אצלו מנה, ואמר להן בדרך הודיה לא דרך שיחה--אף על פי שלא אמר להם אתם עדיי, ואף על פי שאין התובע עימו--הרי זו עדות.  תבעו בדין למחר--אם אמר לא היו דברים מעולם, אין שומעין לו; ומשלם על פיהם.  ואם היה עד אחד--נשבע, הואיל ואמר דרך הודיה.

ב  טען כשתבעו בעדים אלו ואמר, שלא להשביע את עצמי הודיתי--נאמן ונשבע היסת.  ואם כשהודה בפניהם היה התובע עימו--אינו יכול לטעון ולומר, כדי להראות שאיני עשיר הודיתי; אבל אם טען שנתן, נאמן ונשבע היסת.

ג  [ב] כל המודה בפני שניים, אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו, ואין צריך לומר, אם הודה בפני שלושה; אבל מחייבין אותו ליתן בהודית פיו:  שכל האומר בדרך הודיה, הרי זה כאומר אתם עדיי.

ד  אבל אין כותבין אלא אם אמר להם, כתבו וחתמו ותנו לו; וצריכין להימלך בו, כמו שביארנו.  וכן אם הודה בבית דין, אחר ששלחו לו כמו שיתבאר--הרי אלו כותבין:  והוא שיהיו בית דין מכירין את שניהם, כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.

ה  [ג] בית דין של שלושה שהיו יושבין מעצמן במקום הקבוע להן, ובא התובע וקיבל לפניהם, ושלחו שליח אצל הנתבע, ובא והודה בפניהם--הרי אלו כותבין, ונותנין לבעל דינו.  אבל אם לא היו קבועין, ולא שלחו לו--אפילו קבץ אותן והושיב השלושה, והודה בפניהן ואמר היו עליי דיינין, ובא אחר כך התובע, ואמר להם כתבו לי הודיתו--אין כותבין:  שמא ייתן לו, ונמצא זה תובע אותו בשטר.

ו  במה דברים אמורים, במיטלטלין.  אבל אם הודה בקרקעות, אפילו בפני שניים--אף על פי שלא קנו מידו, ולא אמר להם כתבו ותנו--הרי אלו כותבים ונותנין:  שאין כאן לחוש שמא ייתן לו, ונמצא תובעו פעם שנייה.

ז  [ד] שטר הודיה שיצא, ולא היה כתוב בו אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו--הרי הוא כשר:  שחזקה היא שאילו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו, לא היו כותבין.

ח  היה כתוב בשטר הודה פלוני בפנינו בבית דין--אם אין כתוב בו שהיו שלושה, או דברים ששומעין מכללן שהיו שלושה--חוששין שמא שניים היו, וטעו ודימו שההודיה בשניים הודיה בבית דין היא; ולפיכך אין דנין בו דין שטר כשר.

ט  [ה] כבר ביארנו שהודיה בבית דין או עדות בבית דין, כמלווה הכתובה בשטר; ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו.  במה דברים אמורים, בשלא קיבל עליו את הדין, עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו.

י  אבל שניים שבאו לדין, ותבע אחד מהן את חברו ואמר, מנה לי בידך, ואמר לו הנתבע הין יש לך בידי--בין שאמרו לו הדיינין חייב אתה ליתן לו, בין שאמרו לו צא תן לו, ויצא ואמר פרעתי--נאמן, ויישבע היסת שפרעו.  לפיכך אם חזר התובע לדיינים, ואמר כתבו לי הודיתו--אין כותבין לו, שמא פרעו.  וכן מי שנתחייב שבועה בבית דין, ויצא ואמר נשבעתי--נאמן, ואין משביעין אותו שנשבע.  היו העדים מעידין אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה; ואינו נאמן לעולם לומר נשבעתיה, עד שיודה לו בעל דינו, או יביא עדים שנשבע בפניהם.

יא  [ו] שניים שבאו לדין, ונתחייב האחד לשני, ואמרו לו צא תן לו, ויצא וחזר ואמר פרעתי, ועדים מעידים אותו שלא פרעו--הוחזק כפרן לאותו ממון.  אמרו לו חייב אתה ליתן לו, ויצא וחזר ואמר פרעתי, ועדים מעידין אותו שלא פרעו--לא הוחזק כפרן:  שזה נשמט מהן, עד שיחקרו דינו.

יב  לפיכך אם חזר פעם אחרת, וטען שפרע זה הממון שנתחייב בו בפניהם, ולא היו שם עדים שמכחישין אותו פעם שנייה--הרי זה נשבע היסת שפרעו, ונפטר.  לפיכך היו בקיאי הדעת בספרד, כשיודה הלווה או כשיתחייב שבועה בבית דין, אומר לו בפני בית דין היו עליי עדים שלא יפרעני או שלא יישבע לי, אלא בפני עדים.

יג  [ז] מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה, ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו, והרי עדים--הרי זו עדות מועלת, ועושין על פיהם:  שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר לא לוויתי מעולם.

יד  [ח] יש לטוען בבית דין לחזור ולטעון טענה אחרת, להכחיש הטענה הראשונה, וסומכין על טענתו האחרונה, ואף על פי שלא נתן אמתלה לטענה הראשונה; ואף על פי שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפוך כל טענה שירצה, עד שיבואו העדים.  אבל מאחר שיבואו העדים, ויכחישו טענתו האחרונה שסמך עליה--אינו יכול להשיאה לטענה אחרת, אלא אם כן נתן אמתלה לטענה שסמך עליה, ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת.  והוא, שלא יצא מבית דין; אבל אם יצא מבית דין--אינו יכול לחזור ולטעון אחר שבאו עדים, שמא אנשים רעים לימדוהו טענות של שקר.  וכן כל כיוצא בזה.