משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק כב

א  סדר גביית החוב כך הוא:  כשיביא המלווה שטרו לבית דין, ויתקיים--אומרין ללווה שלם.  ואין יורדין לנכסיו תחילה, עד שיתבענו; ואם טעה הדיין והוריד המלווה לנכסי הלווה קודם שיתבענו, מסלקין אותו.

ב  אמר הלווה הריני משלם, קבעו לי זמן כדי שאלווה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות--קובעין לו זמן שלושים יום; ואין מחייבין אותו ליתן משכון, שאילו היה שם מיטלטלים, מיד היו בית דין גובין מהן.  ואם רצה המלווה להחרים על מי שיש לו מעות או מיטלטלין, ומפליג אותו בדברים--הרי זה מחרים.  ואין מחייבין את הלווה להביא ערב עד שייתן.

ג  שלמו השלושים יום, ולא הביא--בית דין כותבין אדרכתא על נכסיו.  וכן אם אמר בתחילה כשתבעו, איני משלם--כותבין אדרכתא על נכסיו מיד, ואין קובעין לו זמן.  וכן אם אין שם שטר אלא מלווה על פה, או שהודה--כותבין אדרכתא על נכסים בני חורין שיש לו.

ד  [ב] טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא, ואני אביא ראיה ואבטלנו, ועדיי במקום פלוני, והם פלוני ופלוני--אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו--קובעין לו זמן להביא עדיו.  ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי--אומרים לו שלם, ואחר כך אם יש לך ראיה, יחזיר; ואם היה המלווה אלם, ושמא אינו יכול להחזיר מידו--מניחין על ידי שליש.

ה  [ג] קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר, והגיע הזמן ולא בא--ממתינין לו שני וחמישי ושני; לא בא--כותבין עליו פיתחא, ומשמתין אותו, וממתינין לו והוא בנידויו, תשעים יום.

ו  שלושים ראשונים, שמא הוא טורח ללוות מעות; אמצעיים, שמא הוא טורח למכור; אחרונים, שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות.  שלמו התשעים יום, ולא בא--בית דין כותבין אדרכתא על נכסיו, ומתירין לו נידויו.

ז  [ד] אין כותבין אדרכתא על נכסיו, עד ששולחין ומודיעין לו:  והוא שיהיה קרוב לבית דין, מהלך שני ימים או פחות; יתר על זה, אין צריכין להודיעו.

ח  במה דברים אמורים, בשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אבוא ואביא ראיה ואבטל השטר.  אבל אם אמר איני בא לבית דין--מיד כותבין אדרכתא על נכסיו, בין על הקרקעות בין על המיטלטלין.  וכן אם היה השטר על הפיקדון--אין ממתינין לו תשעים יום, אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד.

ט  [ה] זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים, כותבין אדרכתא על נכסיו--על הקרקעות.  אבל המיטלטלין--אפילו אחר תשעים, כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר--אין מורידין המלווה למיטלטלין:  שמא יאכל אותם, ויביא זה ראיה ויבטל השטר, ולא ימצא מה ייטול; ואפילו היה למלווה קרקע, שמא תכסיף או תשתדף.

י  [ו] כיצד כותבין האדרכתא:  אם לנכסים בני חורין הורידוהו--אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך, ולא נתן לו מעצמו, וכתבנו לו אדרכתא זו, על שדה פלונית שלו.

יא  ואחר כך שמין לו שלושה מאותה השדה כנגד חובו, ומכריזין עליה כפי מה שיראו, עד שיפסקו המוסיפין.  ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו; וקורעין שטר החוב, אם היה שם שטר.

יב  ואם לא היו לו נכסים בני חורין, כותבין האדרכתא כך--איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בשטר חוב שהיה בידו, ולא נתן לו חובו, ולא מצאנו לו נכסים בני חורין, וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו, ונתנו רשות לפלוני לדרוש ולחקור, ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שיימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה; יש לו להיפרע ולגבות חובו מן הכול.

יג  [ז] ואחר שכותבין אדרכתא זו, הולך המלווה ומחפש:  אם מצא לו נכסים בני חורין, שמין לו מהן.  מצא לו נכסים משועבדין מאחר זמן שטרו, טורף מהן; וקורעין שטר האדרכתא, וכותבין לו שטר הטירפא.

יד  [ח] כיצד כותבין:  איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו שהוא כך וכך, משדה פלונית שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני; וכבר קרענו האדרכתא שהייתה בידו, והרשינוהו לטרוף מזה בכך וכך.

טו  [ט] ואחר שכותבין הטירפא לטורף, מורידין שלושה בקיאין לאותה השדה, ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן, וחצי השבח כמו שביארנו.

טז  ומכריזין עליה שלושים יום, כדרך שמכריזין על נכסי יתומים.  [י] ואחר כך משביעין את הלווה שאין לו כלום, בתקנת הגאונים, אם היה הלווה עימנו במדינה.  ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ, שלא נפרע חוב זה, ולא מחלו, ולא מכרו לאחר.  ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח, בשומה שלו.

יז  וכותבין הורדה.  [יא] כיצד:  כותבין אחר ששמנו לפלוני בשומה שהייתה בידו, והכרזנו שלושים יום כראוי, והשבענו את זה הטורף, ואת בעל חובו--הורדנוהו לשדה פלונית להיות משתמש בה, כדרך שמשתמש כל אדם בקניינו.  [יב] ומאימתיי אוכל הטורף פירות שדה זו, משיפסקו ההכרזה.

יח  [יג] כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוהו לשטר ההלוואה, אינה אדרכתא; וכל טירפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא, אינה טירפא; וכל שומה שאין כתוב בה קרענוה לטירפא, אינה שומה.

יט  [יד] שלושה שירדו לשום--אחד אומר במנה ושניים אומרים במאתיים, או אחד אומר במאתיים ושניים אומרים במנה--בטל יחיד במיעוטו.  אחד אומר במנה ואחד אומר בשמונים ואחד אומר במאה ועשרים, נידון במאה; אחד אומר במאה ואחד אומר בתשעים ואחד אומר במאה ושלושים, נידון במאה ועשרה.  ועל דרך זו שמין ביניהן לעולם.

כ  [טו] בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח, וטעו בכל שהוא--מכרן בטיל:  שהרי הן כשליח לטורף וללוקח; ויש להן רשות לתקן אבל לא לעוות, כשליח.  וכל המורים, כזה הורו.

כא  [טז] בית דין ששמו לבעל חוב, בין בנכסי לווה בין במשועבדין שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של לווה, או של נטרף, או יורשיהן, והביאו לבעל חוב את מעותיו--מסלקין אותו מאותה הקרקע:  שהשומה חוזרת לבעלים לעולם, משום שנאמר "ועשית הטוב והישר" (ראה דברים ו,יח; דברים יב,כח).

כב  [יז] קרקע ששמו אותה לבעל חוב, ואחר כך שמוה בית דין לבעל חוב של זה המלווה--הרי זו חוזרת לבעלים:  לא יהיה כוחו גדול מכוח בעל חוב הראשון.

כג  מכרה בעל חוב או נתנה במתנה, או ששמה לבעל חובו מדעתו, או שמת והורישה--אינה חוזרת.  שמו קרקע לאישה ונישאת, או ששמו ממנה ונישאת--בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא, ולא מחזיר ולא מחזירין לו.