משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק ג

א  אלמנה--בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, לא בשעת הלוואה ולא שלא בשעת הלוואה, ולא על פי בית דין:  שנאמר "ולא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז).  ואם חבל, מחזירין ממנו בעל כורחו.  ואם תודה לו, תשלם; ואם תכפור, תישבע.  אבד המשכון, או נשרף, קודם שיחזיר--לוקה.

ב  וכן המלווה את חברו--בין שהלווהו על המשכון בין שמישכנו אחר הלוואה, בידו או על פי בית דין--לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, כגון הריחיים, והעריבות של עץ, והיורות שמבשלין בהם, וסכין של שחיטה, וכיוצא בהן:  שנאמר "כי נפש, הוא חובל" (דברים כד,ו).  ואם חבל, מחזיר בעל כורחו; ואם אבד המשכון, או נשרף, קודם שיחזיר--לוקה.

ג  חבל כלים הרבה של אוכל נפש, כגון שחבל עריבה ויורה וסכין--חייב על כל כלי וכלי בפני עצמו; אפילו שני כלים שהן עושין מלאכה אחת--חייב עליהן משום שני כלים, ולוקה שתיים על שניהם:  שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו)--לחייב על הרכב בפני עצמו, ועל הריחיים בפני עצמו.  כשם שהרכב והריחיים מיוחדין, שני כלים ומשמשין מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו--כך כל שני כלים, אף על פי שמשמשין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו.  וכן אם חבל צמד בקר החורש, לוקה שתיים.

ד  המלווה את חברו, אחד עני ואחד עשיר--לא ימשכננו אלא בבית דין.  ואפילו שלוח בית דין שבא למשכן--לא ייכנס לביתו וימשכננו, אלא עומד בחוץ, והלווה נכנס לביתו, ומוציא לו המשכון:  שנאמר "בחוץ, תעמוד" (דברים כד,יא).

ה  אם כן, מה בין בעל חוב לשלוח בית דין:  ששלוח בית דין--יש לו ליקח המשכון מיד הלווה בזרוע, ונותנו למלווה; ובעל חוב--אין לו ליקח המשכון, עד שייתן לו הלווה מדעתו.

ו  עבר בעל חוב, ונכנס לבית הלווה ומישכנו, או שחטף המשכון מידו בזרוע--אינו לוקה, שהרי ניתק לעשה:  שנאמר "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג).  ואם לא קיים עשה שבה, כגון שאבד המשכון או נשרף--לוקה.  ומחשב דמי המשכון לבעליו, ותובע השאר בדין.

ז  [ה] אחד הממשכן את חברו בבית דין, או שמישכנו בידו בזרוע, או מדעת הלווה--אם איש עני הוא, ומישכנו דבר שהוא צריך לו--הרי זה מצווה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו, ואת המחרשה ביום כדי לעשות בה מלאכתו:  שנאמר "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג).

ח  עבר ולא השיב לו כלי היום ביום, וכלי הלילה בלילה--עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד,יב)--לא תשכב ועבוטו אצלך, זו כסות לילה; ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום, או לובשן--הוא אומר "עד בוא השמש, תשיבנו לו" (שמות כב,כה), מלמד שמחזירו כל היום.

ט  אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו, ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו--מה יועיל המשכון:  כדי שלא יישמט החוב בשביעית; ולא יעשה מיטלטלין אצל בניו, אלא ייפרע מן המשכון אחר שמת הלווה.

י  הא למדת, שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו, ולא החזירו לו בזמנו--עובר משום שלושה שמות:  משום "לא תבוא אל ביתו" (דברים כד,י), ומשום "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג), ומשום "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד,יב).

יא  במה דברים אמורים, שמישכנו שלא בשעת הלוואתו.  אבל אם מישכנו בשעת הלוואתו--אינו חייב להחזיר לו כלל, ואינו עובר בשם מן השמות האלו.

יב  [ו] שלוח בית דין שבא למשכן--לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון, כגון בגד שעליו, וכלי שאוכל בו, וכיוצא באלו; ומניח מיטה ומצע לעשיר, ומיטה ומפץ לעני.  וכל הנמצא בידו חוץ מאלו, יש לו למשכנו; ויחזיר לו כלי היום ביום, וכלי הלילה בלילה.  היו לפניו שני כלים--נוטל אחד, ומחזיר אחד.

יג  עד מתיי הוא חייב להחזיר וליקח, עד לעולם.  ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם, ואין מניחין אותן ללווה--הרי זה מניחן אצלו, עד שלושים יום; ומשלושים יום ולהלן, מוכר המשכון בבית דין.  מת הלווה, אינו מחזיר לבניו; מת הלווה אחר שהושב לו המשכון--שומטו המלווה מעל בניו, ואינו מחזיר.

יד  [ז] הערב--מותר למשכנו בזרוע, ולהיכנס לביתו, וליטול המשכון:  שנאמר "לקח בגדו, כי ערב זר" (משלי כ,טז).  וכן מי שיש לו שכר אצל חברו--בין שכר מלאכתו, בין שכר בהמתו וכליו, בין שכר ביתו--הרי זה מותר למשכנו, שלא על פי בית דין, ונכנס לביתו, ונוטל המשכון בשכרו.  ואם זקף השכר עליו במלווה--אסור, שנאמר "כי תשה בריעך, משאת מאומה . . ." (דברים כד,י).

טו  [ח] מי שהיה בידו משכונו של עני--אם היה שכרו יתר על פחתו, כגון קורדום ומסר גדול וכיוצא בהן--הרי זה מותר להשכירו, ומנכה שכרו מחובו תמיד, מפני שזה כמשיב אבידה, ואינו צריך רשות בעלים.