משנה תורה לרמב"ם ספר משפטים הלכות שאלה ופיקדון

הלכות שאלה ופיקדון פרק ד

א  המפקיד אצל חברו בחינם, ונגנב או אבד--הרי זה נשבע, ונפטר:  שנאמר "וגונב, מבית האיש . . . ונקרב בעל הבית אל האלוהים:  אם לא שלח ידו, במלאכת ריעהו" (שמות כב,ו-ז).  ומגלגלין עליו בתוך השבועה, שלא פשע בה אלא שמר כדרך השומרין, ולא שלח בו יד, ואחר כך נגנב:  שאם נגנב אחר ששלח יד בפיקדון, חייב באחריותו.

ב  הואיל ופטר הכתוב את שומר חינם מן הגניבה, קל וחומר מן האונסין הגדולים כגון שבורה ושבויה ומתה:  והוא, שלא שלח יד בפיקדון; אבל אם שלח יד בפיקדון, חייב באונסיו.

ג  כיצד דרך השומרין, הכול לפי הפיקדון:  יש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער, כגון הקורות והאבנים; ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בחצר, כגון חבילות של פשתן הגדולות וכיוצא בהן; ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית; ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או במגדל ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהן.

ד  [ג] השומר שהניח הפיקדון במקום שאינו ראוי לו, ונגנב משם או אבד--אפילו נאנס שם, כגון שנפלה דליקה ונשרף כל הבית--הרי זה פושע, וחייב לשלם.  ואף על פי שהניח הפיקדון עם שלו--אם ראוי לשמירה, פטור; ואם אין המקום ראוי לשמירה, חייב:  בשלו, הוא רשאי; ואינו רשאי, בשל אחרים.

ה  [ד] הכספים והדינרין--אין להם שמירה אלא שיטמנם בקרקע, וייתן עליהם טפח עפר, או יטמנם בכותל בטפח הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לשמי קורה; אבל לא באמצע הכותל, שמא יחפרו שם הגנבים, וייגנבו.  אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה, או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו--הרי זה פושע, וחייב לשלם.

ו  הורו מקצת המבינים, שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה, כגון לשונות של כסף, ואין צריך לומר לשונות של זהב ואבנים טובות ומרגלייות--שאין להם שמירה אלא בקרקע; ולזה דעתי נוטה.

ז  [ה] המפקיד אצל חברו כספים ערב שבת בין השמשות--אינו חייב לטרוח ולקבור אותן, עד מוצאי שבת.  ואם נתאחר למוצאי שבת כדי לקוברן, ולא קברן, ונגנבו, או נאנסו--חייב; ואם תלמיד חכמים הוא--אינו חייב, עד שישהה כדי לקוברן אחר שיבדיל.

ח  [ו] הפקיד אצל חברו כספים בדרך להוליכם לביתו, או ששילח עימו מעות ממקום למקום--צריכין שיהיו צרורין ומונחין בידו, או קשורין כראוי על בטנו מכנגד פניו, עד שיגיע לביתו, ויקברם כראוי.  ואם לא קשרן כדרך הזאת--אפילו נאנסו--חייב לשלם, שהרי תחילתו בפשיעה.

ט  מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו, והניחם במחיצה של קנים, והרי הן טמונים בעובי המחיצה, ונגנבו משם.  ואמרו חכמים, אף על פי שזו שמירה מעולה לעניין גניבה, אינה שמירה כראוי לעניין האש; ומאחר שלא טמנם בקרקע או בכותל בניין, פושע הוא, וכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

י  [ז] המפקיד אצל חברו בין כלים בין מעות, ואמר לו תן לי פקדוני, ואמר לו השומר איני יודע היאך הנחתי פיקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא, ואחזיר לך--הרי זה פושע, וחייב לשלם מיד.

יא  [ח] כל המפקיד אצל בעל הבית, בין כלים בין מעות--על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד.  אבל אם מסרן לבניו ובנותיו הקטנים, או לעבדיו בין גדולים בין קטנים, או לאחד מקרוביו שאינן שרויין עימו בבית וסומכין על שולחנו, ואין צריך לומר אם מסרן לאחר--הרי זה פושע, וחייב לשלם, אלא אם כן הביא השומר השני ראיה שלא פשע, כמו שביארנו.

יב  מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו, ונתנם השומר לאימו, והחביאה אותן ולא טמנה אותן, ונגנבו.  ואמרו חכמים, אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאימו, שכל המפקיד, על דעת בניו ובני ביתו הוא מפקיד:  ואף על פי שלא אמר לה, פיקדון הם; יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת בהן, אם הן שלי.  וכן אין אימו חייבת לשלם, שהרי לא אמר לה שהן פיקדון.  ואמרו חכמים, יישבע השומר שאותן המעות עצמן הן שנתנן לאימו, ותישבע האם שהחביאה אותן ונגנבו; וייפטרו שניהם.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [ט] מכאן אתה למד, שהשומר שמסר הפיקדון לאשתו ובני ביתו, והודיען שהוא פיקדון, ולא שמרו כדרך השומרין--שהן חייבין לשלם לבעל הפיקדון, ובעל הבית פטור:  שכל המפקיד, על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד.

יד  מעשה באחד שהפקיד כשות אצל חברו, והיה לשומר כשות אחרת, ואמר לשמשו מזה הכשות השלך לתוך השכר, והלך השמש והשליך מכשות של פיקדון.  אמרו חכמים, השמש פטור, שהרי לא אמר מזה השלך ומזה אל תשלך, ודימה שהוא מראה מקום לו ואינו מקפיד על זה.  וכן בעל הבית פטור, שהרי אמר לו מזה השלך.  ואינו משלם אלא דמי מה שנהנה בלבד; לפיכך אם נעשה השכר חומץ, פטור מלשלם.  ובין כך ובין כך, חייב השומר שבועה שכך אירע.  וכן כל כיוצא בזה.