משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות טוען ונטען

הלכות טוען ונטען פרק א

א  הטוען את חברו במיטלטלין, והודה לו במקצתן--הרי זה משלם מה שהודה בו, ונשבע על השאר מן התורה:  שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב,ח).

ב  וכן אם כפר בכול ואמר לא היו דברים מעולם, ועד אחד מעיד שהיו--הרי זה נשבע מן התורה.  מפי השמועה למדו שכל מקום ששניים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה; וכן למדו מפי השמועה שעד אחד "לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט,טו) אינו קם, אבל קם הוא לשבועה.

ג  [ב] אין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלושה--מי שהודה במקצת המיטלטלין, ומי שחייבו עד אחד, והשומר:  שהרי נאמר בשומר, "שבועת ה', תהיה בין שניהם" (שמות כב,י); וכבר ביארנו שבועת השומרין בהלכות שכירות.  וכל אחד משלושתן נשבע, ונפטר מלשלם.

ד  אבל כל הנשבעין ונוטלין, כגון שכיר ונחבל ונגזל ופוגם שטרו וכיוצא בו, וכן כל הנשבעין בטענת ספק, כגון השותפין והאריסין--כולן נשבעין בתקנת חכמים.  וכל אלו השבועות--אף על פי שהן מדברי סופרים--הרי הן כעין של תורה, בנקיטת חפץ.

ה  [ג] הטוען מיטלטלין על חברו, וכפר בכול ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד, ואמר אין לך בידי אלא זה והא לך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי, אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך, או שטענו חיטים, והודה לו בשעורים--בכל אלו פטור משבועת התורה.  אבל חכמי תלמוד תיקנו שיישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת, וייפטר; ואינה כעין של תורה, לפי שאין בה נקיטת חפץ.  וכבר ביארנו דרך השבועה של תורה ודרך שבועת היסת, בהלכות שבועות.

ו  [ד] כל מי שנתחייב שבועה מן התורה, הרי זה נשבע ונפטר.  ואם לא רצה להישבע--יורדין לנכסיו, וגובין מהם כל מה שטען חברו עליו:  שהרי התובע אומר לו, איני זז מדין תורה--או הישבע, או תן לי.  ויש לו להחרים על מי שטוען עליי דבר שאינו כן, ונותן.

ז  אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהן--אם היה מן הנשבעין ונוטלין, אינו יכול להפוך השבועה:  שהרי הנתבע אומר לו, הישבע וטול, כמו שתיקנו לך חכמים.  ואם לא רצה להישבע, ילך לו.  והורו רבותיי שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו שתיקנו לי חכמים, אלא הריני כשאר כל התובעים--הרי זה משביע את הנתבע היסת.  ואם רצה להופכה על התובע--מחייבין את התובע להישבע היסת וייטול, או ילך לו.

ח  [ה] היה המחוייב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין, כגון הנשבעין על טענת ספק, או מן הנשבעין היסת, ולא רצה להישבע--משמתין אותו שלושים יום.  אם לא בא, ולא תבע נידויו--מלקין אותו מכת מרדות, ככל מי שחלה עליו שמתא שלושים יום, שמכין אותו, ואחר כך מתירין לזה נידויו.  ואין יורדין לנכסיו, לפי שאינו מחוייב שבועה מן התורה.

ט  [ו] כל המחוייב שבועת היסת--אם רצה להפוך השבועה על התובע, הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחברו; ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחברו, אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת.  ואין לך שבועה שתיהפך, אלא שבועת היסת בלבד; אבל שבועה של תורה, או של דבריהם שהיא כעין של תורה--אין הופכין שבועתן.

י  [ז] אין משביעין שבועת היסת, אלא על טענת ודאי; אבל על הספק, פטור.  כיצד:  כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או שאמר מנה שהלוויתיך כמדומה לי שלא פרעתני, אמר לי אבא שיש לו אצלך מנה, או ציווה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה, דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה, קרוב בעיניי שאתה גנבתו, חישבתי מעותיי ומצאתי חסר, שמא אתה הטעיתני בחשבון, והנתבע אומר אין לך בידי כלום--הרי זה פטור, אף משבועת היסת.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  [ח] מנה יש לי בידך בוודאי, והנתבע אומר איני יודע, שמא יש לך שמא אין לך--הרי הנתבע נשבע היסת שאינו יודע, ונפטר:  לפי שלא חייב עצמו בוודאי.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  כור חיטים יש לי בידך בוודאי, והנתבע אומר איני יודע אם חיטים הוא או שעורים--הרי זה נשבע היסת שאינו יודע, ומשלם שעורין.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [ט] מנה יש לי בידך בוודאי, והנתבע אומר כן היה לך בידי, אבל איני יודע אם החזרתי לך או עדיין לא החזרתי לך--חייב לשלם.  ולא יישבע התובע כלל, אפילו שבועת היסת:  מפני שהוא יודע בוודאי שהוא חייב; והרי זה טוען אותו טענת ודאי, ונסתפק לו אם נפטר או לא נפטר.  וכן כל כיוצא בזה.

