משנה תורה לרמב"ם ספר קניין הלכות עבדים

הלכות עבדים פרק ח

א  המוכר את עבדו לגויים--יצא בן חורין, וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגויים עד עשרה בדמיו, וכותב לו גט שיחרור, ויוצא.  ואם לא רצה הגוי למוכרו, אפילו בעשרה בדמיו--אין מחייבין אותו יתר.  וקנס זה--אין גובין אותו ודנין בו, אלא בית דין מומחין.  ואם מת המוכר, אין קונסין את היורש להחזיר העבד ולשחררו.

ב  לווה על עבדו מן הגוי--אם קבע לו זמן ואמר לו אם הגיע זמן פלוני ולא אחזיר לך, תקנה גוף עבד זה--הרי זה יצא לחירות מיד; ואם אמר לו תקנה מעשה ידיו, לא יצא לחירות.

ג  גבהו הגוי בחובו, או שבאו על האדון מצירים וביקשו להורגו ופדה עצמו מידן בעבדו--לא יצא לחירות, מפני שנלקח ממנו שלא ברצונו.

ד  [ג] מכר עבדו לאחד מעבדי המלך או מגדוליו--אף על פי שהוא מתיירא מהם, יצא העבד לחירות:  מפני שהיה יכול לפייסו בממון אחר.

ה  [ד] מכרו לגוי לשלושים יום, מכרו חוץ ממלאכתו, חוץ מן המצוות, חוץ משבתות וימים טובים--הרי זה ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר; לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו, כדי שייצא בהן לחירות מיד הגוי--אין מוציאין מידו.

ו  [ה] אחד המוכר עבדו לגוי עובד עבודה זרה, או שמכרו לגר תושב, אפילו לכותי--הרי זה יצא לחירות.  מכרו לישראל משומד, הרי זה ספק; לפיכך אם תפס כדי דמיו מרבו ראשון, כדי לצאת בהן מיד המשומד--אין מוציאין מידו.

ז  [ו] המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא בן חורין; וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שיחרור, ואבדו הדמים.  ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו--שאילו לא לקח זה, לא יצא העבד לחוצה לארץ.  והמוכר עבדו לסוריה, ואפילו לעכו--כמוכר לחוצה לארץ.

ח  [ז] בן בבל שנשא אישה בארץ ישראל, ודעתו לחזור, והכניסה לו עבדים ושפחות--הרי אלו ספק אם הם כמי שמכרה אותם לחוצה לארץ, הואיל ויש לו הפירות, או אינן כמכורין לו, שהרי הגוף שלה.

ט  [ח] עבד שיצא אחר רבו לסוריה, ומכרו שם--איבד את זכותו.  במה דברים אמורים, בשיצא רבו על מנת שלא לחזור לארץ ישראל.  אבל אם דעת רבו לחזור, ויצא אחריו ומכרו שם--יצא לחירות, וכופין את הלוקח לשחררו.

י  [ט] עבד שאמר לעלות לארץ ישראל--כופין את רבו לעלות עימו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם.  רצה האדון לצאת לחוצה לארץ--אינו יכול להוציא את עבדו, עד שירצה העבד.  ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה, שהארץ ביד גויים.

יא  [י] עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל--אין מחזירין אותו לעבדות, ועליו נאמר בתורה "לא תסגיר עבד, אל אדוניו" (דברים כג,טז).  ואומרין לרבו שיכתוב לו גט שיחרור, ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו, עד שתשיג ידו, וייתן לו.  ואם לא רצה האדון לשחררו--מפקיעין בית דין את שיעבודו מעליו, וילך לו.

יב  [יא] עבד זה שברח לארץ, הרי הוא גר צדק; והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמונה אותו, מפני שהוא שפל רוח יתר מן הגר, וציווה עליו שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו; לא, תוננו" (דברים כג,יז), וזו הונית דברים.

יג  נמצאת למד שהמונה את הגר הזה, עובר בשלושה לאוין:  משום "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), ומשום "לא, תוננו" (שמות כג,יז).  וכן עובר משום "ולא תלחצנו" (שמות כב,כ) כמו שביארנו בעניין הוניה.

יד  [יב] הקונה עבד מן הגויים סתם, ולא רצה למול ולקבל מצוות העבדים--מגלגלין עימו כל שנים עשר חודש; אם לא רצה--חוזר ומוכרו לגויים, או לחוצה לארץ.  ואם התנה העבד עליו בתחילה שלא ימול--הרי זה מותר לקיימו כל זמן שירצה בגיותו, ומוכרו לגויים או לחוצה לארץ.  וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות, ואחר כך הפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו, לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם--הרי זה מותר לו ליטול דמיו מן הגויים; וכותב ומעלה בערכאות של גויים, מפני שהוא כמציל מידם.

טו  [יג] המפקיר עבדו--יצא לחירות, וצריך גט שיחרור; ואם מת האדון שהפקירו, היורש כותב לו גט שיחרור.

טז  [יד] עבד שברח מבית האסורין--אם נתייאש ממנו רבו, יצא לחירות; וכופין את רבו, וכותב לו גט שיחרור.

יז  [טו] עבד שנשבה:  אם נתייאש ממנו רבו ראשון--כל הפודה אותו לשם עבד--ישתעבד בו, והרי הוא שלו; ואם פדהו לשם בן חורין, הרי זה בן חורין.  ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון--הרי הפודה אותו לשם עבד--נוטל פדיונו מרבו, וחוזר לרבו; ואם פדהו לשם בן חורין, חוזר לרבו הראשון בלא כלום.

יח  [טז] עבד שעשהו רבו היפותיקי לבעל חובו, ושיחררו--הרי זה משוחרר.  וכופין את בעל חוב לשחררו, גם הוא--מפני תיקון העולם:  שלא יפגע בו לאחר זמן, ויאמר לו עבדי אתה.

יט  [יז] עבד שהשיאו רבו בת חורין, או שהניח לו רבו תפילין בראשו, או שאמר לו רבו לקרות שלושה פסוקין בספר תורה בפני הציבור, וכל כיוצא באלו הדברים שאין חייב בהן אלא בן חורין--יצא לחירות, וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור.

כ  וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים כמו שביארנו בנדרים, ואמר לו רבו מופר לך--יצא לחירות:  שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו, גילה דעתו שהפקיע שיעבודו.

כא  מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון, והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שיעבוד כלל, ושגמר בליבו לדבר זה--שאינו יכול לחזור בו; וכופין אותו לכתוב לו גט שיחרור, אף על פי שעדיין לא כתב.

כב  אבל אם לווה מעבדו, או שעשהו אפיטרופוס, או שהניח תפילין בפני רבו, או קרא שלושה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו, ולא מיחה בו--לא יצא לחירות.  [יח] ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה; ואם לימדו, לא יצא לחירות.

כג  [יט] הלוקח עבד מן הגוי, וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין--יצא לחירות; ושלא בפני רבו, צריך לפרש.  לפיכך צריך רבו לתוקפו במים.

כד  [כ] ישראל שתקף בגוי קטן, או שמצא תינוק גוי, והטבילו לשם גר--הרי זה גר; לשם עבד, הרי זה עבד; לשם בן חורין, הרי זה בן חורין.  [כא] גר שקדמו שפחותיו ועבדיו, וטבלו בפניו--קנו עצמן בני חורין.