משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ד

א  אין מודה במקצת חייב שבועה, עד שיטעננו בדבר שבמידה או שבמשקל או שבמניין, ויודה לו בדבר שבמידה או שבמשקל או שבמניין.  כיצד:  עשרה דינרין יש לי בידך, אין לך בידי אלא חמישה, כור של חיטים יש לי בידך, אין לך בידי אלא סאתיים, שני רטלין של משי יש לי בידך, אין לך בידי אלא רוטל--הרי זה חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ב  אבל אם אמר לו כיס מלא דינרין מסרתי לך, לא מסרת לי אלא חמישים, מאה דינרין מסרתי לך, לא מסרת לי אלא צרור של דינרין, ולא מנית אותו בפניי, ואיני יודע מה היה בו, ומה שהנחת אתה נוטל--הרי זה פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  [ב] בית מלא תבואה מסרתי לך, והלה אומר לא מסרת לי אלא עשרת כורין, עשרת כורין מסרתי לך, איני יודע כמה הם שהרי לא מדדתם בפניי, אלא מה שהנחת אתה נוטל--פטור.

ד  [ג] בית זה מלא עד הזיז מסרתי לך, והלה אומר עד החלון--חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  [ד] אין מודה במקצת חייב שבועה, עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו.  כיצד:  מי שטען על חברו ואמר, מאה דינרין יש לי אצלך, חמישים שבשטר זה וחמישים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמישים שבשטר--אין זה מודה במקצת הטענה:  שהרי השטר לא תועיל כפירתו בו, והרי כל נכסיו משועבדין בו, ואפילו כפר בו, היה חייב לשלם; לפיכך נשבע היסת על החמישים.

ו  [ה] שטר שכתוב בו סלעים, ולא הזכיר מניין, מלווה אומר חמש סלעים שיש לי בידך, הם הכתובים בו, והלווה אומר אין לך בידי אלא שלוש, והם הכתובים בשטר--אף על פי שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא שתיים, והרי הודה בסלע שאפשר לו לכפור בה--הרי זה פטור:  מפני שהוא כמשיב אבידה; ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבידה, לא יישבע כמו שביארנו במקומו.

ז  וכן האומר לחברו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה, או ציווה אבא שיש לו בידך מנה, והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים--הרי זה משיב אבידה, ופטור אף משבועת היסת.  ואין צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר, מנה היה לאביך בידי, ונתתי לו חמישים, ונשאר לו חמישים--שזה פטור אף משבועת היסת.

ח  אבל יורש שטען ואמר, אני יודע בוודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה, והוא אומר אין לו בידי אלא חמישים, או אין לו ביד אבי אלא חמישים--הרי זה מודה במקצת, ויישבע.

ט  [ו] מנה לי בידך על משכון זה, אין לך בידי עליו אלא חמישים--הרי זה מודה במקצת; ואם אין המשכון שווה אלא חמישים, או פחות--הרי זה נשבע ומשלם החמישים שהודה בהן.  היה המשכון שווה מאה או יתר--הואיל והמלווה יכול לטעון עד כדי דמיו, הרי המלווה נשבע ונוטל מדמי המשכון.

י  היה שווה שמונים--נשבע המלווה שאין לו פחות משמונים, ונוטלן מן המשכון, ונשבע הלווה מן התורה, על העשרים שכפר בהן.  כפר בכול ואמר, אין זה משכון אלא פיקדון, ואין לו אצלי כלום--נשבע היסת על העשרים.

יא  [ז] מנה לי בידך, והלה אומר חמישים ודאי יש לך בידי, אבל החמישים איני יודע אם אני חייב בהן או לא--הרי זה מחוייב שבועה, מפני שהודה במקצת, ואינו יכול להישבע על המקצת שכפר בו, שהרי אינו יודע; לפיכך משלם המנה בלא שבועה.  וכן כל כיוצא בזה.  ויש לו להחרים על מי שטוען עליי, דבר שאינו יודע בוודאי שאני חייב בו.

יב  [ח] מנה לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה--הרי זה מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.  ומפני מה אינו יכול להישבע:  שהרי הוא מודה, במה שהעיד בו העד; ואין הנשבע בהעדת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו, ויישבע על כפירתו.

יג  לפיכך שטר שיש בו עד אחד, וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד, וטען שפרע או שהחזרתי הפיקדון--הרי זה מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.

יד  מעשה באחד שחטף לשון כסף מחברו, בפני עד אחד, ואמר כן חטפתי, ושלי חטפתי.  ואמרו חכמים, הרי זה מחוייב שבועה, ואינו יכול להישבע; ומשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

טו  [ט] מנה הלוויתיך, לא היו דברים מעולם, הביא עד אחד שלווה ממנו בפניו--הואיל ואילו היו שניים, היה מוחזק כפרן ומשלם כמו שיתבאר--הרי זה נשבע, על פי עד אחד:  שכל מקום ששניים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה.  חזר ואמר פרעתי, משלם בלא שבועה כמו שביארנו.

טז  [י] מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, ועדים מעידין עליו, שעדיין יש לו אצלו חמישים--פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמישים, ויישבע על השאר:  שלא תהא הודאת פיו, גדולה מהעדת עדים.