יד  אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו ואמר, גזלתיך או הלוויתני מנה, אביך הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע אם החזרתי או לא החזרתי--אינו חייב לשלם; ואם בא לצאת ידי שמיים, חייב לשלם.

טו  [י] מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, הישבע היסת ולך, הישבע אתה היסת וטול, ואמר התובע איני רוצה להישבע--הרי הנתבע אומר לו או הישבע וטול, או תלך בלא כלום; ואין שם היפוך אחר.  ויש לו להחרים סתם על מי שהוא חייב לי, ולא ייתן לי.

טז  [יא] הורו רבותיי שכל מי שנתחייב שבועה--בין של תורה, בין של דבריהם, אפילו היסת--יש לו להחרים סתם, קודם שיישבע, על כל מי שיטעון עליי דבר שאיני חייב בו, כדי שישביע אותי בחינם; ויענה המשביעו אמן, ואחר כך יישבע זה.  ותקנה טובה היא זו, לבעלי דינין, כדי שיימנעו מטענות השקר, ולא יגרמו להוציא שם שמיים לבטלה ולא יישאו שמע שוא.

יז  [יב] כל מי שנתחייב שבועה--בין של תורה, בין של דבריהם--מגלגל עליו המשביעו כל מה שירצה מדברים שאם יודה בהן, יתחייב ממון.  ועד היכן כוח הגלגול--עד שיאמר לו ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי, ועדיין עבדי אתה.  וכבר ביארנו, שאין מגלגלין על השכיר.

יח  [יג] מי שנתחייב שבועה, אפילו היסת, והתחיל התובע לגלגל עליו דברים אחרים, שלא טען אותם תחילה--ראה זה הנתבע כך, ואמר איני רוצה להישבע, אלא הריני משלם הטענה הראשונה, שנתחייבתי על כפירתה שבועה--אין שומעין לו; אלא אומרים לנתבע או תן לו כל מה שגילגל עליך מטענות הודיות, או הישבע והיפטר.

יט  [יד] הטוען את חברו טענות הרבה--אין משביעין אותו על כל טענה וטענה, אלא שבועה אחת על הכול.  נתחייב שתי שבועות על שתי טענות, קלה וחמורה--משביעין אותו החמורה, ומגלגלין בה עליו שאר הדברים.

כ  [טו] כל הטוען על חברו טענה שאם הודה בה, אינו חייב לשלם ממון--אף על פי שכפר--אין מחייבין אותו לא שבועת היסת, ולא חרם סתם.  כיצד:  אמרת שתיתן לי מנה, לא היו דברים מעולם--אין משביעין אותו היסת, ולא חרם סתם, שאילו הודה בדבר זה, אינו חייב כלום.  אתה קיללת אותי, אתה הוצאת עליי שם רע, לא היו דברים מעולם--אין מחרימין על זה.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

כא  [טז] אתה חבלת בי, לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע היסת:  שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, משלם שבת וריפוי ובושת.  אתה ביישתני, לא היו דברים מעולם--אם היו במקום שגובין בו קנסות, הרי זה נשבע היסת:  שאילו הודה, היה משלם הבושת.

כב  [יז] במה דברים אמורים שהמודה בקנס פטור, בשהודה בדבר שחייב עליו קנס, כגון שאמר חבלתי בזה.  אבל אם הודה שחבלתי בזה, והביא עליי עדים בבית דין, וחייבוני ליתן לו כך וכך בנזקין--הרי זה חייב לשלם; לפיכך אם טען הטוען שבית דין חייבו אותך לשלם לי מאה דינרין משום שחבלת בי, והוא אומר לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע היסת.  וכן כל כיוצא בזה.