משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק יז

א  מלווה שמת, ובא היורש לתבוע את הלווה בשטר שעליו, ואמר פרעתי את אביך, והיורש אומר איני יודע--אומרים לו עמוד ושלם לו.  אמר יישבע לי--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדנו אבא על ידי אחר, ושלא אמר לנו אבא בפיו, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע; וגובה.

ב  מת הלווה אחר שמת המלווה, ובא היורש להיפרע מן היורש--לא ייפרע אלא בשבועה; ואומרין לו תחילה, הישבע שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע.  ואפילו היה היורש קטן המוטל בעריסה, כשמת מורישו--הרי זה נשבע ונוטל.  ואם ציווה המלווה בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע--ייפרע היורש בלא שבועה, אפילו מן היורש.

ג  מת הלווה תחילה, ואחר כך מת המלווה--אין יורשי מלווה נוטלין מיורשי לווה כלום:  שבעת שמת הלווה, נתחייב המלווה להישבע ואחר כך ייטול כמו שביארנו; וכבר מת, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, שאינן יכולין להישבע שלא נפרע אביהן כלום.  ואם עבר הדיין והשביע יורשי מלווה, וגבו את חובן--אין מוציאין מידם.

ד  לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים להיפרע מן היתומים שמת אביהן הלווה תחילה--אין קורעין אותו, ואין מגבין בו:  אין גובין בו, שאין אדם מוריש שבועה לבניו כמו שביארנו; ואין קורעין אותו, שמא יבוא דיין שידון ויוציא בו.

ה  [ד] אפילו היה שם ערב, ומת הלווה תחילה--לא ייפרעו יורשי המלווה מן הערב:  שאם תאמר ייפרעו מן הערב, הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי לווה.

ו  [ה] אין דנין מדין זה לכל הדומה לו, אלא הרי הפוגם את שטרו ומת--אף על פי שאינו גובה אלא בשבועה--הרי בניו נשבעין שלא פקדנו אבא, ולא ציוונו אבא, ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל השטר הזה פרוע; וגובין את שאר השטר, בין מן הלווה בין מיורשיו.

ז  [ו] יורש שבא לגבות מן היורש, ואמרו יורשי לווה אמר לנו אבא לא לוויתי חוב זה--הרי יורשי המלווה גובין שלא בשבועה:  שכל האומר לא לוויתי, כאומר לא פרעתי.  וכן מלווה שבא להיפרע מיורשי לווה, ואמרו אמר לנו אבא לא לוויתי חוב זה--הרי זה גובהו בלא שבועה, ואפילו האמינו בשטר כל זמן שאמר פרעתי:  שכל האומר לא לוויתי, כאומר לא פרעתי.

ח  [ז] יורש שבא להיפרע מן הלווה בשטר שיש בו נאמנות ללווה, כל זמן שיאמר פרעתי--הרי הלווה נשבע היסת שפרעו לשטר זה ונפטר, אף על פי שלא כתב לו והרי אתה נאמן על יורשיי:  שעיקר השטר, על תנאי זה היה.  ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שום שבועה--אינו נשבע, אפילו ליורשי מלווה.

ט  [ח] יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו, ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו--אין קורעין את השטר, ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים:  שמא שובר זה מזוייף הוא, ולפיכך לא הוציאו הלווה בחיי האב.

י  [ט] המוציא שטר חוב על חברו, והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל--היה כתוב בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל:  מה שאין כן בכתובה.  לא היה בשטר שם מקום, והוציאו בבבל--גובה בו ממעות בבל; הוציאו בארץ ישראל, גובה בו ממעות ארץ ישראל.

יא  בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלווה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע--יישבע המלווה וייטול.  היה בו כסף סתם--מה שירצה לווה, יגבהו.

יב  מכאן אתה למד, ששטר שאין בו שם מקום שנכתב בו, כשר לכל דבר; והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל, שהוא כשר, אף על פי שעדות זו, אין אתה יכול להזימה.  אין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כמו שיתבאר, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.  ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין, אף על פי שאין אתה יכול להזימן, כמו שיתבאר במקומו.