משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ו

א  בעלי דינין שבאו לבית דין--טען האחד ואמר, מנה יש לי אצל זה שהלוויתיהו, או שהפקדתי אצלו, או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכרי, וכל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר איני חייב לך כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר הוא טוען--אין זו תשובה נכונה:  אלא אומרים בית דין לנטען, השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו, ואמור אם לווית ממנו או לא לווית, הפקיד אצלך או לא הפקיד אצלך, גזלתו או לא גזלתו, שכרת אותו או לא שכרת.  וכן בשאר הטענות.

ב  ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו--שמא טועה הוא בדעתו, ויבוא להישבע על שקר:  שהרי אפשר שהלווהו כמו שטען, והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו, או שנתן לו מתנה כנגד החוב, וידמה בדעתו שנפטר מן החוב.

ג  לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב כלום, שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע, אלא הודיע לדיינין פירוש הדברים, והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב.  ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו, מפני שלא היו דברים מעולם, או מפני שהיו והחזרת לו:  שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום.

ד  וכן אם טען הטוען ואמר, זה חייב לי מנה, או מנה יש לי אצל זה--אומרים לו מאיזה פנים, הלווית אותו, או הפקדת אצלו, או הזיק ממונך; אמור היאך נתחייב לך:  שהרי אפשר שידמה שהוא חייב לו, והוא אינו חייב--כגון שחשדו שגנבו, או שאמר לו שאתן לך מתנה, וכיוצא בזה.

ה  הרי שטען עליו שהלווהו מנה, והשיב זה ואמר לא היו דברים מעולם, ואחר כך הביא הטוען עדים שהלווהו בפניהם, וחזר הנטען ואמר כן היה לוויתי ופרעתי--אין מקבלין ממנו, אלא הוחזק כפרן ומשלם.  אבל אם השיב איני חייב לך כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, וכל כיוצא בזה, והלך התובע והביא עדים שהלווהו בפניהם, ואמר הנתבע כן היה אבל החזרתי לו פקדונו, או פרעתיו חובו--לא הוחזק כפרן, ונשבע היסת ונפטר.

ו  [ב] ראוהו עדים שמנה לו מעות, ולא ידעו מה הן--תבעו בבית דין ואמר לו, תן לי מעות שהלוויתיך, ואמר לו מתנה נתתם לי, או פירעון היו--הרי זה נאמן, ונשבע היסת ונפטר.  אמר לא היו דברים מעולם, ואחר כך באו העדים שמנה לו בפניהם--הוחזק כפרן.  ולעולם אין אדם יוחזק כפרן, עד שיכפור בבית דין, ויבואו שני עדים, ויכחישוהו במה שכפר.

ז  [ג] מנה הלוויתיך, כפר בבית דין ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלווה ממנו מנה ופרעו, והמלווה אומר לא נפרעתי--הרי זה חייב לשלם:  שכל האומר לא לוויתי, ובאו עדים שלווה--כאומר לא פרעתי; ונמצא הלווה אומר לא פרעתי, והעדים מעידים שפרע--הודאת בעל דין, כמאה עדים.  ואין המלווה חייב שבועה כלל, שהרי הוחזק זה כפרן.

ח  וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואמר לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי--אם הוחזק כתב ידו בבית דין, או שבאו עדים שהוא כתב ידו--הרי זה הוחזק כפרן, ומשלם.

ט  [ד] מנה הלוויתיך והוא לי בידך, אמר לו הנטען והלוא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו פלוני ופלוני ואמרו, לא היו דברים מעולם--לא הוחזק כפרן, שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו.  לפיכך יישבע הלווה היסת, וייפטר.

י  כיוצא בו, תן לי מנה שהלוויתיך ואתה בצד עמוד פלוני, ואמר הנטען לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם, ובאו עדים שעמד--לא הוחזק כפרן:  שאין אדם משים דעתו, לדברים שאין בהן ממש.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  [ה] תן לי מנה שהלוויתיך והרי העדים, ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני--אומרין ללווה, הבא אותם והיפטר.  לא באו, או שמתו, או שהלכו למדינת הים--יישבע היסת שפרעו:  שאין אנו מצריכים אותו להביאן אלא לברר דבריו, ולהיפטר אף משבועה, שהמלווה את חברו בעדים, אינו צריך לפורעו בעדים כמו שביארנו.

יב  [ו] אמר לו בפני עדים, מנה לי בידך, אמר לו הין, למחר תבעו בדין והביא עדים, וטען ואמר משטה הייתי בך, ואין לך בידי כלום--אפילו אמר, לא היו דברים מעולם--פטור, ונשבע היסת שאין לו בידו כלום:  שהרי לא אמר להם אתם עדיי, ודבר שאינו עדות, אין אדם זוכרו; ולפיכך אם אמר לא היו דברים מעולם, לא הוחזק כפרן.

יג  [ז] ולא עוד, אלא אפילו הטמין לו עדים אחורי הגדר, ואמר לו מנה לי בידך, אמר לו הין, רצונך שיעיד פלוני ופלוני, אמר לו לא, שמא תכפני בדין למחר, ואין לי מה אתן לך, ולמחר תבעו בדין באלו העדים--בין שטען ואמר משטה הייתי בו, בין שאמר לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע היסת ונפטר:  שאין כאן עדות, עד שיאמר הלווה אתם עדיי, או יאמר המלווה בפני הלווה, וישתוק הלווה.  אבל בעדות כזו, לא יוחזק כפרן.

יד  מעשה באחד שהיו קורין לו קב רשו, כלומר שיש עליו חובות הרבה--אמר מי הוא שאני חייב לו אלא פלוני, ובא פלוני ותבעו, ואמר הוא, איני חייב לו כלום.  ואמרו חכמים, יישבע היסת וייפטר.

טו  וכן אחד היו אומרים עליו שהוא בעל ממון--בשעת מיתתו אמר אילו היה לי ממון, הלוא הייתי פורעו לפלוני ופלוני; ואחר מיתתו בא אותו פלוני ופלוני לתבוע.  ואמרו חכמים, אין להם כלום, שאדם עשוי להראות עצמו שאינו בעל ממון, ושלא הניח בניו בעלי ממון.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

טז  [ח] אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות, וכן המודה מעצמו ועדים שומעין אותו, וכן האומר לחברו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הין--כל אלו הדברים וכיוצא בהן--כשיבואו לבית דין, אומרין לנתבע למה לא תיתן לזה מה שיש לו אצלך:  אמר אין לו אצלי כלום, אומרים לו והלוא אתה אמרת בפני אלו כך וכך, או אתה הודית מעצמך.  אם עמד ושילם, הרי מוטב; ואם לא טען, אין טוענין לו.  אבל אם טען ואמר, משטה הייתי בו, או לא היו דברים מעולם, או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי--פטור, ונשבע היסת כמו שביארנו.