משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ה

א  ואלו דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה--הקרקעות, והעבדים, והשטרות, וההקדשות.  אף על פי שהודה במקצת, או שיש עליו עד אחד, או ששמר וטען טענת השומרין--הרי זה פטור:  שנאמר "כי ייתן איש אל ריעהו" (שמות כב,ו), פרט להקדש; "כסף או כלים" (שם), פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו לקרקעות.  וכן יצאו השטרות--שאין גופן ממון ככסף וככלים, ואינן אלא לראיה שבהן.

ב  ועל כולן נשבעין שבועת היסת, אם הייתה שם טענת ודאי--חוץ מן ההקדשות:  שאף על פי שאינו חייב עליהם, שבועה מן התורה, תיקנו חכמים שיישבע עליהם כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות.

ג  [ב] שתי שדות מכרת לי, לא מכרתי לך אלא אחת, שני עבדים או שני שטרות יש לי בידך, אין לך בידי אלא שטר אחד או עבד אחד--הרי זה נשבע היסת.  וכן אם טען ואמר, חצר זו או עבד זה או שטר זה שיש בידך, שלי הוא, ואתה מכרתו לי, והנטען אומר, לא היו דברים מעולם--בין שהביא הטוען עד אחד, בין שלא הביא--הרי זה נשבע היסת, ונפטר.

ד  וכן החופר בשדה חברו בורות שיחין ומערות והפסידה, והרי הוא חייב לשלם--בין שטענו שחפר, והוא אומר לא חפרתי, או שטענו שחפר שתי מערות, והוא אומר לא חפרתי אלא אחת, או שהיה שם עד אחד שחפר, והוא אומר לא חפרתי כלום--הרי זה נשבע היסת על הכול.

ה  [ג] טענו כלים וקרקעות--בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים, בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים--בכל אלו נשבע היסת.

ו  אבל אם הודה במקצת הכלים, וכפר במקצתן עם כל הקרקעות--מתוך שהוא חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהן, נשבע אף על הקרקעות שטענו עימהן:  שהכול טענה אחת היא.  וכן הדין בטוענו כלים ועבדים, או כלים ושטרות--הכול דין אחד הוא.

ז  [ד] טענו ענבים העומדות להיבצר, ותבואה יבשה העומדת להיקצר, והודה במקצתן וכפר במקצתן--הרי זה נשבע עליהם כשאר המיטלטלין, והוא שאינן צריכין לקרקע:  שכל העומד להיבצר, הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודיה.  אבל אם היו צריכים לקרקע--הרי הן כקרקע לכל דבר, ואין נשבעין עליהן אלא היסת.

ח  [ה] הטוען על חברו ואמר לו, שני חודשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר שני חודשים, והוא אומר לא שכנתי אלא חודש אחד--הרי זה מודה במקצת; ואם היה שכר החודש שכפר בו שתי כסף, נשבע--שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה, שהוא מיטלטלין.

ט  [ו] שטר מסרתי לך, ועשרה דינרין היה לי בו ראיה, לא היו דברים מעולם--יישבע היסת.  הפך עליו--הרי זה נשבע היסת שהייתה בו ראיה לעשרה דינרים, ואבדו באבידת השטר; וייטול.  ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד--הרי זה פטור, אף משבועת היסת:  שאפילו פשע בו ואבד--פטור, כמו שביארנו בהלכות חובל.

י  [ז] האומר לחברו שטר שיש בידך זכות יש לי בו, וזה אומר איני מוציא שטרי, או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא--כופין אותו להוציאו.  [ח] טען שאבד השטר, מחרימין לו חרם סתם.  טען זה שהוא יודע בוודאי שהשטר שיש לו בו זכות אצלו הוא--הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו, ושאבד ממנו.  וכזה הורו רבותיי.

יא  [ט] אין נשבעין על טענת חירש שוטה וקטן--אחד הבא בטענת עצמו, או בטענת אביו--לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן, אינו אלא כמשיב אבידה.  וכן אם כפר בכול, ובא עד אחד והעיד לקטן--אינו נשבע:  שזה עד אחד, ואין שם תובע, שתביעת קטן, אינה תביעה גמורה.

יב  נמצאת אומר, קטן שאמר לגדול מנה לי בידך, או לאבא בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים, או אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו--הרי זה פטור משבועת התורה.

יג  אבל אם שמר לקטן, וטען שאבד--הרי זה נשבע שבועת השומרין, לפי שאינו נשבע מחמת טענה.  וכן אם הודה שהיה שותף לקטן, או אפיטרופוס עליו--יעמידו בית דין אפיטרופוס לקטן, ויישבע השותף וכיוצא בו טענת שמא.

יד  [י] הורו רבותיי, שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה, אבל שבועת היסת נשבעין; ואפילו היה קטן שאינו חריף לעניין משא ומתן, נשבעין היסת על טענתו:  שלא יהיה זה נוטל ממונו של זה כשהוא קטן, וילך לו בחינם.  ולזה דעתי נוטה, ותיקון עולם הוא.

טו  נמצאת למד, שהקטן שטען על הגדול--בין שהודה במקצת, בין שכפר בכול, בין שהיה שם עד--הרי זה נשבע היסת; ואינו יכול להפוך על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל.  ואפילו חרם סתם אינו מקבל, לפי שאינו יודע עונש השבועה.

טז  [יא] קטן שטענו הגדול--אם טענו בדבר שיש בו הניה לקטן, כגון עסקי משא ומתן, והודה הקטן--נפרעין מנכסיו; ואם אין לו--ימתין עד שיהיה לו, וישלם.  ואם כפר הקטן--ממתינין לו, עד שיגדיל ויישבע היסת.  ואם טענו בדבר שאין לקטן בו הניה, כגון נזקין וחבלות--אף על פי שמודה, ואף על פי שיש לו ממה ישלם--פטור, ואפילו לאחר שהגדיל.  ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין, כגון השכיר וכיוצא בו, שיש בו הניה לקטן, שישתכר לו שכיר--הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן.

יז  אבל חנווני שנשבע על פנקסו--אינו נשבע ונוטל מן הקטן, שאין לקטן בזה הניה:  שהרי חייב ליתן לפועליו, ונשבעין ונוטלין ממנו; וזה החנווני הפסיד על נפשו, שנתן ממונו על פי קטן.  וכן כל כיוצא בזה.

יח  [יב] החירש והשוטה, אין נזקקין להן לכל טענה--לא לטענתן על אחרים, ולא לטענת אחרים עליהן, לא לשבועה קלה, ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין.  אבל הסומה--הרי הוא כבריא לכל דבר בעניינים אלו, ונשבע כל מיני שבועות, ונשבעין על טענתו.