משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק יא

א  המלווה את חברו בפני עדים, או שאמר לעדים היו עליי עדים שאני חייב לזה מנה, או אתם עדיי שאני חייב לזה מנה--זו היא הנקראת מלווה על פה, ואינו צריך לפורעו בעדים; לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי--נשבע היסת, ונפטר.

ב  אבל המלווה את חברו בשטר, צריך לפורעו בעדים; לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה, אינו נאמן, אלא אומרים לו או הבא עדים, או עמוד ושלם לו חובו.

ג  לפיכך האומר לעדים, היו עליי עדים שאני חייב לזה מנה--אין כותבין עדותן ונותנין למלווה:  שלא יחזירו עדות על פה מלווה בשטר, עד שיאמר להן הלווה כתבו שטר וחתמו בו ותנו לו.  ואף על פי שאמר להן כך, צריכין להימלך בו אחר שחתמו בשטר, ואחר כך נותנין השטר ביד המלווה.

ד  קנו מידו שהוא חייב לו מנה--הרי אלו כותבין ונותנין, אף על פי שלא אמר להן כתובו:  שסתם קניין לכתיבה עומד, ואינן צריכין להימלך בו.

ה  [ב] לווה שכתב שטר בכתב ידו, והעיד בו עדים ונתנו למלווה--הרי זה שטר כשר.  וכן אם כתב שטר, אף על פי שאין בו עדים, ונתנו למלווה בפני עדים--הרי זו מלווה בשטר:  והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף, ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם.  ויש מן הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם, חתמו והעידו שנמסר בפניכם.

ו  [ג] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואין שם עדים--אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין, הרי זה כמלווה על פה לכל דבר.  ואם טען שפרע--נשבע היסת, ונפטר; ואינו גובה בכתב זה--לא מן היורש, ולא מן הלקוחות.

ז  [ד] כל מלווה שבשטר--גובה אותה מן היורשין, וגובה אותה מן הלקוחות, כמו שיתבאר.  ומלווה על פה--גובה אותה מן היורשין, ואינו גובה אותה מן הלקוחות:  לפי שאין לה קול, לפיכך לא יטרוף בה.  אבל מלווה שבשטר, קול יש לה; והלוקח הפסיד על עצמו, שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדין במלווה שעליו, שכל נכסי הלווה תחת שיעבוד המלווה, מן התורה.

ח  [ה] המוכר שדהו בעדים, ויצאת מתחת ידי הלוקח--אף על פי שאין שם שטר ביד הלוקח, הרי זה חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר:  שכל המוכר--בפרהסיה מוכר, וקול יש לו.

ט  [ו] אין ההלוואה שעל פה נגבית מן היורשין, אלא באחד משלושה דברים אלו:  כשהחייב מודה בה, וציווה בחולייו שיש לפלוני עליו חוב עדיין.  או שהייתה ההלוואה לזמן, ולא הגיע זמן לפורעה; וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו.  או שנידוהו עד שייתן, ומת בנידויו.  כל אלו גובין מן היורש, בלא שבועה.

י  אבל אם באו עדים שהיה אביהן חייב לזה מנה, או בפנינו הלווהו--אינו גובה מן היורש כלום, שמא פרעו:  שהמלווה את חברו בעדים, אינו צריך לפורעו בעדים.  וכן אם הוציא כתב יד אביהן שהוא חייב לו--אינו גובה בו כלום, כמו שביארנו.

יא  [ז] לווה שאין לו מיטלטלין ויש לו קרקע--אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים, כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו.  ואם לא נודע להם דבר זה, מחרימין על מי שידע לו מיטלטלין או מי שיש לו מיטלטלין ולא יביאם; ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו, ומגבין לבעל חובו כמו שיתבאר.

יב  במה דברים אמורים, בזמן שנפרעין מן הלווה עצמו.  אבל הבא להיפרע מן היורש, בין קטן בין גדול--לא ייפרע מן המיטלטלין, אפילו היו מופקדין או מלווה אצל אחרים:  שהמיטלטלין אינן תחת שיעבוד בעל חוב מן התורה.

יג  [ח] מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן, מן המיטלטלין שהניח.  ואם לא רצה היורש ליתן, אין כופין אותו; ואם תפס בעל חוב מחיים, גובה מהן.  טען שמחיים תפסתי, והיורש טען שאחר מיתה תפס--על היורש להביא ראיה; או יישבע המלווה שכך וכך הוא חייב לו, ויכול לטעון עד כדי דמיהן, וכולל בשבועתו שמחיים תפס.

יד  היו הדברים שתפס שטרות, וטען שהן משכון בידו על חובו, ושמחיים תפס--על המלווה להביא ראיה שמחיים תפס; ואם לא הביא ראיה--יחזיר ליורשים, מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן.

טו  [ט] יתומים שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהן אצל אחרים--יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבות אותה מהן, שהרי קרקע זו של אביהם היא.

טז  [י] ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, וזקף שמעון דמי השדה עליו מלווה לראובן, ומת ראובן, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף משמעון השדה, ופייסו שמעון במעות והלך לו--הדין נותן שיבואו יורשי ראובן, ויתבעו שמעון במלווה שזקף עליו:  שהרי אינה משתעבדת לבעל חוב של ראובן.  לפיכך אם היה שמעון פיקח--נותן להן הקרקע שלקח מראובן במלווה שזקף על עצמו, וחוזר וטורף אותה מהן מפני המעות שנתן לבעל חובו של ראובן כדי שלא יטרוף אותה ממנו:  שהרי באחריות לקחה מראובן.

יז  [יא] כבר תיקנו גאונים האחרונים כולם, שיהיה בעל חוב גובה מיטלטלין מן היורשין; וכן דנין ישראל בכל בית דין שבעולם.  אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות, שיש לו לגבות מן הקרקע ומן המיטלטלין, בין בחייו בין אחר מותו; ונמצא גובה על תנאי זה, יותר מן התקנה.

יח  וסייג גדול עשו בדבר--שמא לא ידע הלווה בתקנה זו, ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין:  שאין כוח בתקנת אחרונים לחייב בה יתומים.