משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק טז

א  החוב באחריות הלווה, עד שיפרענו ליד המלווה, או ליד שלוחו.  אמר לו המלווה זרוק לי חובי והיפטר, וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלווה--פטור.

ב  אמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין--היו המעות קרובין ללווה, הרי הן עדיין באחריותו; היו קרוב למלווה, נפטר הלווה.  מחצה למחצה--אם אבדו משם או נגנבו, משלם הלווה מחצה.

ג  [ב] היה ראובן חייב לשמעון מנה, ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו--אם בא לחזור, אינו חוזר; והוא חייב באחריותו, עד שיגיע המנה לשמעון.  החזיר לוי את המנה לראובן--שניהן חייבין באחריותו, עד שיגיע ליד שמעון כל חובו.

ד  [ג] ראובן שהיה חייב לשמעון מנה, ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, והיו שלושתן עומדין, וקיבל לוי, ונמצא ראובן עני, ואין לו מה שיגבה ממנו--הרי לוי חוזר בחובו על שמעון, שזה הטעהו.  ואם ידע לוי שהוא עני, או שהיה עשיר באותה שעה והעני--אינו יכול לחזור, שהרי קיבל.

ה  טען לוי שהיה ראובן עני, והטעהו, ושמעון אומר עשיר היה, והעני--ייראה לי שעל שמעון להביא ראיה, ואחר כך ייפטר מחוב לוי:  לא יהיה אלא שובר בידו--אומרים לו קיים שוברך, והיפטר.

ו  [ד] כבר ביארנו בהלכות מקח וממכר, שראובן שלא היה לו אצל שמעון כלום, והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון--אף על פי שהמחהו במעמד שלושתן, לא קנה.  ואם רצה שמעון שלא ייתן, לא ייתן; ואם נתן--חוזר וגובה מראובן, שהרי על פיו נתן.  וכן אם רצה לוי לחזור בו, ולומר איני רוצה לגבות משמעון--חוזר וגובה חובו מראובן; ואף על פי שפרע מקצתו משמעון, חוזר וגובה השאר מראובן.

ז  [ה] חנווני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלוואה, ומקיפו עד שיתקבץ הכול ופורע לו, ואמר לו בעל הבית, תן לפועלי סלע, או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי, ואני אתן לך, והרי החנווני אומר נתתי, והפועל או בעל חוב אומר לא לקחתי--הרי הפועל או בעל חוב נשבע, ונוטל מבעל הבית חובו; וכן החנווני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן, שהרי הוא אמר לו ליתן.  והפועל נשבע במעמד החנווני, וכן החנווני במעמד הפועל או בעל חוב, כדי שייכלמו זה מזה.  וכן כל כיוצא בזה.  ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ, מפני שבאין שניהן ליטול.  לפיכך אם מת החנווני, נוטל בעל חוב שלא בשבועה; וכן אם מת הפועל או בעל חוב, נוטל החנווני שלא בשבועה:  שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום, ואינו משלם אלא תשלום אחד.

ח  [ו] החנווני אומר אתה אמרת לי תן לזה, או ציווית לי ואמרת אם יבוא פלוני תן לו, ובעל הבית אומר לא אמרתי לך--הרי בעל הבית נשבע היסת ונפטר, והחנווני עושה דין עם זה שנתן לו.  וכן אם אמר החנווני לבעל הבית המקיפו, כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה, ובעל הבית אומר איני יודע--נשבע בעל הבית היסת שאינו יודע, ונפטר:  כדין כל טוען על חברו לכל דבר, ואין בזה תקנת חכמים.

ט  [ז] ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון, וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה, ואבד השטר שהקנהו בו, או שטען שהקנהו לו על גב הקרקע--הרי זה גובה אותו משמעון, הואיל ויצא מתחת ידו.  טען שמעון שפרע ללוי, ואמר יישבע לי--יישבע לוי, ואחר כך יגבה ראובן.  הודה לו שפרע, ישלם לוי לראובן.  טען לוי שלא מכר, ולא נתן שטר זה--נשבע היסת ונפטר.

י  [ח] שטר שהיה ביד שליש, והוציאו מתחת ידו בבית דין, ואמר פרוע הוא--נאמן, אף על פי שהשטר מקויים:  שאילו רצה, היה שורפו או קורעו.  וכן אם מת השליש, ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא--הרי זה פרוע, אף על פי שאין עדים על הכתב.  אבל כתב שיצא מתחת ידי המלווה ששטר פלוני פרוע--אפילו היה בכתב ידי המלווה, אינו אלא כמשחק.

יא  [ט] היו עדים על הכתב--אם היו מקויימין, הרי השטר פרוע.  ואם אין עליו קיום, יישאלו העדים החותמין על זה השובר:  אם לא ידעו, או שאין העדים מצויין--הואיל ומתחת ידי המלווה, או מתחת ידי יורשיו יצא--אין השובר כלום.

יב  [י] נמצא השטר בין שטרות פרועין--הרי זה פרוע, ואף על פי שאין עדים על הכתב הנמצא.  וכן אם נמצא כתוב בגופו של שטר, בין מלפניו בין מאחריו ואפילו במקצתו, ששטר זה פרוע או נפרע ממנו כך וכך--עושין על פי הכתב, אף על פי שאין על הכתב עדים, ואף על פי שיצא מתחת ידי המלווה:  שאילו לא נפרע, לא היה כותב על השטר.

יג  [יא] המוצא שטר בין שטרותיו, ואין ידוע מה טיבו--יהיה מונח, עד שיבוא אלייהו.

יד  [יב] האומר לבניו, שטר בין שטרותיי פרוע, ואיני יודע איזה הוא--שטרותיו כולן פרועין; נמצא לאחד שם שניים שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע.  אמר לחברו שטר לך בידי פרוע--הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע; חוב לך בידי פרוע--שטרות שיש לו עליו, כולן פרועין.