משנה תורה לרמב"ם -> ספר משפטים -> הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק ב

א  כל חשוד על השבועה--אין משביעין אותו לא שבועת התורה, ולא שבועה מדבריהם, ולא שבועת היסת.  ואפילו רצה התובע, אין שומעין לו.

ב  אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי, או שבועת העדות, או שבועת הפיקדון, או שבועת שוא--הרי הוא חשוד על השבועה.  וכן כל הפסול לעדות משום עבירה--בין פסלנות של תורה, כגון בעלי ריבית ואוכלי נבילות וגזלנין, בין פסלנות של דבריהם, כגון משחק בקוביה ומפריחי יונים--הרי הוא חשוד על השבועה, ואין משביעין אותו.

ג  אין אדם נעשה חשוד, עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה.  אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד, ושעבר עבירה שנפסל בה--אף על פי שחוששין לו, ואין ראוי לעשותו עד לכתחילה--אם נתחייב שבועה, משביעין אותו:  שהרי אנו אומרים לו אם אמת אתה אומר הישבע, ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע באמת, ואם שקר אתה אומר, הודה לבעל דינך.  אבל הנחשד בעדים--אין אנו מאמינים אותו, שיישבע.

ד  תקנת חכמים היא, שכל המחוייב שבועה מן התורה על טענת ודאי--אם היה חשוד, הרי התובע נשבע מדבריהם ונוטל מה שטען.  היו שניהם חשודין--חזרה שבועה למחוייב לה, שהוא הנתבע; ומתוך שאינו יכול לישבע, משלם.

ה  היה החשוד שומר, וטען שאבד הפיקדון או נגנב--אין שכנגדו יכול להישבע וליטול, שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו.  לפיכך אם טען בעל הפיקדון ואמר, בפניי שלח יד בפקדוני, או פשע בו--הרי התובע נשבע בתקנת חכמים, ונוטל.

ו  [ה] נתחייב החשוד שבועה מדבריהם--אם היה מן הנשבעין ונוטלין, אינו יכול להישבע וליטול; אלא הנתבע שכנגדו יישבע היסת, וייפטר.  וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בו שהיה חשוד, או שטען הלווה שפרעו, ואמר יישבע לי--הרי הנתבע נשבע היסת, וייפטר אף מן השטר.

ז  [ו] היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק--אינו נשבע, לפי שהוא חשוד; ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה, ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי, כדי שיישבע על טענתו.

ח  [ז] נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל:  ששבועת היסת עצמה, תקנה היא; ולא עשו לה תקנה אחרת שיישבע התובע, אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה.

ט  [ח] מי שנתחייב שבועת היסת, והיה התובע חשוד--אין הנתבע יכול להפוך עליו השבועה, שהרי אין זה יכול להישבע, אלא ישלם, או יישבע היסת.  אין שומעין לזה לתלות בדבר שאי אפשר; והרי זה כמי שהפך שבועתו על הקטן, שאין שומעין לו, אלא או יישבע היסת, או ישלם.

י  [ט] מי שנתחייב שבועה, בין מן התורה בין מדבריהם, ונשבע ונטל או נשבע ונפטר, ואחר כך באו עליו עדים שהוא חשוד--אין שבועתו שנשבע כלום; ויש לבעל דינו להוציא מידו מה שנטל, או יישבע זה שכנגדו וייטול ממנו.

יא  [י] לעולם כזה דנין לחשוד, עד שילקה בבית דין אם היו עליו עדים, שלקה על ידם ויעשה תשובה, ויחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה.

יב  [יא] מי שטען על חברו וכפר בו ונשבע, בין שבועת התורה בין שבועת היסת, ואחר כך באו עדים, והעידו עליו שעל שקר נשבע--הרי זה משלם, והוחזק חשוד על השבועה.  וכבר ביארנו בשבועות, שכל הנשבע על ממון חברו ועשה תשובה--חייב להוסיף חומש.

יג  [יב] טענו שיש לו אצלו חוב בעדים וקניין, ואמר כן היה ופרעתיך, או שאמר איני חייב לך כלום, ונשבע היסת, ואחר כך באו עדי הקניין, או הוציא שטר ונתקיים--הרי זה משלם, ואינו חשוד:  שהרי לא העידו שלא פרעו, ולא אמר הנתבע לא היו דברים מעולם.  וכן כל כיוצא בזה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך