משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק ט

א  אין פוסקין על הפירות, עד שייצא השער; יצא השער, פוסקין--אף על פי שאין לזה, יש לזה.  כיצד:  היה השער לחיטים קבוע בשוק ארבע סאין בסלע--הרי זה פוסק עימו על מאה סאין, ונותן לו חמש ועשרים סלעים.  ואם ייתן לו מאה סאה של חיטים אחר זמן, בעת שיהיו החיטים סאה בסלע--אין בזה ריבית כלל, אף על פי שלא היה למוכר חיטים כלל בעת שפסק.

ב  במה דברים אמורים, בשלא היה לו כלום מאותו המין שפסק עליו.  אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום--אף על פי שעדיין לא נגמרה מלאכתו--הרי זה מותר לפסוק עליו, אף על פי שעדיין לא יצא השער.

ג  כיצד:  היה הוא תחילה לקוצרים--הרי זה פוסק על החיטים, אף על פי שעדיין הן גדיש; ופוסק על היין, משיבצור הענבים וייתנם בעביט; ועל השמן, משנתן הזיתים במעטן; ועל הסיד, משישקענו בכבשן.  וכן פוסק על כלי חרס, משיעשה היוצר הביצים שלהן.  במה דברים אמורים, בשהיה עפרן לבן.  אבל עפר שחור--פוסק על כלים הנעשין ממנו, אף על פי שלא נעשו:  מפני שהוא מצוי לכול; ואף על פי שאין לזה, יש לזה.  וכן פוסק על הזבל כל ימות השנה, אף על פי שאין לו זבל, מפני שהוא מצוי תמיד.

ד  [ב] כל דבר שהוא מחוסר מלאכה אחת או שתיים, פוסק עימו עליו.  היה מחוסר שלוש מלאכות--אינו פוסק עליו, אלא אם כן יצא השער:  שכיון שהוא מחוסר שלוש מלאכות--הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום, וכאילו לא בא לעולם עדיין.

ה  כיצד:  גדיש שהיה מחוסר הנחה בשמש שייבש, ודישה, וזרייה--אינו פוסק עליו, עד שיצא השער:  שכיון שהוא מחוסר שלוש מלאכות--הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום, וכאילו אינו.  היה יבש, ואינו מחוסר אלא דישה וזרייה--פוסק עליו.

ו  ביצים של יוצר שהיו מחוסרין לפיפה, וייבוש, והולכה לכבשן, ושריפה, והוצאה--אינו פוסק עליהן.  היו יבשין, ואינן מחוסרין אלא הולכה לכבשן ושריפה--פוסק עליהן:  והוא שיהיה דרך הלוקח, להוציא אותן מן הכבשן; אבל אם היה המוכר הוא שמוציא--הרי אלו מחוסרין שלוש, ואינו פוסק עליהן עד שייצא השער.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ג] ההולך לחלוב את עיזיו, ולגזוז את רחליו, ולרדות את כוורתו, ומצאו חברו ואמר לו, מה שעיזיי חולבות מכור לך, מה שרחליי גוזזות מכור לך, מה שכוורתי רודה מכור לך--הרי זה מותר.  אבל אם אמר לו, מה שעיזיי חולבות כך וכך מכור לך בכך וכך, מה שרחליי גוזזות כך וכך מכור לך בכך וכך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך בכך וכך--אסור, אלא אם כן פסק עימו כשער שבשוק.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  [ד] אין פוסקין על שער של עיירות, מפני שאין השער קבוע, אלא על שער המדינה.  היו החיטים החדשות במדינה ארבע סאין בסלע, וישנות שלוש בסלע--אין פוסקין, עד שייצא השער לחדש ולישן.

ט  היו חיטים של לקוטות ארבע סאין בסלע, ושל בעל הבית שלוש--פוסק ללקוטות כשער לקוטות; ולא יפסוק לבעל הבית, עד שייקבע השער לבעל הבית.

י  [ה] כיון שנקבע השער, מותר לו לפסוק על שער הגבוה.  כיצד:  היו החיטים נמכרות ארבע סאין בסלע, ופסק עימו שייתן לו החיטים כשער הזול--אם עמדו אחרי כן עשר סאין בסלע, נותן לו עשר סאין; עמדו שלוש סאין בסלע--נותן לו ארבע סאין כשער שהיה בשוק, שהרי פסק עימו כשער הגבוה.

יא  נתן לו המעות סתם, ולא פסק עימו בשער הגבוה, והוזלו--נותן לו כשער שהיו שווין כשנתן לו המעות; ומי שחזר בו, מקבל מי שפרע.

יב  במה דברים אמורים, בפוסק על דעת עצמו.  אבל אם היה שליח לאחרים, בין המוכר בין הלוקח--אינו נוטל אלא כשער הזול, או מחזיר את הדמים, ואינו מקבל מי שפרע כשליח:  שהרי המשלח אומר לו, לתקן שלחתיך ולא לעוות, כמו שביארנו.

יג  [ו] היו החיטים נמכרות ארבע סאין בסלע, ונטל את הדמים שייתן לו חמש בסלע--אם יש לו חיטים, מותר.  היו לו חיטים חוב אצל אחרים, ונטל המעות עד שיגבה חיטיו וייתן לו--אסור:  שהרי הן מחוסרין גבייה, וכאילו אינם; והרי זה כקובע לו זמן, והוזיל לו מפני שמקיפו.

יד  [ז] היו החיטים במדינה ארבע סאין בסלע, ובכפרים שש בסלע--הרי זה מותר ליתן סלע לתגר, כדי שיביא לו שש סאין מן הכפר:  והוא, שיהיו ברשות הלוקח--אם אבדו בדרך או נגנבו, אבדו לו.  ואדם חשוב, אסור לעשות זה.  ובמיני סחורה--אסור לכל אדם, לפי שאין מיני סחורה מצויין תמיד כפירות.

טו  [ח] החמרין שנכנסו לעיר, והרי החיטים ארבע סאין בסלע, הוזילו ומכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחילה כשייכנסו לעיר, עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם--הרי זה מותר:  שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה, ולא ייקחו אלא לאחר זמן, אלא מפני שמודיעין להם את השער, ומסעדין אותן.

טז  [ט] המוליך פירות ממקום למקום--מצאו חברו ואמר לו תנם לי, ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום--אם יש לו שם, מותר; ואם לאו, אסור.

יז  היה מוליך סחורה ממקום למקום--אמר לו תנה לי, ואני אעלה לך דמיה כמו ששווה באותו מקום--אם הייתה ברשות המוכר עד שתגיע לשם, מותר; ואם הייתה ברשות לוקח, אסור.

יח  [י] הנותן לבעל הגינה דמי עשר קישואין אלו, דמי עשרה אבטיחים אלו, והרי הן קטנים, והתנה עימו שייתנם לו כשיגדילו--הרי זה מותר:  שהרי הוא מניחן, והם גדלים מאליהן; ואילו קצצן עתה כשהן קטנים, לא היו באים אחרים תחתיהן.  וכן כל כיוצא בזה, מדבר שאין בו הפסד ולא חיסרון על המוכר.