משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות מלווה ולווה

הלכות מלווה ולווה פרק א

א  מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר "אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך" (שמות כב,כד):  יכול רשות, תלמוד לומר "העבט, תעביטנו . . ." (דברים טו,ח).  ומצוה זו, גדולה מן הצדקה על העני השואל--שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למידה זו.  והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר "ורעה עינך באחיך האביון . . ." (דברים טו,ט).

ב  כל הנוגש את העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד).  ומצות עשה לנגוש את הנוכרי, ולהצר לו--שנאמר "את הנוכרי, תיגוש" (דברים טו,ג):  מפי השמועה למדו, שזו מצות עשה.

ג  אסור לאדם להיראות לבעל חובו, בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו:  שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו; ואין צריך לומר, אם תבעו.  וכשם שאסור לזה לתבוע--כך אסור ללווה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב, והוא יש לו:  שנאמר "אל תאמר לריעך, לך ושוב" (משלי ג,כח).

ד  וכן אסור ללווה ליקח ההלוואה, ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, עד שלא ימצא בעל חוב מאיין יגבה, אף על פי שהמלווה עשיר גדול.  ועושה זה--רשע הוא, שנאמר "לווה רשע, ולא ישלם" (תהילים לז,כא).  וציוו חכמים, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

ה  [ד] כשיתבע המלווה הלוואתו--אף על פי שהוא עשיר, והלווה דחוק וטרוד במזונות--אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל המיטלטלין שימצאו לו.  ואם לא הספיקו המיטלטלין--גובין מן הקרקע, אחר שמחרימין על מי שיש לו מיטלטלין או מי שידע לו מיטלטלין, ולא יביאם לבית דין.  וגובין מכל קרקע שיש לו:  אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו, או לבעל חוב שקדם--גובין לזה; ואם יבוא הראשון ויטרוף, יטרוף.

ו  טען הלווה שמיטלטלין אלו שבידי אינן שלי, אלא פיקדון הם בידי, או שכורין, או שאולין--אין שומעין לו:  אלא או יביא ראיה, או יגבה מהן בעל חובו.

ז  [ה] אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה, ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן, אף על פי שעדיין לא לבשו אותן, ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן; אלא הרי אלו שלהן.  במה דברים אמורים, בכלי החול.  אבל בגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב; ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות, וחלי זהב או כסף--שהכול לבעל חובו.

ח  [ו] היו לו מיטלטלין או קרקע, והרי עליו שטרי חובות לגויים, ואמר הרי כל נכסיי משועבדין לגויים, ואם ייטלו אותן הישראליים בחובם, יאסרו אותי הגויים בחובן, ואהיה בשביה--הורו רבותיי שאין שומעין לו, ויגבו הישראליים; וכשיבואו הגויים ויאסרוהו, הרי כל ישראל מצווין לפדותו.

ט  [ז] מסדרין לבעל חוב, כדרך שמסדרין בערכין.  כיצד:  אומרין ללווה הבא כל המיטלטלין שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת.  ונותנין לו מן הכול, מזון שלושים יום.  וכסות שנים עשר חודש, מכסות הראויה לו; לא שילבוש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו, ונותנין לו כסות הראויה לו לשנים עשר חודש.  ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם; ואם היה עני, מיטה ומפץ לישן עליו.  ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותם.  ונותנין לו סנדליו ותפיליו.

י  היה אומן--נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין:  כגון שהיה חרש--נותנין לו שני מעצדין, ושתי מגרות.  היה לו מין אחד מרובה, ומין אחד מועט--נותנין לו שניים מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט; ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה.

יא  היה איכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו; וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו:  אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו.  אין אלו כלים, אלא נכסים; ויימכרו עם שאר המיטלטלין בבית דין, ויינתנו לבעל חובו.

יב  [ח] מלווה שבא להיפרע שלא בפני הלווה, כגון שהיה הלווה במדינה רחוקה, ותפסה האישה מיטלטלין מנכסי הבעל, כדי שתיזון מהן--מוציאין אותן מידה, ונותנין לבעל חוב:  שאפילו היה בעלה עומד--לא היה יכול לזון את אשתו ובניו, עד שיפרע כל חובו.