משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק יב

א  אין נפרעין מן היורשין אלא אם כן היו גדולים; אבל יורשין קטנים, אין נפרעין מהן שטר חוב.  [ב] אפילו היה בו כל תנאי שבעולם--לא ייפרע בו המלווה כלום, עד שיגדלו היתומים:  שמא יש להן ראיה ששוברין בה את השטר.

ב  [ג] הייתה המלווה ריבית של גוי, שהרי הריבית אוכלת בנכסיהן--מעמידין להם אפיטרופוס, ונזקקין בית דין לנכסיהן, ומוכרין ופורעין החוב.  וכן אישה שתבעה כתובתה, בין אלמנה בין גרושה--מעמידים להם אפיטרופוס, ונזקקין משום חן האישה, כדי שיהיה לה כלום, שתינשא בו לאחר.  לפיכך אם קפצה האישה ונישאת, ואחר כך באה לתבוע כתובתה מנכסי יתומים--אין נזקקין לה, עד שיגדלו היתומים:  שהרי אין לה מזונות, והרי נישאת.

ג  [ד] הורו מקצת הגאונים, שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד, או פחותין ממנה--אין נזקקין להן, שהרי אין כאן זכות ליתומים:  שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים להיפרע מהן הכתובה, אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מן המזונות; וזאת הואיל והיא נוטלת הכול, מה זכות יש ליתומים הקטנים בדבר זה, עד שנזקקין להן, ולא חשו לחן האישה.

ד  [ה] ציווה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני, או תנו שדה לפלוני--נזקקין, אחר שמעמידין להן אפיטרופוס לטעון טענתם.  אמר תנו מנה זה לפלוני, או שדה זו לפלוני--נותנין, ואין צריכים להעמיד להן אפיטרופוס.

ה  [ו] נמצאת קרקע שאינה שלהן, אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישן--נזקקין להן, ומעמידים להן אפיטרופוס לטעון ולדון; ואם נמצאת גזולה, מחזירים אותה לבעליה.

ו  וכן קטן שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה חברו, וכבשה--אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין אותה מידו; ולכשיגדיל--אם יש לו עדים, יביא עדיו.

ז  קרקע שהיא בחזקת קטנים, ובא אחר וטען שהיא לקוחה לו ממורישן, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן--אין מוציאין אותה מידן, עד שיגדילו:  שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב.  אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו--הרי זה מקיים את השטר, ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידים להם אפיטרופוס.

ח  כשנזקקין בית דין לנכסי יתומים למכור--שמין את הקרקע, ואחר כך מוכרין.  ומכריזין עליה שלושים יום רצופין, או שישים יום שני וחמישי; ומכריזים בבוקר ובערב, בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלין.  וכל מי שרוצה לקנות, יוליך הפועלין לבקר לו.  ובעת שמכריזין, מסיימין את השדה במצריה, ומודיעין כמה היא יפה, ובכמה היא שומה, ומפני מה רוצים למוכרה, אם להגבות לבעל חוב או לכתובת אישה:  לפי שיש מי שרוצה ליתן לבעל חוב, ויש מי שרוצה להגבות לאישה.

ט  כשכותבין האדרכתא על נכסי יתומים, בין גדולים בין קטנים, כותבין בה, והכרנו שהנכסים האלו הן של פלוני המת.  ואם לא כתבו כך, הרי האדרכתא פסולה; ואין אוכלין בה פירות, אפילו מאחר ששלמו ההכרזות.

י  בית דין שמכרו שלא בהכרזה--נעשו כמי שטעה בדבר משנה, וחוזרים ומוכרין בהכרזה.  ובית דין שמכרו, האחריות על היתומים.  [יא] ובית דין שהכריזו כראוי, ובדקו יפה יפה, ודיקדקו בשומה--אף על פי שטעו ומכרו שווה מנה במאתיים, או מאתיים במנה--הרי מכרן קיים.

יא  אבל אם לא בדקו בשומה, ולא כתבו איגרת ביקורת, שהיא דקדוק השומה וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פיחתו שתות--מכרן בטיל; פחות משתות, מכרן קיים.

יב  וכן אם מכרו הקרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה, וטעו ופיחתו שתות או הותירו שתות--מכרן בטיל, אף על פי שהכריזו.  פחות משתות--מכרן קיים, אף על פי שלא הכריזו:  שאין צריכין הכרזה באותה העת.

יג  וזו היא העת שאין צריכין הכרזה:  בעת שימכרו קרקע לקבורה, או למזון האישה והבנות, או ליתן מנת המלך--אין צריכין הכרזה, לפי שהדבר נחוץ.

יד  וכן בית דין שמכרו דברים שאינן צריכין הכרזה, וטעו בשתות--מכרן בטיל; פחות משתות, מכרן קיים.  ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם--העבדים, והשטרות, והמיטלטלין:  העבדים, שמא ישמעו ויברחו; והשטרות והמיטלטלין, שמא ייגנבו.  לפיכך שמין אותן בבית דין, ומוכרין אותן מיד.  ואם השוק קרוב למדינה, מוליכין אותן לשוק.